נקודת מוצא
New member
את כותבת (מטוטלת)
לשניכם (??)ו מטוטלת לא יודעת מאיפה בדיוק להתחיל, אז אני אתחיל מהסוף... עשיתי את זה לא יפה. לא הגיע לך שאני אעשה את זה ככה. לא רציתי לעשות את זה ככה. לא נפרדים ממישהו שאכפת ממנו והרבה יותר מזה, מישהו שמרגישים אליו, בצורה בה נפרדתי ממך. זה לא מכובד וזה לא מכבד ואני באמת מתנצלת. מעומק הלב. הייתי צריכה לדבר איתך, להסביר לך ואולי אפילו לומר לך את כל האמת, ולא רק חלק ממנה. הלכתי גם בגלל המרחק. כן. זאת היתה האמת. היה לי קשה לחשוב שאנחנו ביחד כשאתה היית כל כך רחוק פיזית. הרגשתי שזה מרחיק אותי גם נפשית. שאנחנו לא מבלים מספיק ביחד, לא עוברים חוויות ביחד ולכן גם לא תמיד יש כבר מה להגיד אחד לשני והשיחות הופכות אינפורמטיביות להחריד. גם אתה כבר לא אמרת שאתה אוהב (מצד שני אולי זה בגלל שהרגשת שאני מתחרחקת...) ואני, במקום לחזק את זה, הרמתי ידיים די מהר כי חשבתי שמה יש כבר לעשות.. המרחק גדול מדיי ואתה תתקרב רק עוד משהו כמו קרוב לשנה. לא חשבתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן על תקן של פגישות סופשבוע. את כל זה כבר כתבתי לך. מה שלא כתבתי לך זה, ואת זה אני אומרת גם לך, השותפה שלו, חברת הנפש שלו והחברה לשעבר שלי - שנכנס לחיי עוד גורם שגרם לי להחליט להיפרד. וזה האקס. אני לא אלאה אתכם בכל הסיפור, אתם כבר יודעים חלק ואת יודעת קצת יותר, אבל זה משהו שלא הצלחתי להרפות ממנו. את אולי יודעת על מה אני מדברת - התחושה הזו שזה חזק ממך, הצורך הזה לבדוק את זה שוב, ללכת על זה. הניקור הבלתי פוסק שלו במוח. את חווית את זה גם. חווינו את זה ביחד עוד לפני שנוצר הקשר ביני לבין השותף שלך. אז היתה לי דילמה ענקית בנדון. האם להתעלם מזה ולהמשיך הלאה ואז ידעתי שזה ימשיך לנקר לי כל הזמן, תחושת ההחמצה, חוסר הסיפוק וכו´ ואז ממילא זה בטח יהרוס את הקשר החדש, או להפסיק את זה ולבדוק מה אני עוד מרגישה כלפי האקס ולאן אני לוקחת את זה. ואת זה לא יכולתי להגיד. הרגשתי חרא עם עצמי לא רק בגלל הפגיעה בך, אלא בעיקר כי הרגשתי לוזרית על זה ששוב ההיסטוריה שלי חוזרת על עצמה ושוב אני חוזרת אליו, לפחות במחשבות. היה לי קשה להודות בזה בפני עצמי, היה לי קשה לעמוד מול החולשות שלי. אבל להמשיך את זה ככה לא היה טעם. אם הוא לא היה חוזר לי לחיים היתי ממשיכה איתך. בטוח. היה לי טוב איתך נתת לי המון - הכי הרבה ממה שנתנו לי עד עכשיו. אבל שני הגורמים הללו - האקס והמרחק - פשוט לא נתנו לי להמשיך. אני שוב מצטערת על הצורה שבה זה נעשה, ועל שלא יכולתי להסתכל לך בעיניים כשעשיתי את זה. אולי עכשיו תבין או יותר נכון - תבינו שניכם - למה עשיתי את זה ככה. פשוט הרגשתי צורך להסביר, לנקות את זה מתוכי, כי זה העיק. והלוואי שהכל אצלי היה יותר פשוט, אולי זה היה פותר לי כמה תסבוכות בחיים. בהערכה רבה ובתודה על מה שנתתם לי אני.
