את...

[מותר לי]

את...

את זו שאמרת שאת אוהבת אותי, שאת דואגת לי, שאני כל עולמך, שאני חשובה לך... את זו ששכנעת את כולם שלאכול לאט זה בריא, שלא משנה כמה יש בצלחת, העיקר ששבעים, שהרזון שלי תורשתי, שלילד יודע מה הוא צריך לאכול ומה לא, כששקלתי בכיתה ח' כמו ילדה בכתה ג' אז האחות בבי"ס סתם חיפשה בעיות, כשהחזרתי יום יום את הסנדוויץ של ארוחת עשר אז העדפת שאני לא אקח אוכל כדי לא להחזיר, כשראית את החשבון של הסופר- לא שאלת לאן נעלמה חבילת כריות, כשהחדר שלי היה נעול- הנחת לי, כשהייתי ישנה ביום וערה בלילה- תירצת את זה בגיל הטיפשעשרה, כשהייתי מכינה שלוש שעות קערה ענקית של סלט ואח"כ אוכלת את כולו- אמרת שזה בריא לאכול ירקות... אף פעם לא תהית איך אני מצליחה להכיל את הכמות העצומה הזאת, גם כשאמרת לי שהקיבה שלי תצטמק- לא המשכת הלאה, לא אמרת מה מעבר ההצטמקות... הייתי מכינה עוגות על ימין ועל שמאל, לא הייתי אוכלת מהן פירור, ואת שיבחת את ידי הזהב שלי, כשהייתי אוכלת בשבת צלחת מרק, בלי לחם, בלי עוף, בלי תפו"א, הייתי אומרת לך שאני שבעה, וזה היה מספיק בשביל לשכנע אותך... עכשיו אני כאן, אוכלת את הפירות שיגדלת בי... פירות עיוורונך...

 

[rolan]

../images/Emo24.gif

כי אין לי מילים... כי אני לא יודעת מה אומרים עכשיו...

 

[מותר לי]

רולן...

גם חיבוק עוזר

 

[oehhe]

יא...

זה נשמע כל כך מציאותי, כל כך אמיתי וזה כל כך מרגש. איך אפשר להעביר את המסר הזה לכל ההורים העיוורים? הלא אפשר להציל כך כל כך הרבה חיים oehhe A lefthanded octopus

 

[מותר לי]

הלוואי והייתי יודעת...

אני כ"כ רוצה ללכת ולצעוק לה באוזן שאם היא תמשיך כך לא ישארו לה ילדים... אבל אז היא תגיד שכולם בריאים, ומה שאני אומרת זה סתם ג'וקים שהכניסו לי לראש, לכל דבר היא כבר תמצא סיבה... הלוואי והייתי יכולה לשתול הבנה בראשם של הורים כאלו...

 

[עדיר]

אני קוראת ובוכה

כתבת כל כך אמיתי כאילו זה ממש אליי, חותך ומכה ומדליק את כל הפנסים . כי אני ב"צד" השני , זה של ההורים . ובמקום הזה בעצם אין צדדים .. אני הרגשתי שמשהו לא בסדר אצל ביתי , אבל זה לקח זמן עד שזה נכנס לי להכרה , עד הרגע שאמרתי לעצמי זהו רגע האמת . והאמת כלכך כואבת . אין לי יכולת לתרץ את ה"צד" של ההורים ואני גם לא יכולה . אני חושבת שהרגע בו מבנינים ומפנימים שיש מצוקה הוא הקשה מנשוא , אצלי זה היה מלווה בייסורים רבים , בדאגה , בבכי , במחשבות של מה לעשות , למי לפנות ,בעיקר מפני שביתי הכחישה ( ועדיין אני חושבת שהיא מכחישה ) ולא רציתי להכאיב ולפגוע בה , בפרטיות , אבל היה רגע מסויים שהחלטתי שבו אני ובעלי מתערבים אפילו במחיר של לכאורה "פגיעה "בבת . מקווה שאוכל לשתף פה בתהליך שרק התחלנו . אני מחבקת אותך . בתקווה שגם לי מותר ..

 

[מותר לי]

מותר...

