"את מה שאני זוכר, מזה אני רושם..."
שלום לכולם, אני הייתי בפולין לפני (שניה, חישוב מהיר)קצת פחות מחמש חודשים, 28.3-4.4... אני נכנסתי המון לפורום לפני הנסיעה, כדי לראות איך מרגישים אחרי... מאז הנסיעה נכנסתי רק פעם אחת לפורום, כמו שמישהי אמרה כבר קודם, "כדי להיות בטוחה שלא השתגעתי יותר מהנורמלי".. כל פעם כשמגיע ה-28 לחודש, אני קולטת, שהייתי שם, ממש לא מזמן!.. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני מתמלאת בריק, מן חלל מטריד כזה כשאני נזכרת במה שהיה שם... אני לא בטוחה שאני הצלחתי להמיר את כל מה שעברתי שם למשהו שאני אוכל ללמוד ממנו ולהשתמש בו, כי אני לא בטוחה שאני עדיין יצאתי מהשוק... כשחזרתי, כל הסובבים אותי התפלאו שאני לא מתנהגת כמו "החוזרת מהמסע לפולין הטיפוסית", ז"א- בוגרת יותר, בוחנת כל מעשה שאני עושה 10 פעמים לפחות... אני מרגישה שחזרתי "רגילה", ורק עכשיו, חמש חודשים אחרי אני שמה לב לעובדה שמשהו בי השתנה.. בין אם זה בעובדה שכל דבר מזכיר לי את פולין, העצים, האנשים, הבתים, כל מקום חדש מעורר בי זכרונות.. ובין אם זה בעובדה שלא ניתן להשוות את כל מה שחשבתי על השואה לפני, למה שאני חושבת עכשיו... הערך של המושג "יהודי" קיבל משמעות שונה לחלוטין.. אני מקווה שאני אוכל להתגבר על הנסיעה הזאת לפני שהזיכרון של ההרגשה הזאת יתפוגג לאט לאט... העמידה במחנה ההשמדה אושוויץ ליד המשרפות ושמיעת הסיפורים המזוויעים שקרו למשפחות של חברות שלי, העמידה בגטו ורשה, כשאת מוקפת בחומות וקולטת מה זה להרגיש כלואה, העמידה במקלחות של מחנה ההשמדה מיידאנק, בקריאת "שמע ישראל!" של כל המשלחת... העמידה בחלמנו, ליד קרון הרכבת האותנטי שנותר לו כסמל... העמידה מול עשרות אלפי מצבות בבתי הקברות היהודיים בורשה, קראקוב וכו'. העמידה מול אנדרטת הזיכרון, עד יחיד לקבר האחים השרוי מתחתיו ביער לופוחובה... הלוואי, הלוואי שאני לעולם לעולם לא אשכח...
שלום לכולם, אני הייתי בפולין לפני (שניה, חישוב מהיר)קצת פחות מחמש חודשים, 28.3-4.4... אני נכנסתי המון לפורום לפני הנסיעה, כדי לראות איך מרגישים אחרי... מאז הנסיעה נכנסתי רק פעם אחת לפורום, כמו שמישהי אמרה כבר קודם, "כדי להיות בטוחה שלא השתגעתי יותר מהנורמלי".. כל פעם כשמגיע ה-28 לחודש, אני קולטת, שהייתי שם, ממש לא מזמן!.. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני מתמלאת בריק, מן חלל מטריד כזה כשאני נזכרת במה שהיה שם... אני לא בטוחה שאני הצלחתי להמיר את כל מה שעברתי שם למשהו שאני אוכל ללמוד ממנו ולהשתמש בו, כי אני לא בטוחה שאני עדיין יצאתי מהשוק... כשחזרתי, כל הסובבים אותי התפלאו שאני לא מתנהגת כמו "החוזרת מהמסע לפולין הטיפוסית", ז"א- בוגרת יותר, בוחנת כל מעשה שאני עושה 10 פעמים לפחות... אני מרגישה שחזרתי "רגילה", ורק עכשיו, חמש חודשים אחרי אני שמה לב לעובדה שמשהו בי השתנה.. בין אם זה בעובדה שכל דבר מזכיר לי את פולין, העצים, האנשים, הבתים, כל מקום חדש מעורר בי זכרונות.. ובין אם זה בעובדה שלא ניתן להשוות את כל מה שחשבתי על השואה לפני, למה שאני חושבת עכשיו... הערך של המושג "יהודי" קיבל משמעות שונה לחלוטין.. אני מקווה שאני אוכל להתגבר על הנסיעה הזאת לפני שהזיכרון של ההרגשה הזאת יתפוגג לאט לאט... העמידה במחנה ההשמדה אושוויץ ליד המשרפות ושמיעת הסיפורים המזוויעים שקרו למשפחות של חברות שלי, העמידה בגטו ורשה, כשאת מוקפת בחומות וקולטת מה זה להרגיש כלואה, העמידה במקלחות של מחנה ההשמדה מיידאנק, בקריאת "שמע ישראל!" של כל המשלחת... העמידה בחלמנו, ליד קרון הרכבת האותנטי שנותר לו כסמל... העמידה מול עשרות אלפי מצבות בבתי הקברות היהודיים בורשה, קראקוב וכו'. העמידה מול אנדרטת הזיכרון, עד יחיד לקבר האחים השרוי מתחתיו ביער לופוחובה... הלוואי, הלוואי שאני לעולם לעולם לא אשכח...