א` כמו באהבה
א` כמו אהבה בבקשה אל תלכי ממני. בבקשה אל. לא ממני. ואני יודע שאת אומרת שלפעמים צריך להפסיק להלחם כשכבר אין על מה, אבל את, את יודעת שאני אומר שאהבה זה לא כמו במלחמות וכל עוד יש גרעין של אמת שכרוך סביב זיק של אהבה אז לא צריך לוותר כי היום כבר לא פוגשים אהבות כמו פעם, וקיבינמיט, אני אוהב אותך, ו, ו, ואני מרגיש שאת אוהבת אותי. ונכון, את צודקת, לפעמים אני לא בסדר, יודעת מה, מה זה לא בסדר שכל שאר הלא בסדרים הם ממש בסדרים ליד הלא בסדר שלי, ואני יודע שאת יודעת שאני יודע שלא תמיד זה תלוי בי, שלפעמים המשקולות של העבר שלי סוחפות אותי במערבולת אפורה לתהום שחור ולא תמיד אני יכול לקפוץ בשניה לפני כי החיים זה לא ספילברג ולפעמים אני נופל, הולך ככה כמו סופה שטסה למקומות אחרים, אבל את, את, את יודעת. אני תמיד חוזר. אולי קצת כמו כלב. אולי הרבה כמו מוכה אהבה. ואני באמת אוהב אותך. אהבתי אחרות, את יודעת, אולי גם אחרות אהבו אותי, אבל את, את את את, אותך אני אוהב עכשיו, אותך אני אאהב, אותך איתך ואנחנו ככה אני רוצה. אנחנו לעד. ואני יודע שאת לא אוהבת שאני מדבר גבוה מדי, רחוק מדי, מחייב מדי, אבל, אבל אם יש דבר אחד שאני יודע זה שאני אוהב אותך, את יודעת מה, נראה לי, לעיתים, שזה הדבר היחיד שאני בטוח שאני כן רוצה, כי את כל השאר כבר מזמן הפסקתי, ובבקשה. בבקשה אל תלכי ממני. אל. בבקשה אל. לא ממני. אני נזכר בהתחלה שלנו ויורדות לי דמעות. את אומרת שגם ככה כל הזמן יורדות לי דמעות בלי קשר לכלום, אבל מה, את יודעת, יש דמעות ויש דמעות. יש את הדמעות האלו של אנ ווי פי די כשבובי מת, יש את הדמעות של מרקו, אפילו לפעמים בהגרלות האלו כשאיזה בחור שאין לו כלום זוכה בהכל, אבל, ולהבדיל, יש את הדמעות המובדלות. הדמעות המובדלות הן לא של העיניים, העיניים תמיד רואות אבל הלב לא תמיד מרגיש, והמובדלות הן ישר משם. מה זה משם שזה מהבפנוכו של הקורקבן של החריץ של הליבה של הנקודה הכי פנימית שיש בפנים. ואת עוד זוכרת את הפעם הראשונה כשהתנשקנו כשירדה לי דמעה, ומחית לי בעדינות, ונתת נשיקה לעין שמאל וליקוק קטן לעין ימין, ואחרי הדימעה עשינו אהבה של סופרנובה אבל בהפוכה, ואת זוכרת שאמרתי לך שאני אוהב אותך ואמרת שזה לא היגיוני למה לא אוהבים רק אחרי כמה שבועות, ואמרתי לך שאני לא משקר, לא בדברים החשובים, ושאני באמת, אבל באמת באמת באמת, ושוב ירדה לי דמעה, אבל אני באמת אוהב אותך. וחייכת ואמרת טיפשון, שזה לא סרט ואני לא כותב תסריט, ובכלל, שאם זה היה בסרט אז היו אומרים שזה לא אמין ואולי המציאות שווה כל דימיון אבל יש גבול, ואמרתי לך שאין גבולות, לא