את
קמתי אל תוכך. פקחתי את עיניי ודמותך האירה אותי. את עדיין ישנה, ואני לא יכולה להתעלם מהעוצמה של ריגשותי אליך. את כל-כך יפה ואת לידי ואת שלי, אפילו אם רק לרגע קט אחד. את שלי ואני לא יכולה להפסיק לחייך. היו אלו המשפטים הראשונים של המכתב שניסיתי לכתוב לה. משפטים מתוך זיכרון מתוק שיחזור מלווה בכאב של הבוקר שאני הרגשתי כל-כך נפלא, כל-כך שייכת, והיא שהתעוררה לתוכי, התכרבלה במבוכה של המעשה ולא ידעה איך לצאת ממנה. אל תסתכלי, אמרת לי. כאילו שלא ראיתיך אתמול בלילה, כאילו שהמגע בינינו לא שינה דבר, כאילו שהייתי זרה, כאילו שהעובדה שהיינו אחת בתוך השניה לא שינתה. אני מבקשת שלא תסתכלי. את מתביישת? אני לא. אני תמיד ככה. את עם כולם ככה? כן. תשובתה חרצה חריץ עמוק בליבי. אני כמו כולם, בוודאי עוד מספר לאוסף. תחושת הניכור מיהרה לחלחל בי, ליטפתי אותה, ניסיתי לגעת בה באהבה שלי, אבל היא מיהרה להתלבש ונמנעה מלהסתכל בי. נעמדתי מולה במערומי, מתעקשת לחפש את מה שאין, ללכוד את מבטה, לנסות להבין את המתחולל בתוכה פנימה. אני הולכת. כבר? אני מצטערת. לא ידעתי על מה הצטערה, על הלילה, על הבוקר, על היחס, על הבושה, על הכל, סרבתי להבין, הרגשתי קטנה, מנוצלת ובודדה. נדבר. לראשונה הבוקר, הביטה בי והלכה. בטח, עניתי ביובש, מתחילה להרגיש עירומה, המלך עירום. המסך הורם וכולם צוחקים, כי המלך עירום. עירומה ממה? מבושה, מהרצון שבי לצעוק החוצה את מה שכולם מסרבים להקשיב. הרגשתי עירומה מעצמי. המשכתי לכתוב. את יודעת, אין נפלא מלהתעורר בבוקר לצידך, לראות את חלקך במיטה ומנגד את חלקי שלי כמו ישות אחת גדולה. להרגיש שוב, לראות שוב, לשמוע אותך ולדעת שיש טעם לחיים גם אם הם בצל, לדעת שחלומות מתגשמים. דפיקה בדלת. הופתעתי לראות אותך, הלא לפני כמה שעות ברחת במהירות שלא הספקתי להבין ופתאום את כאן, מישירה מבטך אלי, מבט שאומר אני רוצה אותך. רציתי לראות אותך. לא השבתי. אפשר להיכנס? נכנסת בלי לחכות לתשובה. הרגשתי עירומה שוב. נצמדת אלי. שלחתי יד וליטפתי את פניך היפות. נשקתי להן ברכות בכל מקום בו הרגשתי אותך, לאט לאט אך בתשוקה עזה. הרגשתי את עצמי בוערת בקרבי ולא יכולה לעזוב, כנראה שלעולם לא אוכל. הקרבתי עצמי למענך, הרשיתי לך לשחק בי רק משום שלא הייתי מסוגלת לומר לא. איפה הגאווה שלך? שמעתי את אימי לוחשת בעורפי, אך העדפתי להתעלם. כתבתי לך מכתב ו... היא הצמידה את שפתיה לשפתיי וחשתי שוב את מה שלא ניתן לתאר במילים. כשהתעוררתי היא כבר לא היתה. חיכיתי. אני עדיין מחכה. נשארתי עם מכתב מותחל שאין למי לתת. עם רצונות, חלומות, שאיפות וציפיות. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותי, אך לשווא. אני כבר לא חושבת שהיא תחזור. ברגעיה הקצרים היא היתה האור שלי והחושך שלי, היום שלי והלילה שלי, שלא לדבר על הקיץ והחורף והסתיו והאביב, הכן והלא וכמובן האתמול היום והמחר, וכל הכמעט והאולי והבערך והבדיוק. כמובן שהכל הכל היה חלק איטגרלי מהעסקה הלא חתומה שנקראת - את.