וחייבת להגיד- ריגשת אותי בתגובה שלך. אני מנסה להחזיר את עצמי לעבר. אם הייתי יודעת שאמא שלי מחטטת לי בארון/מגרות, ומחפשת את האוכל בארגז מצעים ובעוד מקומות מסתור ולוקחת אותו, הייתי כועסת עליה מאד! הייתי מתפרצת בצעקות על כולם, הייתי משתוללת, לא הייתי מדברת איתה יומיים, אבל הייתי יודעת שבחדר אי אפשר להחביא אוכל! אם היא היתה אוסרת עלי לאכול מרק, היתה כופה עלי ארוחות עם כל המשפחה לפחות פעמיים ביום בלי לעזוב באמצע, הייתי כ"כ שונאת אותה אז, וכ"כ אוהבת אותה היום! היה יכול להיות לי רצון לאכול כי כולם אוכלים, לא הייתי יכולה לקום אח"כ לשרותים, לא הייתי יכולה להגיד שאני שבעה, (מה שמאד השתיק לה את המצפון!). שאף אחד לא יהסס לרגע "לפגוע בפרטיות", כי אם לא פוגעים בפרטיות אז פוגעים בילד עצמו! מחבקת אותך, המון הצלחה עם הבת...

 

[אופירA]

לפגוע בפרטיות - אבל כן להסס!

עדיר צדקה. זה לא פשוט ומובן מאליו לפגוע בפרטיות. ההורים צריכים להסס, לתת לעצמם דין וחשבון על מה שהם עושים. אבל מרגע שהוכיחו לעצמם בכנות גמורה שהחיטוט הוא אך ורק כדי להציל את הילדה - לעשות זאת! כי הילדה צריכה גם את ההתערבות החזקה, כמו שהיא צריכה בד בבד הפגנת כבוד, קבלה ואהבה. כי יש כאלו שלא יהססו כלל לחטט בחפצים האישיים... לא יהססו, מתוך חשיבה של: מה היא חושבת לעצמה? א נ י אגיד לה מה לעשות. א נ י אדאג שהיא תתנהג כמו שצריך! אז תחטטי לה בארון ובמגרות, עם מקל כביסה על האף - כלומר עם הרגשה של: "אני לא אוהבת מה שאני עושה, אבל אין לי ברירה"!

 

[מותר לי]

צודקת!

לפני חיפוש כזה צריך לחשוב המון, וגם בפלישה לפרטיות צריך להגיע מתוך רצון כן לעזור ולא מתוך שליטה.

 

[עדיר]

התלבטתי האם זה נכון ל"הכנס לפרטיות"

במקרה שלי ההתערבות לא היתה תוך כדי חיטוט פיזי בחפצים וכו' , במשך תקופה נחשפתי לבלוג של ביתי וקראתי שם מדי פעם ( בעבר היא נתנה לי את הקישור) הבלוג מאד פרטי ואישי וכתוב בצורה יפה ומאד אינטימית . כמובן שנחשפתי למידע שהיא בחרה שלא לשתף אותי בו ,אני משתדלת לא להיות "קרציה" ולא לוחצת בנושאים רגישים שעברו עליה , שמרתי בליבי את הכאבים שלה ולא גיליתי שאני יודעת . אך מהרגע שבו קראתי שחור על גבי מסך על התחושות הכבדות ,מחשבות אובדן ובעיקר עצב ומצוקה גדולה יחד עם מה שראיתי בבית החלטתי לשים את הכל "על השולחן" וחשפתי את מקורות המידע . אני יודעת שפגעתי בה מאד , בפרטיות , באמון שהיא נתנה בי וייתכן שהיא כבר לא תוכל לכתוב בחופשיות בבלוג , כואב לי על כך אך ניסיתי להסביר את מניעיי . עכשיו התחלנו תהליך בעזרת אנשי מקצוע ואני מקווה (בזהירות) לטוב .

 

[rolan]

פרטיות

היא קודש הקודשים אך... יש מושג שנקרא: "קיפוח נפש" אני בהחלט חושבת שלפעמים (רק לפעמים כשעולה חשד), תפקידנו ההורים, לבדוק גם בחפציהם האישיים של ילדינו. לא בשביל הסקרנות והחיטוט אלא לשם הבטחון שהכל כשורה או שלא... ידוע שילדים בגיל ההתבגרות לא משתפים את הוריהם לפעמים הסימנים לא גלויים מספיק וחשוב שנהיה גם שם בפרטיותם אם נדמה לנו שסכנה אורבת להם.

 

[מותר לי]

חסרת מילים...

