אז ככה
הצורות במשקל הַקְטָלָה הן שמות הפעולה של בניין הפעיל (הבחין-הבחנה, הִפלה-הפליה וכו'). בלשון חז"ל נוצרו לעתים גם צורות משנֶה לאלה, שפתחו ב-א במקום ה (חילופים כאלה אינם נדירים בלשון חז"ל), ושימשו בד"כ באותה המשמעות. למשל: הבטחה-אבטחה, הזכרה-אזכרה, הכזבה-אכזבה ועוד. בעברית החדשה כדי לבטל מצד אחד את הכפילות המיותרת ומצד שני לתת ביטוי למשמעויות ייחודיות, נשמרו הצורות ב-ה לשם הפעולה ואלה ב-א קיבלו (בד"כ) גוון משמעות מיוחד. וכך נוצר בידול משמעות בין הבטחה לאבטחה, בין הזכרה לאזכרה וכו'. בשלב הבא נוצרו מלכתחילה מילים חדשות ב-א בעלות משמעות ספציפית, וכך יש לנו הבחנה – שם הפעולה של הפועל להבחין, ואבחנה - המילה העברית לדיאגנוזה הבטלה – גרימת בטלה, ואבטלה – מצב של מחסור במקומות עבודה. לפעמים ההפרדה בין השתיים אינה מלאה, והצורה ב-א בצד המשמעות הייחודית שלה "גולשת" גם לתחומה של זו ב-ה (או נכון יותר לומר שהיא לא נפרדה מתאומתה לחלוטין). למשל: הספקה היא הפעולה (הבאת ציוד או מצרכים) ואספקה היא שם העצם (המצרכים עצמם), אך היא גם יכולה לשמש במשמעות זהה להספקה. כך גם הצמדים השליה-אשליה, הזהרה-אזהרה, הזעקה-אזעקה ועוד. ולפעמים אין ביניהן כל הבדל או ייחוד משמעות, למשל הפליה ואפליה אינן נבדלות זו מזו מבחינה סמנטית. כלומר לפעמים יש קו גבול ברור של משמעות בין שתי המילים בצמד, אך לפעמים לא. ולפעמים התקן אומר שאפשר גם וגם, אך בפועל הדוברים שומרים על בידול. למשל נדמה לי שאין היום מי שיגיד צפירת הזעקה אלא רק צפירת אזעקה. וכך גם נור(י)ת
אזהרה ולא הזהרה. השלב הבא בהתפתחות הוא יצירת פעלים: לאבחן, לאבטח, לאזכר. ומכאן שמות פעולה חדשים: אבחון, אזכור. ומכאן גם נפתח הפֶּתח ליצירת פעלים מרובעים עם א גם אם אין צורת אַקְטָלָה בבסיסם: לאתחל, לאחזר ומהם אִתחול ואִחזור לא יודעת אם זו התשובה שאליה התכוונה הכותבת, זה מה שיצא