קמתי אל תוכך. פקחתי את עיניי ודמותך האירה אותי. את עדיין ישנה, ואני לא יכולה להתעלם מהעוצמה של ריגשותי אליך. את כל-כך יפה ואת לידי ואת שלי, אפילו אם רק לרגע קט אחד. את שלי ואני לא יכולה להפסיק לחייך. היו אלו המשפטים הראשונים של המכתב שניסיתי לכתוב לה. משפטים מתוך זיכרון מתוק שיחזור מלווה בכאב של הבוקר שאני הרגשתי כל-כך נפלא, כל-כך שייכת, והיא שהתעוררה לתוכי, התכרבלה במבוכה של המעשה ולא ידעה איך לצאת ממנה. אל תסתכלי, אמרת לי. כאילו שלא ראיתיך אתמול בלילה, כאילו שהמגע בינינו לא שינה דבר, כאילו שהייתי זרה, כאילו שהעובדה שהיינו אחת בתוך השניה לא שינתה. אני מבקשת שלא תסתכלי. את מתביישת? אני לא. אני תמיד ככה. את עם כולם ככה? כן. תשובתה חרצה חריץ עמוק בליבי. אני כמו כולם, בוודאי עוד מספר לאוסף. תחושת הניכור מיהרה לחלחל בי, ליטפתי אותה, ניסיתי לגעת בה באהבה שלי, אבל היא מיהרה להתלבש ונמנעה מלהסתכל בי. נעמדתי מולה במערומי, מתעקשת לחפש את מה שאין, ללכוד את מבטה, לנסות להבין את המתחולל בתוכה פנימה. אני הולכת. כבר? אני מצטערת. לא ידעתי על מה הצטערה, על הלילה, על הבוקר, על היחס, על הבושה, על הכל, סרבתי להבין, הרגשתי קטנה, מנוצלת ובודדה. נדבר. לראשונה הבוקר, הביטה בי והלכה. בטח, עניתי ביובש, מתחילה להרגיש עירומה, המלך עירום. המסך הורם וכולם צוחקים, כי המלך עירום. עירומה ממה? מבושה, מהרצון שבי לצעוק החוצה את מה שכולם מסרבים להקשיב. הרגשתי עירומה מעצמי. המשכתי לכתוב. את יודעת, אין נפלא מלהתעורר בבוקר לצידך, לראות את חלקך במיטה ומנגד את חלקי שלי כמו ישות אחת גדולה. להרגיש שוב, לראות שוב, לשמוע אותך ולדעת שיש טעם לחיים גם אם הם בצל, לדעת שחלומות מתגשמים. דפיקה בדלת. הופתעתי לראות אותך, הלא לפני כמה שעות ברחת במהירות שלא הספקתי להבין ופתאום את כאן, מישירה מבטך אלי, מבט שאומר אני רוצה אותך. רציתי לראות אותך. לא השבתי. אפשר להיכנס? נכנסת בלי לחכות לתשובה. הרגשתי עירומה שוב. נצמדת אלי. שלחתי יד וליטפתי את פניך היפות. נשקתי להן ברכות בכל מקום בו הרגשתי אותך, לאט לאט אך בתשוקה עזה. הרגשתי את עצמי בוערת בקרבי ולא יכולה לעזוב, כנראה שלעולם לא אוכל. הקרבתי עצמי למענך, הרשיתי לך לשחק בי רק משום שלא הייתי מסוגלת לומר לא. איפה הגאווה שלך? שמעתי את אימי לוחשת בעורפי, אך העדפתי להתעלם. כתבתי לך מכתב ו... היא הצמידה את שפתיה לשפתיי וחשתי שוב את מה שלא ניתן לתאר במילים. כשהתעוררתי היא כבר לא היתה. חיכיתי. אני עדיין מחכה. נשארתי עם מכתב מותחל שאין למי לתת. עם רצונות, חלומות, שאיפות וציפיות. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותי, אך לשווא. אני כבר לא חושבת שהיא תחזור. ברגעיה הקצרים היא היתה האור שלי והחושך שלי, היום שלי והלילה שלי, שלא לדבר על הקיץ והחורף והסתיו והאביב, הכן והלא וכמובן האתמול היום והמחר, וכל הכמעט והאולי והבערך והבדיוק. כמובן שהכל הכל היה חלק איטגרלי מהעסקה הלא חתומה שנקראת - את.
