את זה אני כתבתי לפני שנה וכמעט שלושה חודשים :
זיכרון\ות מהעבר וגם תשובות לשאלה\ות שנשאלתי ... מנסה למרות שיש לי חסימה בצורת כאב ראש חזק מאוד ( רציתי קודם לפני כשזכרתי אבל לא עשיתי זאת ... ) ואתם יודעים בטח שזה לא קל ככה בכלל :
היא - מי שהולידה אותי ... זה כלל השפלות , מכות , הכי פחות פיזיות אבל גם , יותר ובעיקר ואת זה לא רואים ... גם הסימני מכות פיזיים שלה נעלמו מהר מדי , אם בכלל היו סימנים ... אני ארחיב בהמשך על הסימנים ... זה כלל גם איומים ולמשל ... לא יודעת איך להגדיר את מה שזה - " לכי תקפצי מעזריאלי " כמו ילדה טובה ירושלים היו כמה פעמים שכמעט , היו פעמים שמאוד , הייתי קרובה לעשות את זה !
אני זוכרת מעט מגילאים קטנים ... אני זוכרת מאוד במטושטש כשהייתי מאוד קטנה , לא זוכרת איזה גיל ... שהייתי על מיטה על הקצה של העץ ונפלתי וקיבלתי מכה בראש ... אני זוכרת בהלה שלה ופאניקה ... זוכרת , לא בטוח ... חיבוק וליטוף ממנה ? אם זה נכון אז זה הדבר היחידי שנחשב , באמת !
אני זוכרת הרבה יותר טוב דלתות סגורות ואני או האחיות שלי מתחבאות בתוך איזה שהוא חדר , לפעמים החדר שלנו או של אחת מאיתנו או בשירותים או באמבטיה , ככה במהלך השנים , לא רק הילדות אבל בעיקר הילדות , גם גיל ההתבגרות וגם אחרי גיל 18 , אני זוכרת המון פחד ובהלה , אותנו נשענות או יושבות וחוסמות את הדלת כי לפעמים , בדרך כלל , לא היה מפתח ... אבל גם כשהיה והדלת הייתה ננעלת , היא הייתה צועקת וצורחת , בועטת ומכה באגרופיה בדלת ... ואנחנו מזדעזעות לנו גם פיזית וגם ריגשית וגם נפשית , עם כל מכה בדלת , מכל צעקה וצרחה ואיום וקללה ...
אני זוכרת הכי טוב את הסטירה בלחי אחרי הניתוח בגב , שכמה שכאב בכל הגוף כי זה היה כמה ימים , ימים ספורים , אחרי הניתוח שאני עברתי בגב וזה באמת עלול היה להרוס לי את הניתוח , וזה בא אחרי זה שהיא הייתה איתי את כל הימים האלה שאני הייתי מאושפזת , וכן , אחרי הסטירה הזו ... הסטירה הזו מחקה את כל הימים שהיא הייתה איתי בבית חולים ! הסטירה הזו "הגיעה" לי בעקבות זאת שסירבתי לעזור לה לחפש אחר אחותי הקטנה שנעלמה והיא דאגה לה ולא משנה כמה הסברתי לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג ... זה כאב הרבה יותר בפנים מאשר בכל הגוף , וזה כאב מאוד מאוד בגוף גם בלעדיה ... זה כאב הרבה יותר מבלב , זה כאב מאוד מאוד מאוד .... נפשית !
אני זוכרת מגילאים יותר מוקדמים , משיכות בשיער , מכות עם מגב ועם מטאטא , בעיקר בגב , לפעמים גם , בטעות או שלא , בראש !
אני זוכרת נשיכות בזרועות ובכפות הידיים ומשיכות בשיער בגיל יחסית בוגר , בתור נערה , לא זוכרת בדיוק באיזה גיל ... בעקבות חשבון פלאפון שנראה לה מאוד מנופח ... אז ברחתי החוצה ואולי זה מתערבב לי עם מקרה דומה אחר ... אבל אני זוכרת ריצה בפאניקה ובבכי ברחובות כשהיא רודפת אחריי , איומים וצעקות וקללות וצרחות ... ושכנים שמתאספים בחוץ ובחדר מדרגות ... בריחה לשכנה "חברה" ותכף תבינו למה במרחאות ... היא ראתה אותי עם הנשיכות בזרועות וסירבה לעזור לי ולהצטרף אלי להגיש תלונה במשטרה ... זה מאוד מאוד מאכזב ופוגע ...
