שתי שאלות
כמובן שאת לא צריכה לענות לי, אבל חייבת לענות לעצמך. בכל מה שאני אגיד עכשיו אין שמץ של ביקורת או שיפוטיות. זה רק נסיון להסביר את התופעה ע"מ להתמודד איתה. את צריכה להתבונן עמוק פנימה אל תוך עצמך כדי להבין את הדברים. אחת הדרכים לעשות את זה היא בישיבה שקטה, תוך התרכזות בנשימה. זה בהחלט מגביר את האפקטיביות של ההתבוננות אם הישיבה השקטה מגיעה אחרי פעילות מאומצת. כלומר, בפעם הבאה שאת הולכת לבריכה או לחדר כושר, ישר אחרי אחרי האימון (חשוב: אימון ולא שיעור. חשוב עוד יותר: ממש ישר אחרי. לא מקלחת. לא ללכת הביתה. לא לדבר עם אחרים. תחשבי על זה כעל החלק האחרון של האימון) תשבי בעיניים עצומות ותנשמי. תנסי להיות מודעת למחשבות שלך, ואיך הן עולות. ואז תנסי לשחרר אותן ולהגיע למצב שאין מחשבות בכלל. התשובות, אני מבטיח לך, יגיעו. ואלו השאלות: 1. זה באמת בגלל אבא? 2. למה את ממשיכה? הסברים: 1. רוב האנשים שפגשתי והפסיקו להתחפש בפורים/לנגן על פסנתר עשו את זה בערך בגיל 12. הסיבות הן בד"כ בגלל איזהשהו רצון להשתלב בחברה, פחד שיצחקו עליהם, זה לא cool, מרד נעורים, ושאר סיבות של ילדים בגיל ההתבגרות. זה הגיל. הנימוקים היו שונים לגמרי כמובן. חשוב מאד להבין, שנסיבות החיים מהוות במקרה זה רק תירוץ. אם לא היה אבא, אז היה משהו אחר שיתרץ את זה. לכן חשוב מאד שתעני לעצמך בשיא הכנות האם מה שגרם לך להפסיק לעשות דברים שגורמים לך הנאה זה באמת בגלל האסון, או שמא האסון היה רק תרוץ להפסיק לעשות את הדברים. מצד שני, תחשבי גם למה חזרת לנגן על פסנתר באיזהשהו שלב. לפי התיאור שלך, מדובר בסיבות הכי לא נכונות, וזה כבר קרה בגיל שבו את יכולה לעמוד על דעתך. אז מה - רצית למצוא חן בעיניו? פחדת שאם תסרבי לו תעמידי את אמא במצב של "או אני או הוא" כשהתשובה לא מובנת מאליה? פחדת שאם לא תאפשרי לה להיות גאה בך תגרמי לה צער? אולי אפילו תגרמי לה ללכת? הרי אבא הלך. מי מבטיח שאמא לא תלך ותשאיר אותנו לבד לגמרי בעולם? ואולי בעצם רצית לחזור לנגן (אולי אפילו התחרטת על זה שהפסקת), ורק חיפשת תרוץ? כי מה, בעצם? הרי את (לפי עדותך) לא מנגנת טוב, אז למה שתגרמי לכולם לסבול מהנגינה הגרועה שלך? אבל ברגע שמישהו רצה לשמוע אותך - ניצלת את הזדמנות לחזור ולנגן. 2. למה את ממשיכה לא לעשות את הדברים הכיפיים שהפסקת בזמנו? למה את לא חוזרת אליהם? מה זה משרת עכשיו? יכול להיות שבזמנו הפסקת לעשות דברים כי בתת מודע חשבת ש"אני יתומה, אז מה פתאום שיהיה לי טוב". יתכן שההנאה מדברים כמו מוזיקה והשתטות, נראית "לא ראויה לנערה מסכנה שכמוני". יכול להיות גם שנכנסת לאיזהשהו לופ שלא ניתן לצאת ממנו. אם את אומרת: "הפסקתי להתחפש בפורים כי אבא שלי מת", אז המסקנה ההגיונית היא שאת תתחילי להתחפש שוב, כשהוא יחזור לחיים (כידוע, ע"פ משרד הבטחון זה קורה בגיל 30 - ככה שלא נשאר לך עוד הרבה זמן לחכות ). עד אז, בכל פעם שאת "נאלצת" להתחפש זה מעורר בך נקיפות מצפון. ועד אז, את הולכת רק למסיבות פורים של אנשים שיש להם את הפוטנציאל להיות מסכנים לפחות כמוך. עכשיו, שלא תביני אותי לא נכון: זה נפלא מה שאת עושה עם הנכים. אל תפסיקי עם זה. אבל תרשי לעצמך גם ללכת למסיבות פורים של אנשים "רגילים" (לא שיש באמת דבר כזה "אנשים רגילים"). תרשי לעצמך גם לחגוג כשאין סיבה. תקצי חלק מהאנרגיה האיןסופית שלך לעצמך. צריך להגיד את הדברים בצורה הכי ברורה: מגיע לך להיות שמחה! (תגידו את זה לעצמכם כל הזמן: מגיע לי להיות שמח/ה!). העובדה שאבא מת לא צריכה לגרום לנו להעניש את עצמנו - להיפך. סבלנו מספיק, ומותר ורצוי שעכשיו נהנה מהחיים. יו, יצא לי מאד ארוך. טוב, אני הולך לראות כדורגל. חג שמח.
