בּוֹרוֹת של תִּקוָה - התובנות
התלבטתי רבות איך לנסח את התובנות שהתרקמו להן במהלך הבוקר ההזוי הזה. ה"פוליטיקלי קורקט" הרי מחייב אותנו להשמע חדורי תקוה ואופטימיים... התדריך היה יבשושי, ענייני ולקוני - "המשימה: אנחנו מחפשים את דנה". אבל אף אחד לא "קרא לילד בשמו". נשמעו ביטויים כמו "קבר", "תלולית", "בגדים מגואלים בדם", "ריח", "זבובים" אבל אף אחד לא הודה, שכמו שזה נשמע, "הנחת העבודה" היא שאנחנו מחפשים... גופה. התקווה "למצוא את דנה בחיים" כבר מזמן התחלפה בתקווה "למצוא משהו". ומאד רצינו למצוא משהו. כמעט יצאנו מגדרנו למצוא משהו, למרות שתחושת ה"מחט בערימת שחת" יצרה תמונה לא ממש מבטיחה. במצבים כאלו יש משהו מזכך כמעט ב"למצוא". אין עינוי גדול יותר למשפחה ולחברים מאשר הסָפֵק. להשאר עם ההגדרה האמורפית "נעדר", בלי לדעת "מה עלה בגורלה", "האם היא סבל", "היכן מקום הקבורתה" זו מסכת של ייסורים המזינה כאב נצחי. במצבים כאלו ישנה נחמה ב"גוּפָה". יש בה משהו סופי. טוטאלי. יש בה תחושה השלמה וסגירת מעגל. התשוקה הזו "למצוא משהו" ולו רק כדי לשים קץ ליסורי אי-הוודאות של המשפחה, כבר הפך בחפ"ק ליצרן הומור יהודי. אותו הומור שעוזר לנו תמיד לשרוד בשעות קשות. השוטרים מתבדחים על "ממצאים מתקופת הורדוס", על "קברים בגודל של פוּדֵל", אבל עיקר כוונתם למנוע כאב נוסף כתוצאה מתקוות שוא. משום כך, לקחנו את המשימה בשיא הרצינות. בחמש שעות של פעילות עברנו כ-37 ק"מ ברכיבה, אבל עוד לא מעט קילומטראז' בהליכה. בדקנו כל בור. הצצנו לכל מעבר מים ומערה. פשפשנו בכל תלולית עפר חשודה. סרקנו כל ערימת עשב שלא במקומה. אבל לא מצאנו כלום.
התלבטתי רבות איך לנסח את התובנות שהתרקמו להן במהלך הבוקר ההזוי הזה. ה"פוליטיקלי קורקט" הרי מחייב אותנו להשמע חדורי תקוה ואופטימיים... התדריך היה יבשושי, ענייני ולקוני - "המשימה: אנחנו מחפשים את דנה". אבל אף אחד לא "קרא לילד בשמו". נשמעו ביטויים כמו "קבר", "תלולית", "בגדים מגואלים בדם", "ריח", "זבובים" אבל אף אחד לא הודה, שכמו שזה נשמע, "הנחת העבודה" היא שאנחנו מחפשים... גופה. התקווה "למצוא את דנה בחיים" כבר מזמן התחלפה בתקווה "למצוא משהו". ומאד רצינו למצוא משהו. כמעט יצאנו מגדרנו למצוא משהו, למרות שתחושת ה"מחט בערימת שחת" יצרה תמונה לא ממש מבטיחה. במצבים כאלו יש משהו מזכך כמעט ב"למצוא". אין עינוי גדול יותר למשפחה ולחברים מאשר הסָפֵק. להשאר עם ההגדרה האמורפית "נעדר", בלי לדעת "מה עלה בגורלה", "האם היא סבל", "היכן מקום הקבורתה" זו מסכת של ייסורים המזינה כאב נצחי. במצבים כאלו ישנה נחמה ב"גוּפָה". יש בה משהו סופי. טוטאלי. יש בה תחושה השלמה וסגירת מעגל. התשוקה הזו "למצוא משהו" ולו רק כדי לשים קץ ליסורי אי-הוודאות של המשפחה, כבר הפך בחפ"ק ליצרן הומור יהודי. אותו הומור שעוזר לנו תמיד לשרוד בשעות קשות. השוטרים מתבדחים על "ממצאים מתקופת הורדוס", על "קברים בגודל של פוּדֵל", אבל עיקר כוונתם למנוע כאב נוסף כתוצאה מתקוות שוא. משום כך, לקחנו את המשימה בשיא הרצינות. בחמש שעות של פעילות עברנו כ-37 ק"מ ברכיבה, אבל עוד לא מעט קילומטראז' בהליכה. בדקנו כל בור. הצצנו לכל מעבר מים ומערה. פשפשנו בכל תלולית עפר חשודה. סרקנו כל ערימת עשב שלא במקומה. אבל לא מצאנו כלום.