באהבה, ובלגנת לי השיער כי את אוהבת אותו ככה מרושל, ונתת לי נשיקה ושוב עשינו אהבה ושוב אמרתי שאני אוהב ואת חייכת והלכנו לישון. ובבוקר הכנתי לך נס כי ככה אמרו לי שעושים, את יודעת, את היית הראשונה, וחייכת ואמרת שאת רוצה שוקו אז רצתי לקיוסק שנפתח בשש בבוקר בשביל לתפוס את השוקו הראשון שמוצאים רק בשביל שהשוקו יהיה כמו אהבה, סמיך, טרי וממלא את הנשמה, ושתית ונישקתי ושוב עשינו אהבה ואז אמרתי לך שזה זה ואין מה לעשות. את שוב חייכת. אני עוד זוכר. ושוב הלכנו לישון. את אמרת לי מההתחלה שזה לא הולך להיות קל, שגם לך יש את המשקולות שלך, שלפעמים יותר קל לך לוותר כי כבר מתרגלים, ואני אמרתי שאני דיי אותו דבר, וותרן מקצוען, שכשזה מגיע לקו הסיום תמיד פורשים, אולי בגלל שרגילים להפסדים, אולי סתם בגלל שמפחדים מגביעים. וסיכמנו שזה הולך להיות קשה ולא כמו אצל אחרים אבל שיהיה בסדר כי הקלישאה אומרת שעם האהבה תמיד שורדים, ואת אמרת שאת לא מאמינה בקלישאות ואני אמרתי שאני חי אותם ועשינו חיבוק גדול של אהבה ונשבענו שהפעם אנחנו לא מוותרים סתם. שלשם שינוי שוברים את רצף הגורל. ואני יודע כמה כואב לך כשאני הולך. כשאני אומר שאני לא יכול, ואני הולך ככה עם הלבד, חוזר לעצמי ומתנהג כאילו אין אנחנו והכל נשכח. וככה נעלם לך לשעות, לפעמים ימים, לפעמים אפילו יותר, ואת דואגת, אני יודע, ולא מבינה, ואולי מבינה אבל הרגש דואב ואת לא מסוגלת להמשיך עם הרוטינה הזו של אני הולך וצץ ככה כשנרגעת הנשמה, ואני יודע שזה כואב לך, אפילו לא לשניה מעמיד פנים שזה סתם, ואני מנסה להלחם בזה אבל, אוף, גם את זה את יודעת, אבל אי אפשר להלחם במה שלא רואים, והרוחות שלי תמיד תופסות אותי מאחורי הפינה שליד הסיבוב שבקצה הגבעה ואני אף פעם לא יודע מאיפה תבוא החבטה הבאה. בהתחלה אמרת שזה בסדר, שנתמודד ושזה אפשרי, לאט לאט ראיתי איך כל הליכה עושה לך חור בנשמה ואפילו שאת לא אומרת העיניים שלך צועקות לעזרה, ואני יכול להגיד מפה ועד תימן שאני מצטער וכל כך מרגיש, אבל אפילו בגרוש לא יכול להבטיח שזה לא יישנה, ואת יודעת, אפילו מצטער לא נחשב. לא תמיד מצטער יכול לתקן. אבל אני אוהב אותך. באמת. והלכנו לאכול גלידה, אבל חמה כי ככה זה הלב, ועשינו טיולים על טיילת נטושה, למרגלות הרים משועממים ובחיק הטבע שדווקא אותנו רצה להכניס לנשמה, דווקא אותנו זוג של שונים בעולם שכל כך אוהב את הנורמל, דווקא אותנו שכאילו נראים שלא במקום, אני יודע, כאילו כזה עלובי החיים, כאילו הנספחים לספר או הערת שוליים לא קשורה. דווקא אותנו רצה להכניס לתוך התודעה. ועשינו ריקודים ונרדמנו מחובקים מול טלביזיה שקטה, והיינו עושים