אני זוכרת שהיא חנקה אותי , לא זוכרת למה ... היא דחקה אותי לפינה בין שתי קירות וכמה שאני הייתי ועדיין , גם יותר גבוהה ממנה וגם יותר חזקה פיזית ואולי גם נפשית ( לא בטוחה , באמת שלא בטוחה ... ) , פשוט הנחתי לה לעשות זאת בלי להגן על עצמי ( ואף פעם או כמעט אף פעם ... לא הגנתי על עצמי ! ) ואלה היו שניות או כמה דקות ... לא יודעת , באמת שלא ... מרוב פאניקה עצומה , חשבתי שהיא לא תרפה ממני בכלל , שהיא הולכת להרוג אותי ... סליחה לא להרוג , אלא לרצוח אותי !!!
היא עזבה אותי רק כשכבר הייתי כחולה כהוגן וכמעט או באמת ... לא יודעת , איבדתי את ההכרה ?! כמעט מתתי ?!
אני זוכרת פעם שלדעתי היא כזו - "בטעות" היא דקרה אותי עם צרור מפתחות באגודל ... יש לי צלקת אבל היא לא כזו בולטת ... צריך להסתכל טוב טוב בשביל להבחין בה !
יש לי גם מס' צלקות אחרות שממש ממש אין לי מושג איך הן נמצאות על כפות ידי , אבל אני ... לא בטוח כלל שהן בגללה , אני אוהבת חיות מאוד ויכול להיות שזה היה שהייתי קטנה ושננשכתי או נשרטתי ע"י כלבים או חתולים או כל סיבה אחרת ...
אילו לא הדברים היחידים כמובן ... וזה לא היה רק בבית בין כל הקירות והדלתות , אלא גם מספר פעמים באיזורים ציבוריים - אמצע הרחוב או אמצע הבנק ונחשו מה ?!
בד"כ לא היו ניידות משטרה , ואם המערכות השונות היו פועלות כמו שצריך , כמו גם המשפחה המורחבת שכבר אינה משפחה בעיני גם בגלל זה אבל לא רק ... כולל אבא שלי ז"ל שהיה צריך להתגרש ממנה ( לא כועסת עליו , מאוכזבת מאוד רק ... הוא גם ולא פחות , היה קורבן לה ! ) , לא היינו ממשיכות לגדול בבית הזה , עם זו שהולידה אותנו ... אולי הייתי יותר חזקה ויותר בטוחה בעצמי כיום ולא שונאת את עצמי ולא ממשיכה את אותו היחס שלה כלפי גם אני כלפי עצמי ( אבל היי , לפגוע בעצמך זה יותר טוב מאשר לפגוע במישהוא אחר ... נכון ולא נכון בו זמנית - יש לך את הזכות לעשות לגוף הפרטי שלך מה שבא לך , כי זה הגוף שלך ! יותר גרוע לעשות דברים רעים לאנשים אחרים ! ) , אולי לא הייתי מנסה וכמעט מצליחה , להתאבד , אולי לא הייתי פוגעת בעצמי , אולי חלק מהתקיפות המיניות שעברתי לא היו קורות לי , אולי אנשים היו פחות מנצלים אותי , אולי לא הייתי מבלה את מרבית החיים שלי בדכאונות , בה"א לא ממש מוגדרת , בכניסה ויציאה ל\מ ... אישפוזים , בה"ח קשים מאוד , אולי גם הייתי יותר בריאה פיזית , אולי לא הייתי צריכה בכלל לעבור את הניתוח בגב ? אולי הייתי יציבה יותר מבחינה נפשית ? אולי הייתה לי משפחה ? אולי הייתה לי תמיכה ? אולי הייתה לי אהבה ? אולי אבא שלי היה בריא וחי ( כן , כן ... חלק בי מאשים אותה במחלה שלו - שחמת הכבד כי כבד מבחינה אנרגטיתית וגם פיזית אמור לנקות רעלים מהגוף ! אי אפשר להוכיח את זה ! ) ? אולי לא הייתי זקוקה לתמיכה ואהבה והבנה מאנשים שחלקם היו זרים וחלקם לא ... חלקם באמת ניסו לעזור מאיכפתיות וחלקם שיקרו וניצלו ופגעו מאוד מאוד ( אי אפשר להוכיח פגיעות נפשיות ... גם לפעמים קשה להוכיח פגיעות פיזיות ... בעיקר מניסיון של מה שאני בעיקר עוללתי לעצמי בעבר ומניסיון של מה שמי שהולידה אותי עשתה לי ! ) על הדרך כי לא יכלו להכיל אותי ואת מכלול הקשיים והבעיות שלי , לא להבינן לעומק , לא לעזור נכון וכמו שצריך , גם כשהייתה כוונה כזו , ולחלק וכאן אני מתכוונת יותר לאנשי מקצוע פיסכיים ( לא טעות - מתכוונת לזה מכל הלב ! פסיכולוגים ופסיכיאטרים וניסיון עגום מאוד גם מאנשי מקצוע כאלה בבתי חולים פסיכיאטריים שלפעמים הם יותר דפוקים ומשוגעים מהמטופלים שמגיעים לשם ... ) בסופו של דבר אחרי שיחות וטיפולים לאן אני בחרתי או לפעמים נאלצתי , לחזור ?!