אתמול התקשרתי אליה... הציק לי לדעת אם היא בכלל מודעת לבעיות שהיו לי... רציתי לספר לה, ליידע אותה בעוורונה... התקשרתי.. "שלום, יש משהו שקצת מציק לי, אמממ... אני רוצה לשאול אותך משהו, בסדר?" היא קצת התפלאה, אך נתנה את הסכמתה. "את יודעת מה זה אנורקסיה?" "לא" "את יודעת מה זה בולמיה?" "לא" את יודעת מה זה התקף חרדה?" "בערך" "מה את יודעת עליו?" "שמעתי את המושג, משהו שקשור לחרדה" "אז את יודעת בברור מה זה, או לא?" "לא" "אני רוצה שתרשמי את מה שאמרתי לך ותבררי מה זה. תרימי אלי טלפון כשתדעי" "מה המילים הראשונות שאמרת?" "אנורקסיה ובולמיה" "אנו... מה?" "אנורקסיה" "אני מקווה שכתבתי נכון. רצית להגיד עוד משהו?" "לא, בנתיים לא" "לילה טוב" השיחה הזאת עשתה לי קצת טוב על הלב. ניסיתי להשתיל לה עיניים, מקווה שיצליח...

 

[rolan]

חשוב כל כך

ואמיץ כל כך המעשה שלך. ילדה מתוקה - כל הכבוד לך

זאת תקשורת והיא יכולה להבנות לאט לאט התמידי בזה היא תלמד דרכך אולי תצליח להתחבר בכל מקרה, לך זה יתן שלווה. בהצלחה חמודה

 

[מותר לי]

תודה, רולן!

אני מאד מקווה שהיא באמת תברר מה זה, וזה לא ילך בדרך כל ההבטחות הקודמות שלה... זה מאד חשוב לי, כי אני לא יודעת מה הולך בבית, מאד מפחדת שיש עוד ילדים כאלו שהיא לא מודעת לבעייתם... השיחה נתנה לי עוד חומר למחשבה. היא הביאה אותי להבנה שהיא באמת לא מודעת שיש כאלו בעיות!! שהיא מאמינה בכל ליבה למה שאני מכנה "תירוצים", שהיא לא חושבת שיש משהו לא בסדר בהתנהגות כזאת... שוב תודה!!

 

[עדיר]

חוסר מידע = מודעות

לפי מה שאני רואה מסביבי יש חוסר מידע על אנורקסיה / בולמיה . ההורים לא מודעים לבעיות גם בגלל שקשה לעמוד מולן פנים מול פנים , וקשה לנבור בנבכי עצמך לתהות ולבדוק האם אתה הורה מספיק טוב, קשוב , פועל "בסדר" . אבל הבעיה היא חוסר ידע ! בזמננו ( ההורים) לא דיברו על אנורקסיה בכלל , המושג כמעט ולא היה ידוע , אפילו כינו כך סתם מישהי שהיתה רזה .. וגם היום רבים עדיין לא מודעים לנושא וכמובן לא כולם גולשים ברשת .. צריך ללמד את ההורים מהם סימני ההזהרה . לתת אינפורמציה . להסביר בבתי הספר ,אצל רופאי הילדים , בקופות החולים (אלה רק חלק מהדברים שאני מעלה כרגע לראש). לעיתים הילדים עצמם מלמדים את הוריהם . כן , אני לומדת כל יום מחדש.. שיחה עם אמא זה צעד גדול , אולי אפילו לשלוח לה מידע כתוב בנושא ? לעיתים הצעתי בעצמי לביתי שאם קשה לה להתבטא בעל פה אז לפחות תכתוב.. חיבוקים ובהצלחה לך .

 

[מותר לי]

../images/Emo45.gifכ"כ צודקת!!

אני בכוונה נמנעת עכשיו מלשלוח לה חומר כתוב. אני רוצה שההבנה תגיע ממנה, שהיא זאת שתחקור את הנושא. אם אני אביא לה חומר- היא תוכל להגיד לי שהמקורות לא מהימנים, שכולם אינטרסנטים ומחפשים בעיות, ותאשים אותי בסוף. היא טיפוס דיי שתלטן, היא אולי תקשיב לי, אבל תיקח את כל הדברים שלי בערבון מוגבל מאד. לא כך אשיג את המטרה. שתחפש לבד, שתחקור בעצמה, אני מאמינה שכשהיא תבין קצת מה זה- היא תחקור יותר לעומק, וכשאני אבוא ואגיד לה שהייתי אנורקסית/בולמית זה יזעזע אותה. אולי אז היא תבין מי גדלה בבית שלה, אולי אז היא תפקח עיניים על השאר...