אהבה עם סקרין-סייבר של גשם מזויף, ומתווכחים על קאנט ומי ייקח את הדאבל למרות ששנינו לא מבינים, ועושים צחוקים ככה כשהולכים בין הטיפות של אלוהים, ותמיד יד ביד מחובקים אפילו כשרע, אפילו כשרוצים את הלבד הכל כך חקוק בנשמה, ואיך אחרים היו מסתכלים עלינו כזה בעין מוזרה, חלק כי מתלהבים וחלק כי שונאים, ככה או ככה תמיד היו מבטים, ולא בגלל שאנחנו כאלו יפים ולא בגלל שאני לא יודע מה, פשוט בגלל מה שמשדרים, כי לפעמים הלב יוצא החוצה גם כשכל שאר הדברים מזמן נכנסו לתרדמה. והיו צעקות של ריבים, טריקת דלתות ובכי של געגועים, וכל פעם מישהו הולך, וכל פעם קצת נעלמים, אבל, את יודעת, נכון, נכון שאת יודעת, אני יודע שאת יודעת, אבל, אבל כל פעם, כמו זוג שמחובר לנצח בשרשרת טיטניום של נקטר האהבה, כל פעם, ללא יוצא דופן, ללא שום הבחנה, כל פעם היינו שוב מתאחדים, שוב חוזרים כי יש זוגות שלעולם לא נפרדים, וכל פעם היינו עושים שולם שולם לעולם שמלווה בהמון אהבה, וככה נרדמים וככה אני מביא בבוקר שוב פעם שוקו ראשון רק בגלל שככה היה בפעם הראשונה. והיו לנו רגעים יפים כמו גם מכוערים, רגעים שלעולם יהיו רק שלנו ולפעמים בדיוק כמו אצל אחרים, והיה והיה ויהיה ויהיה, אבל לא משנה מה, תמיד חזרנו אחד לשניה, לישון. ככה. ככה ככה ככה. מחובקים. אני לא רוצה שתשארי בגלל שאני מבקש. ואולי עד עכשיו זה הדבר היחיד שעשיתי, אבל אני באמת חושב, מרגיש ויודע, ויודע, אוף, אוף אוף אוף, אני יודע שיש עדיין אהבה, ויש המון דברים בחיים שאפשר עליהם לוותר, על כסף ומותרות וסרטים וקריירה ומה שלא רוצים, כמעט לכל דבר יש תחליף, וכן, אני יודע, גם לאהבה, הקטע הזה של הדגים בים ולכל מכסה יש איזה כמה סירים ככה שהנשמה ממש לא צריכה לדאוג כי תמיד מסתדרים, אבל אני לא מבין בדגים, וגם בבישולים לא כזה מומלך, ואני אוהב אותך אהבה של אמת, של הבפנים של כל מה שיש, אולי אבסולוטית מדי, ראבאק, אולי אפילו חולנית מדי, אבל ממתי הקשבתי לאחרים וממתי לך היה אכפת, ואולי, ואולי אם תלכי אני כן אמצא, כמו גם את, במידה מסוימת תמיד מוצאים, לפעמים מה שרוצים, לפעמים יותר ולפעמים פשוט מסתפקים, אבל אני לא רוצה אחרות, וממה שיש לי עכשיו אני מלא ומאושר, לפחות מזה, ומאמין, או, לפחות, את יודעת, לפחות כל כך מקווה שככה גם את, ואם זהב מצא יהלום, שמים מצאו עננים, ירח מי שמתבונן ומלחין מצא מנגינה, לא ככה מהר עוזבים, לא שוברים את האבנים ולא מתחילים סיבוב חדש כשאין באמת סיבה. את יודעת שאני יודע שאת יודעת ששנינו יודעים שכל הסיכוים היו כנגדנו כבר מההתחלה, שעולם של חכמים לא עוזר לזוג שוטים, שאחד מדמיין מדי, הזוי מדי ועוד