את מה אנו מנציחים?
האם אנו מנציחים רק שמות - של מקומות, אנשים - ומספרים או שמא ניתן להנציח גם את הסבל? הרי לעולם לא נבין את הסבל, אז כיצד ניתן להנציח אותו מדור לדור? מחשבות אלו עלו במוחי בימים אלה. נפל לידי באקראי ספר בשם "עליהן לא כתבו" מאת לאה גלעדי ובעריכת רחל ענבר. הספר דן בלוחמות לח"י והוא פתח לי צוהר חדש, על ארגון ואנשים שעליהם לא ידעתי. והנה מעמ' 262 ואילך מסופר על אחת, פרידה ורקשטל. פרידה נולדה בווילנה ועברה עליה ילדות נאה. בשנת 39 התקבלה לאוניברסיטה. ואז החל הכל. הסיפור האישי הוא מדהים, שערותי סמרו, על אף שקראתי וקראתי על השואה: בית כלא לוקישקי בווילנה, האקציות ופונאר. וכאן באה שורה של מחנות ריכוז - אחד גרוע מהשני - שאת שמעם לא שמעתי: קייזרלאנד; דינוורקה; דונדנגן; קאופרינגן; מחנה מס. 1 [כנראה מצורף לדכאו]; אופדכאו .ובכל מחנה: זוועה, זוועה, זוועה. הרי כמה ציטוטים: [עמ' 273]: "כל יום סיפור חדש. כל יום עינוי חדש. בהתחלה פחדנו. אח"כ הפך המוות לענין של יום יום. מאות נמחקים לעינינו. פעם בחיים הנורמליים, היינו רגילים שכאשר אדם מת - קרובים מתאבלים עליו, עושים לו לויה... אבל במחנות מתו אנשים יום יום ושעה שעה. התרגלנו לזה. היינו כמו נמלים רוחשות בצפיפות על האדמה ובכל צעד שעושים צוררינו נמעכות המנלים למוות. איזה ערך יש לנמלה? עם הזמן איש כבר לא בכה כאשר לקחו את אמו, אביו, אחיו או אחותו. הכל היה כל כך לא נורמלי, בלתי אנושי ואנחנו היינו תת אנשים. שנים לא יכלנו לספר על חיינו, אם אפשר לקרוא לזה חיים. מי שלא עבר את זה - לא יבין אותנו" ובאחד המחנות: "היה מפקד אס אס רשע, בקר שמו. הייתה לו אהובה יהודיה מגרמניה, ליזכן שמה, שהיתה גרועה אפילו מן הגרמנים. הוא היה נכנס איתה לאולם בו ישנו ופוקד עלינו לקום, להסיר את הבגדים ולהסתובב ערומות כשהיא ובקר לועגים לנו ומעירים הערות על גופינו. כמובן שחטפנו גם צליפות שוט. אח"כ נודע לגרמנים שהוא חוטא לתורת הגזע וחי עם יהודיה. אותה שלחו מיד לאושוויץ ואותו שלחו להילחם בחזית הרוסית". ועוד ועוד. לאחר השחרור, היתה לה אפשרות ליסוע למכסיקו והרב הראשי של אוסטרליה שלח לה ויזה וכרטיס. היא התעקשה להגיע לארץ, בדרך לא דרך, הצטרפה כאן ל- לח"י, עזרה ולחמה, בילתה שנתיים בכלא הנשים בבית לחם וזכתה למדינה. כיצד מסוגל אדם לעבור כל זאת?
האם אנו מנציחים רק שמות - של מקומות, אנשים - ומספרים או שמא ניתן להנציח גם את הסבל? הרי לעולם לא נבין את הסבל, אז כיצד ניתן להנציח אותו מדור לדור? מחשבות אלו עלו במוחי בימים אלה. נפל לידי באקראי ספר בשם "עליהן לא כתבו" מאת לאה גלעדי ובעריכת רחל ענבר. הספר דן בלוחמות לח"י והוא פתח לי צוהר חדש, על ארגון ואנשים שעליהם לא ידעתי. והנה מעמ' 262 ואילך מסופר על אחת, פרידה ורקשטל. פרידה נולדה בווילנה ועברה עליה ילדות נאה. בשנת 39 התקבלה לאוניברסיטה. ואז החל הכל. הסיפור האישי הוא מדהים, שערותי סמרו, על אף שקראתי וקראתי על השואה: בית כלא לוקישקי בווילנה, האקציות ופונאר. וכאן באה שורה של מחנות ריכוז - אחד גרוע מהשני - שאת שמעם לא שמעתי: קייזרלאנד; דינוורקה; דונדנגן; קאופרינגן; מחנה מס. 1 [כנראה מצורף לדכאו]; אופדכאו .ובכל מחנה: זוועה, זוועה, זוועה. הרי כמה ציטוטים: [עמ' 273]: "כל יום סיפור חדש. כל יום עינוי חדש. בהתחלה פחדנו. אח"כ הפך המוות לענין של יום יום. מאות נמחקים לעינינו. פעם בחיים הנורמליים, היינו רגילים שכאשר אדם מת - קרובים מתאבלים עליו, עושים לו לויה... אבל במחנות מתו אנשים יום יום ושעה שעה. התרגלנו לזה. היינו כמו נמלים רוחשות בצפיפות על האדמה ובכל צעד שעושים צוררינו נמעכות המנלים למוות. איזה ערך יש לנמלה? עם הזמן איש כבר לא בכה כאשר לקחו את אמו, אביו, אחיו או אחותו. הכל היה כל כך לא נורמלי, בלתי אנושי ואנחנו היינו תת אנשים. שנים לא יכלנו לספר על חיינו, אם אפשר לקרוא לזה חיים. מי שלא עבר את זה - לא יבין אותנו" ובאחד המחנות: "היה מפקד אס אס רשע, בקר שמו. הייתה לו אהובה יהודיה מגרמניה, ליזכן שמה, שהיתה גרועה אפילו מן הגרמנים. הוא היה נכנס איתה לאולם בו ישנו ופוקד עלינו לקום, להסיר את הבגדים ולהסתובב ערומות כשהיא ובקר לועגים לנו ומעירים הערות על גופינו. כמובן שחטפנו גם צליפות שוט. אח"כ נודע לגרמנים שהוא חוטא לתורת הגזע וחי עם יהודיה. אותה שלחו מיד לאושוויץ ואותו שלחו להילחם בחזית הרוסית". ועוד ועוד. לאחר השחרור, היתה לה אפשרות ליסוע למכסיקו והרב הראשי של אוסטרליה שלח לה ויזה וכרטיס. היא התעקשה להגיע לארץ, בדרך לא דרך, הצטרפה כאן ל- לח"י, עזרה ולחמה, בילתה שנתיים בכלא הנשים בבית לחם וזכתה למדינה. כיצד מסוגל אדם לעבור כל זאת?