שלא נדבר על זה שלפעמים אנשי צוות מוציאים תסכולים ועצבים על מטופלים ... ושלא נדבר 2 על מה שמטופלים עושים למטופלים אחרים , לפעמים הצוות יודע ולפעמים הוא לא יודע !
הלוואי שהיו לי יותר חיבוקים , אהבה , הכלה , תמיכה וכו' ... אני כן ולא והרבה משניהם במשפט הבא - אם כל זה היה לי ... האנשים שהקשיבו ועשו דברים עבורי
שניסו ובאמת חלק מהם ... מקצתם , היה באמת איכפת להם והם עשו מעל ומעבר , אבל לא באמת את הדברים הנכונים , כי אם היו נעשים הדברים הנכונים לא אני ולא האחיות שלי וגם לא חלק מחיות המחמד שלי וגם לא אבא שלי ז"ל !
זה רק חלק , קטן , גדול וענק בו זמנית , ממה שעבר עלי ועל האחיות שלי ועל אבא שלי ז"ל ועל חלק מחיות המחמד שלי , וזה לא הכל ... יש עוד המון ... אבל זה מספיק , לפחות לבנתיים !
כשכתבתי את זה כתבתי את זה כשאני גרה בהוסטל ... ונראה לי שלא הייתי בקשר עם אמא שלי ... אולי קצת דיברתי אבל לא נפגשתי איתה ... לא רציתי ...
ועדיין חלק כל כך גדול ... עדיין ומאוד מאוד ...
אבל אני לא אצלה ואני מתנהלת עם אחרים הרבה פעמים כמו שאני מתנהלת מולה ...
אחריות ... בחירה אישית ... נו , אני יצאתי ממנה וכמעט לא בחיים שלה פיזית ... ממעטת להיפגש איתה וממעטת לדבר איתה .
אבל בפנים היא וכל יתר הדברים שקרו לי מהלך החיים איתה לא ממנה וגם כשיצאתי ממנה ...
זו כבר אני ... גם אם זה התחיל ממנה ...
אני רוצה לסיים את זה ... אני רוצה להחזיר לה ולהחזיר לאחרים שפגעו בי איך שהם פגעו בי ... זה מצד אחד ... מצד שני גם מושרש בי שמותר לי לפגוע בעצמי ולא באחרים ... גם אם זה מגיע להם ...
ולי כבר ממש נמאס לשחזר דברים עם א-נשים אחרים ... וסיטואציות שמובילות אותי , כל פעם יותר קשה ויותר חזק ויותר עמוק למצב והמקום שמוכר לי מהמערכת יחסים עם אמא ...
אני רוצה שקט כבר ... אני רוצה להיעלם ולתקן בהזדמנות אחרת ... כואב מדי כשאני לא מסיימת דבר אחד וקורה דבר אחר במהלך התמודדות ...