עם רוחות של סערה, והאחרת מלאה ברגשות משלה, מורכבות ועיניינים, והעולם הזה לא צריך דברים מסובכים, שלא רגילים, שלא כמו כולם, אבל, את יודעת, אמרת לי את זה פעם בין הסדינים, אמרת לי שאולי יש בחוץ מיליון ספרים שכולם אוהבים אבל אפילו לכמה חריגים יש איזה ספר או שניים שאיתם הם יכולים לחיות חיים שלמים, לקרוא כל פיסקה, אות ומילה, לחרוש על הכותרות ולחבק את העטיפה, שאולי למיליון אנשים יש מיליון ספרים, אבל את מעדיפה רק ספר אחד שילווה אותך בשביל שיש כאלו שספר אחד יעשה להם את מה שמיליון לא יעשו לאומה שלמה. ואת הספר שלי. את זה אני יודע. ויש שם מיליון ספרים, אבל את אף אחד אני לא קורא כמוך, בטח שלא מכיר, בטח ובטח, אוי אוי אוי, כמה, כמה בטח, בטח שלא אוהב. את כל הזמן שואלת אותי, כאילו כזה בצחוק אבל מאחוריו יש המון אמת כתובה, את כל הזמן שואלת אותי מה אני צריך אותך, ככה עם חיוך בשביל להסוות את המבוכה, שאת אפילו בטח מזיקה ושיש שם אחרות הרבה יותר קלות להבנה. את יודעת, תמיד אמרתי לך שאני אוהב, ושאת ממש בסדר, הכי בסדר שיש, ושאני לא צריך יותר, אבל מה שלא אמרתי זה שאת ממלאת לי את מרבית החורים, לפחות את אלו שאפשר, שלפעמים אני תלוי על בלימה, לא כזו מטאפורית, לא כזו בהגזמה, ואת עושה לי קשת בענן כשיש ים סוער שמנסה להטביע את הנשמה, ש
א` כמו אהבה בבקשה אל תלכי ממני. בבקשה אל. לא ממני. ואני יודע שאת אומרת שלפעמים צריך להפסיק להלחם כשכבר אין על מה, אבל את, את יודעת שאני אומר שאהבה זה לא כמו במלחמות וכל עוד יש גרעין של אמת שכרוך סביב זיק של אהבה אז לא צריך לוותר כי היום כבר לא פוגשים אהבות כמו פעם, וקיבינמיט, אני אוהב אותך, ו, ו, ואני מרגיש שאת אוהבת אותי. ונכון, את צודקת, לפעמים אני לא בסדר, יודעת מה, מה זה לא בסדר שכל שאר הלא בסדרים הם ממש בסדרים ליד הלא בסדר שלי, ואני יודע שאת יודעת שאני יודע שלא תמיד זה תלוי בי, שלפעמים המשקולות של העבר שלי סוחפות אותי במערבולת אפורה לתהום שחור ולא תמיד אני יכול לקפוץ בשניה לפני כי החיים זה לא ספילברג ולפעמים אני נופל, הולך ככה כמו סופה שטסה למקומות אחרים, אבל את, את, את יודעת. אני תמיד חוזר. אולי קצת כמו כלב. אולי הרבה כמו מוכה אהבה. ואני באמת אוהב אותך. אהבתי אחרות, את יודעת, אולי גם אחרות אהבו אותי, אבל את, את את את, אותך אני אוהב עכשיו, אותך אני אאהב, אותך איתך ואנחנו ככה אני רוצה. אנחנו לעד. ואני יודע שאת לא אוהבת שאני מדבר גבוה מדי, רחוק מדי, מחייב מדי, אבל, אבל אם יש דבר אחד שאני יודע זה שאני אוהב אותך, את יודעת מה, נראה לי, לעיתים, שזה הדבר היחיד שאני בטוח שאני כן רוצה, כי