לשניכם (??)ו מטוטלת לא יודעת מאיפה בדיוק להתחיל, אז אני אתחיל מהסוף... עשיתי את זה לא יפה. לא הגיע לך שאני אעשה את זה ככה. לא רציתי לעשות את זה ככה. לא נפרדים ממישהו שאכפת ממנו והרבה יותר מזה, מישהו שמרגישים אליו, בצורה בה נפרדתי ממך. זה לא מכובד וזה לא מכבד ואני באמת מתנצלת. מעומק הלב. הייתי צריכה לדבר איתך, להסביר לך ואולי אפילו לומר לך את כל האמת, ולא רק חלק ממנה. הלכתי גם בגלל המרחק. כן. זאת היתה האמת. היה לי קשה לחשוב שאנחנו ביחד כשאתה היית כל כך רחוק פיזית. הרגשתי שזה מרחיק אותי גם נפשית. שאנחנו לא מבלים מספיק ביחד, לא עוברים חוויות ביחד ולכן גם לא תמיד יש כבר מה להגיד אחד לשני והשיחות הופכות אינפורמטיביות להחריד. גם אתה כבר לא אמרת שאתה אוהב (מצד שני אולי זה בגלל שהרגשת שאני מתחרחקת...) ואני, במקום לחזק את זה, הרמתי ידיים די מהר כי חשבתי שמה יש כבר לעשות.. המרחק גדול מדיי ואתה תתקרב רק עוד משהו כמו קרוב לשנה. לא חשבתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן על תקן של פגישות סופשבוע. את כל זה כבר כתבתי לך. מה שלא כתבתי לך זה, ואת זה אני אומרת גם לך, השותפה שלו, חברת הנפש שלו והחברה לשעבר שלי - שנכנס לחיי עוד גורם שגרם לי להחליט להיפרד. וזה האקס. אני לא אלאה אתכם בכל הסיפור, אתם כבר יודעים חלק ואת יודעת קצת יותר, אבל זה משהו שלא הצלחתי להרפות ממנו. את אולי יודעת על מה אני מדברת - התחושה הזו שזה חזק ממך, הצורך הזה לבדוק את זה שוב, ללכת על זה. הניקור הבלתי פוסק שלו במוח. את חווית את זה גם. חווינו את זה ביחד עוד לפני שנוצר הקשר ביני לבין השותף שלך. אז היתה לי דילמה ענקית בנדון. האם להתעלם מזה ולהמשיך הלאה ואז ידעתי שזה ימשיך לנקר לי כל הזמן, תחושת ההחמצה, חוסר הסיפוק וכו´ ואז ממילא זה בטח יהרוס את הקשר החדש, או להפסיק את זה ולבדוק מה אני עוד מרגישה כלפי האקס ולאן אני לוקחת את זה. ואת זה לא יכולתי להגיד. הרגשתי חרא עם עצמי לא רק בגלל הפגיעה בך, אלא בעיקר כי הרגשתי לוזרית על זה ששוב ההיסטוריה שלי חוזרת על עצמה ושוב אני חוזרת אליו, לפחות במחשבות. היה לי קשה להודות בזה בפני עצמי, היה לי קשה לעמוד מול החולשות שלי. אבל להמשיך את זה ככה לא היה טעם. אם הוא לא היה חוזר לי לחיים היתי ממשיכה איתך. בטוח. היה לי טוב איתך נתת לי המון - הכי הרבה ממה שנתנו לי עד עכשיו. אבל שני הגורמים הללו - האקס והמרחק - פשוט לא נתנו לי להמשיך. אני שוב מצטערת על הצורה שבה זה נעשה, ועל שלא יכולתי להסתכל לך בעיניים כשעשיתי את זה. אולי עכשיו תבין או יותר נכון - תבינו שניכם - למה עשיתי את זה ככה. פשוט הרגשתי צורך להסביר, לנקות את זה מתוכי, כי זה העיק. והלוואי שהכל אצלי היה יותר פשוט, אולי זה היה פותר לי כמה תסבוכות בחיים. בהערכה רבה ובתודה על מה שנתתם לי אני.