את השתיקה הזו
של עיניך שולפת ממאגר הזכרונות. הנה,היה יום סתיו כשטילנו יד ביד והרגליים נגעו טיפה בחול וטיפה בים... ולילה, זוכר איך הכנת "שוקו" כשלא היה והיה לי קר אתה הרתחת חלב <כמו שלימדו אותך בשמירה ההיא> והוספת שוקולד פרה, ואני גמעתי אותך, גמעתי את הנסיונות המוטרפים האלה מוטרפים היינו לילות שלמים ימים בלי סוף מתנחמת בשביבי כאב ואושר ועכשיו פתאום מגיח "אני לא איש של ספרים"... ואני קוראת אותך כמו ספר פתוח רואה את תוכך נוגעת במיתרים האלה שוב אבל הפעם בלי רשותך .. אני מצטערת שלא ביקשתי רשות להיכנס עם מבטי אל הנפש המוטרפת שלך <אני כבר גדולה, ומצליחה לקרוא את העומק הזה, הרבה יותר טוב מפעם> לא יכולתי להתאפק וחייכתי חיוך שאומר "אני יודעת שאתה אומר סתם, אתה כן איש של..." אתה עושה את עצמך שלא, לא נוגע ... ...לא חולם לא נלחץ ... ...לא מוטרף אני מתנחמת ברגעים האלה, ובידיעה הזו שהיתה בי פעם את הלהבה הזו. הלהבה, אתה זוכר אותה? זו שהקפיצה אותי בבוקר מתוך השמיכה אל יום של פרפרים אני רוצה לצעוק לך איזה איש אתה? של מי אתה ? אפילו לא שלך. אתה אפילו לא שלך. של אפחד. אתה נווד. לראות אותך היום , כמו אז אפילו אותו ג´ינס מה נשתנה בך ? מה ראית בי? "ארך שיערך"..."הרבה יותר תלתלים".. אתה אומר. מה אתה חושב באמת ? האם אתה קורא אותי גם? האם אתה רואה מה יש או מה אין ? אין. בין השורות אתה רואה בין השורות? הא, אופס אתה לא איש של ספרים.. מתנחמת בשביבי חיוך של אחר פרח של איש לא מוכר סוכריה של עובר אורח לא מתקרבת לא חולמת הוזה אותי כדי להיזכר, ולדעת שזה עוד בי ואז רואה אותך ונזכרת אם מצליחה להירעד ככה מבינה פתאום כמה פעור החלל הזה שבנפשי כל נים זעק והזעקה לא אמרה דבר אף לא את שימך היא אמרה וממה רציתי שתציל? מי יצילני? אני אני אני. מתנחמת בזיכרון הזה.
של עיניך שולפת ממאגר הזכרונות. הנה,היה יום סתיו כשטילנו יד ביד והרגליים נגעו טיפה בחול וטיפה בים... ולילה, זוכר איך הכנת "שוקו" כשלא היה והיה לי קר אתה הרתחת חלב <כמו שלימדו אותך בשמירה ההיא> והוספת שוקולד פרה, ואני גמעתי אותך, גמעתי את הנסיונות המוטרפים האלה מוטרפים היינו לילות שלמים ימים בלי סוף מתנחמת בשביבי כאב ואושר ועכשיו פתאום מגיח "אני לא איש של ספרים"... ואני קוראת אותך כמו ספר פתוח רואה את תוכך נוגעת במיתרים האלה שוב אבל הפעם בלי רשותך .. אני מצטערת שלא ביקשתי רשות להיכנס עם מבטי אל הנפש המוטרפת שלך <אני כבר גדולה, ומצליחה לקרוא את העומק הזה, הרבה יותר טוב מפעם> לא יכולתי להתאפק וחייכתי חיוך שאומר "אני יודעת שאתה אומר סתם, אתה כן איש של..." אתה עושה את עצמך שלא, לא נוגע ... ...לא חולם לא נלחץ ... ...לא מוטרף אני מתנחמת ברגעים האלה, ובידיעה הזו שהיתה בי פעם את הלהבה הזו. הלהבה, אתה זוכר אותה? זו שהקפיצה אותי בבוקר מתוך השמיכה אל יום של פרפרים אני רוצה לצעוק לך איזה איש אתה? של מי אתה ? אפילו לא שלך. אתה אפילו לא שלך. של אפחד. אתה נווד. לראות אותך היום , כמו אז אפילו אותו ג´ינס מה נשתנה בך ? מה ראית בי? "ארך שיערך"..."הרבה יותר תלתלים".. אתה אומר. מה אתה חושב באמת ? האם אתה קורא אותי גם? האם אתה רואה מה יש או מה אין ? אין. בין השורות אתה רואה בין השורות? הא, אופס אתה לא איש של ספרים.. מתנחמת בשביבי חיוך של אחר פרח של איש לא מוכר סוכריה של עובר אורח לא מתקרבת לא חולמת הוזה אותי כדי להיזכר, ולדעת שזה עוד בי ואז רואה אותך ונזכרת אם מצליחה להירעד ככה מבינה פתאום כמה פעור החלל הזה שבנפשי כל נים זעק והזעקה לא אמרה דבר אף לא את שימך היא אמרה וממה רציתי שתציל? מי יצילני? אני אני אני. מתנחמת בזיכרון הזה.