את כל השאר כבר מזמן הפסקתי, ובבקשה. בבקשה אל תלכי ממני. אל. בבקשה אל. לא ממני. אני נזכר בהתחלה שלנו ויורדות לי דמעות. את אומרת שגם ככה כל הזמן יורדות לי דמעות בלי קשר לכלום, אבל מה, את יודעת, יש דמעות ויש דמעות. יש את הדמעות האלו של אנ ווי פי די כשבובי מת, יש את הדמעות של מרקו, אפילו לפעמים בהגרלות האלו כשאיזה בחור שאין לו כלום זוכה בהכל, אבל, ולהבדיל, יש את הדמעות המובדלות. הדמעות המובדלות הן לא של העיניים, העיניים תמיד רואות אבל הלב לא תמיד מרגיש, והמובדלות הן ישר משם. מה זה משם שזה מהבפנוכו של הקורקבן של החריץ של הליבה של הנקודה הכי פנימית שיש בפנים. ואת עוד זוכרת את הפעם הראשונה כשהתנשקנו כשירדה לי דמעה, ומחית לי בעדינות, ונתת נשיקה לעין שמאל וליקוק קטן לעין ימין, ואחרי הדימעה עשינו אהבה של סופרנובה אבל בהפוכה, ואת זוכרת שאמרתי לך שאני אוהב אותך ואמרת שזה לא היגיוני למה לא אוהבים רק אחרי כמה שבועות, ואמרתי לך שאני לא משקר, לא בדברים החשובים, ושאני באמת, אבל באמת באמת באמת, ושוב ירדה לי דמעה, אבל אני באמת אוהב אותך. וחייכת ואמרת טיפשון, שזה לא סרט ואני לא כותב תסריט, ובכלל, שאם זה היה בסרט אז היו אומרים שזה לא אמין ואולי המציאות שווה כל דימיון אבל יש גבול, ואמרתי לך שאין גבולות, לא באהבה, ובלגנת לי השיער כי את אוהבת אותו ככה מרושל, ונתת לי נשיקה ושוב עשינו אהבה ושוב אמרתי שאני אוהב ואת חייכת והלכנו לישון. ובבוקר הכנתי לך נס כי ככה אמרו לי שעושים, את יודעת, את היית הראשונה, וחייכת ואמרת שאת רוצה שוקו אז רצתי לקיוסק שנפתח בשש בבוקר בשביל לתפוס את השוקו הראשון שמוצאים רק בשביל שהשוקו יהיה כמו אהבה, סמיך, טרי וממלא את הנשמה, ושתית ונישקתי ושוב עשינו אהבה ואז אמרתי לך שזה זה ואין מה לעשות. את שוב חייכת. אני עוד זוכר. ושוב הלכנו לישון. את אמרת לי מההתחלה שזה לא הולך להיות קל, שגם לך יש את המשקולות שלך, שלפעמים יותר קל לך לוותר כי כבר מתרגלים, ואני אמרתי שאני דיי אותו דבר, וותרן מקצוען, שכשזה מגיע לקו הסיום תמיד פורשים, אולי בגלל שרגילים להפסדים, אולי סתם בגלל שמפחדים מגביעים. וסיכמנו שזה הולך להיות קשה ולא כמו אצל אחרים אבל שיהיה בסדר כי הקלישאה אומרת שעם האהבה תמיד שורדים, ואת אמרת שאת לא מאמינה בקלישאות ואני אמרתי שאני חי אותם ועשינו חיבוק גדול של אהבה ונשבענו שהפעם אנחנו לא מוותרים סתם. שלשם שינוי שוברים את רצף הגורל. ואני יודע כמה כואב לך כשאני הולך. כשאני אומר שאני לא יכול, ואני הולך ככה עם הלבד, חוזר לעצמי ומתנהג כאילו אין אנחנו והכל נשכח. וככה נעלם לך לשעות, לפעמים ימים, לפעמים