והכל ... הכעס , האשמה עצמית שלי ושל אחרים ... אני מסרבת שיראו אותי בתור קורבן כי אני לא רוצה להיות כזו גם כשקורים דברים ... לא רוצה להרגיש קורבן ובאמת מעדיפה להאשים את עצמי , במיוחד כשזה בא ממני בדרך כזו או אחרת ( אני לא מתכוונת ברצון כי לא רציתי ... מי רוצה להיפגע ביודעין ובכוונ
זיכרון\ות מהעבר וגם תשובות לשאלה\ות שנשאלתי ... מנסה למרות שיש לי חסימה בצורת כאב ראש חזק מאוד ( רציתי קודם לפני כשזכרתי אבל לא עשיתי זאת ... ) ואתם יודעים בטח שזה לא קל ככה בכלל :
היא - מי שהולידה אותי ... זה כלל השפלות , מכות , הכי פחות פיזיות אבל גם , יותר ובעיקר ואת זה לא רואים ... גם הסימני מכות פיזיים שלה נעלמו מהר מדי , אם בכלל היו סימנים ... אני ארחיב בהמשך על הסימנים ... זה כלל גם איומים ולמשל ... לא יודעת איך להגדיר את מה שזה - " לכי תקפצי מעזריאלי " כמו ילדה טובה ירושלים היו כמה פעמים שכמעט , היו פעמים שמאוד , הייתי קרובה לעשות את זה !
אני זוכרת מעט מגילאים קטנים ... אני זוכרת מאוד במטושטש כשהייתי מאוד קטנה , לא זוכרת איזה גיל ... שהייתי על מיטה על הקצה של העץ ונפלתי וקיבלתי מכה בראש ... אני זוכרת בהלה שלה ופאניקה ... זוכרת , לא בטוח ... חיבוק וליטוף ממנה ? אם זה נכון אז זה הדבר היחידי שנחשב , באמת !
אני זוכרת הרבה יותר טוב דלתות סגורות ואני או האחיות שלי מתחבאות בתוך איזה שהוא חדר , לפעמים החדר שלנו או של אחת מאיתנו או בשירותים או באמבטיה , ככה במהלך השנים , לא רק הילדות אבל בעיקר הילדות , גם גיל ההתבגרות וגם אחרי גיל 18 , אני זוכרת המון פחד ובהלה , אותנו נשענות או יושבות וחוסמות את הדלת כי לפעמים , בדרך כלל , לא היה מפתח ... אבל גם כשהיה והדלת הייתה ננעלת , היא הייתה צועקת וצורחת , בועטת ומכה באגרופיה בדלת ... ואנחנו מזדעזעות לנו גם פיזית וגם ריגשית וגם נפשית , עם כל מכה בדלת , מכל צעקה וצרחה ואיום וקללה ...
אני זוכרת הכי טוב את הסטירה בלחי אחרי הניתוח בגב , שכמה שכאב בכל הגוף כי זה היה כמה ימים , ימים ספורים , אחרי הניתוח שאני עברתי בגב וזה באמת עלול היה להרוס לי את הניתוח , וזה בא אחרי זה שהיא הייתה איתי את כל הימים האלה שאני הייתי מאושפזת , וכן , אחרי הסטירה הזו ... הסטירה הזו מחקה את כל הימים שהיא הייתה איתי בבית חולים ! הסטירה הזו "הגיעה" לי בעקבות זאת שסירבתי לעזור לה לחפש אחר אחותי הקטנה שנעלמה והיא דאגה לה ולא משנה כמה הסברתי לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג ... זה כאב הרבה יותר בפנים מאשר בכל הגוף , וזה כאב מאוד מאוד בגוף גם בלעדיה ... זה כאב הרבה יותר מבלב , זה כאב מאוד מאוד מאוד .... נפשית !
אני זוכרת מגילאים יותר מוקדמים , משיכות בשיער , מכות עם מגב ועם מטאטא , בעיקר בגב , לפעמים גם , בטעות או שלא , בראש !
אני זוכרת נשיכות בזרועות ובכפות הידיים ומשיכות בשיער בגיל יחסית בוגר , בתור נערה , לא זוכרת בדיוק באיזה גיל ... בעקבות חשבון פלאפון שנראה לה מאוד מנופח ... אז ברחתי החוצה ואולי זה מתערבב לי עם מקרה דומה אחר ... אבל אני זוכרת ריצה בפאניקה ובבכי ברחובות כשהיא רודפת אחריי , איומים וצעקות וקללות וצרחות ... ושכנים שמתאספים בחוץ ובחדר מדרגות ... בריחה לשכנה "חברה" ותכף תבינו למה במרחאות ... היא ראתה אותי עם הנשיכות בזרועות וסירבה לעזור לי ולהצטרף אלי להגיש תלונה במשטרה ... זה מאוד מאוד מאכזב ופוגע ...