אפילו יותר, ואת דואגת, אני יודע, ולא מבינה, ואולי מבינה אבל הרגש דואב ואת לא מסוגלת להמשיך עם הרוטינה הזו של אני הולך וצץ ככה כשנרגעת הנשמה, ואני יודע שזה כואב לך, אפילו לא לשניה מעמיד פנים שזה סתם, ואני מנסה להלחם בזה אבל, אוף, גם את זה את יודעת, אבל אי אפשר להלחם במה שלא רואים, והרוחות שלי תמיד תופסות אותי מאחורי הפינה שליד הסיבוב שבקצה הגבעה ואני אף פעם לא יודע מאיפה תבוא החבטה הבאה. בהתחלה אמרת שזה בסדר, שנתמודד ושזה אפשרי, לאט לאט ראיתי איך כל הליכה עושה לך חור בנשמה ואפילו שאת לא אומרת העיניים שלך צועקות לעזרה, ואני יכול להגיד מפה ועד תימן שאני מצטער וכל כך מרגיש, אבל אפילו בגרוש לא יכול להבטיח שזה לא יישנה, ואת יודעת, אפילו מצטער לא נחשב. לא תמיד מצטער יכול לתקן. אבל אני אוהב אותך. באמת. והלכנו לאכול גלידה, אבל חמה כי ככה זה הלב, ועשינו טיולים על טיילת נטושה, למרגלות הרים משועממים ובחיק הטבע שדווקא אותנו רצה להכניס לנשמה, דווקא אותנו זוג של שונים בעולם שכל כך אוהב את הנורמל, דווקא אותנו שכאילו נראים שלא במקום, אני יודע, כאילו כזה עלובי החיים, כאילו הנספחים לספר או הערת שוליים לא קשורה. דווקא אותנו רצה להכניס לתוך התודעה. ועשינו ריקודים ונרדמנו מחובקים מול טלביזיה שקטה, והיינו עושים אהבה עם סקרין-סייבר של גשם מזויף, ומתווכחים על קאנט ומי ייקח את הדאבל למרות ששנינו לא מבינים, ועושים צחוקים ככה כשהולכים בין הטיפות של אלוהים, ותמיד יד ביד מחובקים אפילו כשרע, אפילו כשרוצים את הלבד הכל כך חקוק בנשמה, ואיך אחרים היו מסתכלים עלינו כזה בעין מוזרה, חלק כי מתלהבים וחלק כי שונאים, ככה או ככה תמיד היו מבטים, ולא בגלל שאנחנו כאלו יפים ולא בגלל שאני לא יודע מה, פשוט בגלל מה שמשדרים, כי לפעמים הלב יוצא החוצה גם כשכל שאר הדברים מזמן נכנסו לתרדמה. והיו צעקות של ריבים, טריקת דלתות ובכי של געגועים, וכל פעם מישהו הולך, וכל פעם קצת נעלמים, אבל, את יודעת, נכון, נכון שאת יודעת, אני יודע שאת יודעת, אבל, אבל כל פעם, כמו זוג שמחובר לנצח בשרשרת טיטניום של נקטר האהבה, כל פעם, ללא יוצא דופן, ללא שום הבחנה, כל פעם היינו שוב מתאחדים, שוב חוזרים כי יש זוגות שלעולם לא נפרדים, וכל פעם היינו עושים שולם שולם לעולם שמלווה בהמון אהבה, וככה נרדמים וככה אני מביא בבוקר שוב פעם שוקו ראשון רק בגלל שככה היה בפעם הראשונה. והיו לנו רגעים יפים כמו גם מכוערים, רגעים שלעולם יהיו רק שלנו ולפעמים בדיוק כמו אצל אחרים, והיה והיה ויהיה ויהיה, אבל לא משנה מה, תמיד חזרנו אחד לשניה, לישון. ככה. ככה ככה ככה. מחובקים. אני לא רוצה שתשארי בגלל שאני מבקש. ואולי עד עכשיו זה הדבר היחיד שעשיתי, אבל אני באמת חושב, מרגיש ויודע, ויודע, אוף, אוף אוף אוף, אני יודע שיש עדיין אהבה, ויש המון דברים בחיים שאפשר עליהם לוותר, על כסף ומותרות וסרטים וקריירה ומה שלא רוצים, כמעט לכל דבר יש תחליף, וכן, אני יודע, גם לאהבה, הקטע הזה של הדגים בים ולכל מכסה יש איזה כמה סירים ככה שהנשמה ממש לא צריכה לדאוג כי תמיד מסתדרים, אבל אני לא מבין בדגים, וגם בבישולים לא כזה מומלך, ואני אוהב אותך אהבה של אמת, של הבפנים של כל מה שיש, אולי אבסולוטית מדי, ראבאק, אולי אפילו חולנית מדי, אבל ממתי הקשבתי לאחרים וממתי לך היה אכפת, ואולי, ואולי אם תלכי אני כן אמצא, כמו גם את, במידה מסוימת תמיד מוצאים, לפעמים מה שרוצים, לפעמים יותר ולפעמים פשוט מסתפקים, אבל אני לא רוצה אחרות, וממה שיש לי עכשיו אני מלא ומאושר, לפחות מזה, ומאמין, או, לפחות, את יודעת, לפחות כל כך מקווה שככה גם את, ואם זהב מצא יהלום, שמים מצאו עננים, ירח מי שמתבונן ומלחין מצא מנגינה, לא ככה מהר עוזבים, לא שוברים את האבנים ולא מתחילים סיבוב חדש כשאין באמת סיבה. את יודעת שאני יודע שאת יודעת ששנינו יודעים שכל הסיכוים היו כנגדנו כבר מההתחלה, שעולם של חכמים לא עוזר לזוג שוטים, שאחד מדמיין מדי, הזוי מדי ועוד עם רוחות של סערה, והאחרת מלאה ברגשות משלה, מורכבות ועיניינים, והעולם הזה לא צריך דברים מסובכים, שלא רגילים, שלא כמו כולם, אבל, את יודעת, אמרת לי את זה פעם בין הסדינים, אמרת לי שאולי יש בחוץ מיליון ספרים שכולם אוהבים אבל אפילו לכמה חריגים יש איזה ספר או שניים שאיתם הם יכולים לחיות חיים שלמים, לקרוא כל פיסקה, אות ומילה, לחרוש על הכותרות ולחבק את העטיפה, שאולי למיליון אנשים יש מיליון ספרים, אבל את מעדיפה רק ספר אחד שילווה אותך בשביל שיש כאלו שספר אחד יעשה להם את מה שמיליון לא יעשו לאומה שלמה. ואת הספר שלי. את זה אני יודע. ויש שם מיליון ספרים, אבל את אף אחד אני לא קורא כמוך, בטח שלא מכיר, בטח ובטח, אוי אוי אוי, כמה, כמה בטח, בטח שלא אוהב. את כל הזמן שואלת אותי, כאילו כזה בצחוק אבל מאחוריו יש המון אמת כתובה, את כל הזמן שואלת אותי מה אני צריך אותך, ככה עם חיוך בשביל להסוות את המבוכה, שאת אפילו בטח מזיקה ושיש שם אחרות הרבה יותר קלות להבנה. את יודעת, תמיד אמרתי לך שאני אוהב, ושאת ממש בסדר, הכי בסדר שיש, ושאני לא צריך יותר, אבל מה שלא אמרתי זה שאת ממלאת לי את מרבית החורים, לפחות את אלו שאפשר, שלפעמים אני תלוי על בלימה, לא כזו מטאפורית, לא כזו בהגזמה, ואת עושה לי קשת בענן כשיש ים סוער שמנסה להטביע את הנשמה, ש