אני זוכרת שהיא חנקה אותי , לא זוכרת למה ... היא דחקה אותי לפינה בין שתי קירות וכמה שאני הייתי ועדיין , גם יותר גבוהה ממנה וגם יותר חזקה פיזית ואולי גם נפשית ( לא בטוחה , באמת שלא בטוחה ... ) , פשוט הנחתי לה לעשות זאת בלי להגן על עצמי ( ואף פעם או כמעט אף פעם ... לא הגנתי על עצמי ! ) ואלה היו שניות או כמה דקות ... לא יודעת , באמת שלא ... מרוב פאניקה עצומה , חשבתי שהיא לא תרפה ממני בכלל , שהיא הולכת להרוג אותי ... סליחה לא להרוג , אלא לרצוח אותי !!!
היא עזבה אותי רק כשכבר הייתי כחולה כהוגן וכמעט או באמת ... לא יודעת , איבדתי את ההכרה ?! כמעט מתתי ?!
אני זוכרת פעם שלדעתי היא כזו - "בטעות" היא דקרה אותי עם צרור מפתחות באגודל ... יש לי צלקת אבל היא לא כזו בולטת ... צריך להסתכל טוב טוב בשביל להבחין בה !
יש לי גם מס' צלקות אחרות שממש ממש אין לי מושג איך הן נמצאות על כפות ידי , אבל אני ... לא בטוח כלל שהן בגללה , אני אוהבת חיות מאוד ויכול להיות שזה היה שהייתי קטנה ושננשכתי או נשרטתי ע"י כלבים או חתולים או כל סיבה אחרת ...
אילו לא הדברים היחידים כמובן ... וזה לא היה רק בבית בין כל הקירות והדלתות , אלא גם מספר פעמים באיזורים ציבוריים - אמצע הרחוב או אמצע הבנק ונחשו מה ?!
בד"כ לא היו ניידות משטרה , ואם המערכות השונות היו פועלות כמו שצריך , כמו גם המשפחה המורחבת שכבר אינה משפחה בעיני גם בגלל זה אבל לא רק ... כולל אבא שלי ז"ל שהיה צריך להתגרש ממנה ( לא כועסת עליו , מאוכזבת מאוד רק ... הוא גם ולא פחות , היה קורבן לה ! ) , לא היינו ממשיכות לגדול בבית הזה , עם זו שהולידה אותנו ... אולי הייתי יותר חזקה ויותר בטוחה בעצמי כיום ולא שונאת את עצמי ולא ממשיכה את אותו היחס שלה כלפי גם אני כלפי עצמי ( אבל היי , לפגוע בעצמך זה יותר טוב מאשר לפגוע במישהוא אחר ... נכון ולא נכון בו זמנית - יש לך את הזכות לעשות לגוף הפרטי שלך מה שבא לך , כי זה הגוף שלך ! יותר גרוע לעשות דברים רעים לאנשים אחרים ! ) , אולי לא הייתי מנסה וכמעט מצליחה , להתאבד , אולי לא הייתי פוגעת בעצמי , אולי חלק מהתקיפות המיניות שעברתי לא היו קורות לי , אולי אנשים היו פחות מנצלים אותי , אולי לא הייתי מבלה את מרבית החיים שלי בדכאונות , בה"א לא ממש מוגדרת , בכניסה ויציאה ל\מ ... אישפוזים , בה"ח קשים מאוד , אולי גם הייתי יותר בריאה פיזית , אולי לא הייתי צריכה בכלל לעבור את הניתוח בגב ? אולי הייתי יציבה יותר מבחינה נפשית ? אולי הייתה לי משפחה ? אולי הייתה לי תמיכה ? אולי הייתה לי אהבה ? אולי אבא שלי היה בריא וחי ( כן , כן ... חלק בי מאשים אותה במחלה שלו - שחמת הכבד כי כבד מבחינה אנרגטיתית וגם פיזית אמור לנקות רעלים מהגוף ! אי אפשר להוכיח את זה ! ) ? אולי לא הייתי זקוקה לתמיכה ואהבה והבנה מאנשים שחלקם היו זרים וחלקם לא ... חלקם באמת ניסו לעזור מאיכפתיות וחלקם שיקרו וניצלו ופגעו מאוד מאוד ( אי אפשר להוכיח פגיעות נפשיות ... גם לפעמים קשה להוכיח פגיעות פיזיות ... בעיקר מניסיון של מה שאני בעיקר עוללתי לעצמי בעבר ומניסיון של מה שמי שהולידה אותי עשתה לי ! ) על הדרך כי לא יכלו להכיל אותי ואת מכלול הקשיים והבעיות שלי , לא להבינן לעומק , לא לעזור נכון וכמו שצריך , גם כשהייתה כוונה כזו , ולחלק וכאן אני מתכוונת יותר לאנשי מקצוע פיסכיים ( לא טעות - מתכוונת לזה מכל הלב ! פסיכולוגים ופסיכיאטרים וניסיון עגום מאוד גם מאנשי מקצוע כאלה בבתי חולים פסיכיאטריים שלפעמים הם יותר דפוקים ומשוגעים מהמטופלים שמגיעים לשם ... ) בסופו של דבר אחרי שיחות וטיפולים לאן אני בחרתי או לפעמים נאלצתי , לחזור ?!
שלא נדבר על זה שלפעמים אנשי צוות מוציאים תסכולים ועצבים על מטופלים ... ושלא נדבר 2 על מה שמטופלים עושים למטופלים אחרים , לפעמים הצוות יודע ולפעמים הוא לא יודע !
הלוואי שהיו לי יותר חיבוקים , אהבה , הכלה , תמיכה וכו' ... אני כן ולא והרבה משניהם במשפט הבא - אם כל זה היה לי ... האנשים שהקשיבו ועשו דברים עבורי
שניסו ובאמת חלק מהם ... מקצתם , היה באמת איכפת להם והם עשו מעל ומעבר , אבל לא באמת את הדברים הנכונים , כי אם היו נעשים הדברים הנכונים לא אני ולא האחיות שלי וגם לא חלק מחיות המחמד שלי וגם לא אבא שלי ז"ל !
זה רק חלק , קטן , גדול וענק בו זמנית , ממה שעבר עלי ועל האחיות שלי ועל אבא שלי ז"ל ועל חלק מחיות המחמד שלי , וזה לא הכל ... יש עוד המון ... אבל זה מספיק , לפחות לבנתיים !
כשכתבתי את זה כתבתי את זה כשאני גרה בהוסטל ... ונראה לי שלא הייתי בקשר עם אמא שלי ... אולי קצת דיברתי אבל לא נפגשתי איתה ... לא רציתי ...
ועדיין חלק כל כך גדול ... עדיין ומאוד מאוד ...
אבל אני לא אצלה ואני מתנהלת עם אחרים הרבה פעמים כמו שאני מתנהלת מולה ...
אחריות ... בחירה אישית ... נו , אני יצאתי ממנה וכמעט לא בחיים שלה פיזית ... ממעטת להיפגש איתה וממעטת לדבר איתה .
אבל בפנים היא וכל יתר הדברים שקרו לי מהלך החיים איתה לא ממנה וגם כשיצאתי ממנה ...
זו כבר אני ... גם אם זה התחיל ממנה ...
אני רוצה לסיים את זה ... אני רוצה להחזיר לה ולהחזיר לאחרים שפגעו בי איך שהם פגעו בי ... זה מצד אחד ... מצד שני גם מושרש בי שמותר לי לפגוע בעצמי ולא באחרים ... גם אם זה מגיע להם ...
ולי כבר ממש נמאס לשחזר דברים עם א-נשים אחרים ... וסיטואציות שמובילות אותי , כל פעם יותר קשה ויותר חזק ויותר עמוק למצב והמקום שמוכר לי מהמערכת יחסים עם אמא ...
אני רוצה שקט כבר ... אני רוצה להיעלם ולתקן בהזדמנות אחרת ... כואב מדי כשאני לא מסיימת דבר אחד וקורה דבר אחר במהלך התמודדות ...
והכל ... הכעס , האשמה עצמית שלי ושל אחרים ... אני מסרבת שיראו אותי בתור קורבן כי אני לא רוצה להיות כזו גם כשקורים דברים ... לא רוצה להרגיש קורבן ובאמת מעדיפה להאשים את עצמי , במיוחד כשזה בא ממני בדרך כזו או אחרת ( אני לא מתכוונת ברצון כי לא רציתי ... מי רוצה להיפגע ביודעין ובכוונ
