באדיבות אתר Look4Love אני מתכבד:

[אלמרה]

באדיבות אתר Look4Love אני מתכבד:

להציג לגולשים כאן סיפור בהמשכים. זהו אתר חביב ומנהלו והכותבת הואילו להיענות לבקשתי ואפשרו להביא את סיפורה המאוד מעניין ועצותיה המאוד מעשיות של עלמת חן (גלית שלו) שממנה ניתן ללמוד המון וגם לחייך בעת שאנחנו משוטטים במרחבי האינטרנט ומתלבטים בדרכנו אל האהבה... האושר... הנכספים. זהו סיפור בכמה פרקים. הנה הראשון. הכרטיס - חלק א' מאת גלית שלו אלו הם קטעים מיומנה של רווקה עצבנית, ואם יש לכם בעיה עם זה, מצדי, תתלוננו במדור. היום קראתי עוד כמה כרטיסים אישיים. שוב מצורפת תמונה "מסתורית"?! באמת תמונת נוף יפה: הרים, ים, נוף פסטורלי, ובצד, ממש בקטן, אתה. בחיי, אתה דומה בדיוק לחצי מהאוכלוסייה בכיתה שלי (השאר היו בנות): שיער חום, עיניים חומות (כנראה, מתחת למשקפי שמש) ובקיצור – אין לי שמץ איך אתה נראה. אה, ויש את התמונה עם הקיצוניות השנייה: החלטת שזה המקום האידיאלי לנסות בו את מצלמת המחשב שלך. וואלה, רעיון רע. אתה מביט אליי, הפנים שלך קרובות אליי בצורה מוגזמת, האף תופס את רוב המסך, אני רואה כל שערה באף שלך, ושאר ירקות (כלומר – ירוקות). לא, אתה לא אח תאום של גונזו מהחבובות. זה הצילום. באמת. אז למה אתה עושה את זה לעצמך? והתמונות שמצולמות מהגב? מאחור אתה באמת דומה לוולאדי, הירקן שלי. וולאדי? זה אתה? והתמונות מפוטו רצח... רוצח מי שצילם אותך! רצחו לך ת'פרצוף רצחו. תגרסו במשרד, ותסלחו לו - אני בטוחה שלא הייתה לצלם כוונה רעה. אז מה בכל זאת כדאי לשים בכרטיס כדי שהמוני בנות חינניות יתקשרו אליך עוד היום? תמשיך לקרוא. טוב... אתה רושם? אז ככה: תמונה אחת של פנים.בלי משקפי שמש. בלי כובע. ואסור להביא הורים. רצוי מחייך, אבל לא הכרחי. התמונה חייבת להיות מהשנתיים שלוש האחרונות. אני צריכה להסביר למה? טוב, אני אסביר: אני מאוד שמחה שנסעת למזרח לפני עשר שנים, והיו לך ראסטות (סטייל עידן רייכל) וכל זה, אך כל קשר בין הצעיר המחייך עם הראסטות לבין מי שאתה היום מקרי בהחלט. אז, קדימה, שים תמונה עדכנית, ממילא אני אגלה את זה בפגישה הראשונה, ואני ממש אתעצבן לגלות שעבדת עליי. עכשיו הגענו לתמונת הגוף: רצוי להוסיף על תמונת הפנים (הברורה!) תמונת גוף כדי שאני וחברותיי לרשת נבין: כשאתה אומר "חטוב" – למה אתה מתכוון? ואם כבר מדברים על חטובים: אני לא ממש מתרשמת מכל החתיכים ששכחו את החולצה בבית. זה ממש בוטה! אולי תכתבו שאתם מנסים להשכיב אותי וזהו? את החזה החשוף תשאירו לבוק של "לוק". אחרי שתסיים עם כל הפאשלות הויזואליות ותחליף את התמונה, נוכל להתחיל לדבר על הטקסט שבכרטיס, שזה הקטע המעניין באמת (לא?), אבל על כך בפעם הבאה. ל"ג בעומר שמח. © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.

 

[אלמרה]

חלק שני...

הכרטיס - חלק ב' מאת גלית שלו * * * הבטחתי, ולכן אקיים! בפעם הקודמת דיברנו על כל מה שצריך לעשות וממה להימנע בדרך לתמונה. חשבתם שהחלק הקל מאחוריכם? תחשבו שוב. הנה מגיע החלק המעניין והפיקנטי של הכרטיס שלכם. על מנת שבחורה תרצה בכלל לקרוא את הכרטיס, צריך לדעת איזה תמונות לשים, נכון? נכון. אבל אז מגיע הטקסט של הכרטיס שיכול לקלקל הכול (גם אם אתם התאום הישראלי האבוד של בראד פיט), או שלא. אז כדי שלא – בואו נדבר על זה רגע: למלא כרטיס על עצמנו זו לא משימה קלה. מכיתה א' מסבירים לנו ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו", "יהללך זר – ולא פיך" וכו'... ואז מאוד קשה לנו לספר על עצמנו. וגם כי: א. בטוח לא נהיה אובייקטיבים. ב. יש בנו דברים שאנחנו לא כ"כ אוהבים, ומעדיפים להסתיר. ג. אנחנו נורא ביישנים. יש עוד סיבות, אבל חבל להתייחס אליהן כנסיבות מקלות, כיוון שאין ברירה! שמעתם? אין. מי שלא כותב על עצמו – מפסיד. זה אתר הכרויות, לא עיתון "לאישה". אנחנו מדפדפות באתר כדי להכיר מישהו, לא כדי לראות תמונות. אז בואו נקפוץ ביחד למים (אני אחזיק לכם ת'יד): החלק הראשון של הכרטיס מבקש תיאור של המראה החיצוני. תנסו להיות כנים ומדויקים ככל האפשר. אם אתם נראים "ממוצע" אל תכתבו "מהמם", ואם אין לכם מושג איך אתם נראים, תשאלו כמה חברים טובים (אבל לא את אימא – אצלה תמיד הייתם הכי בעולם: "כ"כ יפה, כ"כ מוכשר! איך אף אחת עוד לא חטפה את הביין שלי?") צבע שיער: אם יש קרחת – לכתוב קרחת, ולא "חום גלי". נושא התחביבים: תכתבו מה באמת אתם אוהבים לעשות בשעות הפנאי. גם אם לפני 7 שנים הייתם בטיול בנחל יגור, זה לא עושה אתכם "חובבי טיולים", אם אתם דווקא מעדיפים לראות טלוויזיה, זו לא בושה להודות בזה! (אלא אם כן גנבתם את הטלוויזיה). החלק הכי חשוב בכרטיס הוא: "פרטים נוספים עליי". מה שרבים עושים זה לכתוב משהו כמו: "קשה להסביר מי אני ב-200 תווים", או- "מי שתכיר אותי – תבין לבד", או- "לא אוכל לתאר את עצמי". אוקי. אז אם אתה לא תוכל, מי יוכל? אני? למה יבוא למישהי להכיר אותך, ועל סמך מה, אם אתה ממלא פיך מים? תהיה לארג'! זרוק עצם! תן כיוון! אפשר לכתוב משהו בסגנון: "בנאדם טוב-לב, חובב בעלי-חיים מחפש חתולה לטפח" או "ביישן, חובב ג'וגינג מחפש מישהי לשחק איתה תופסת". כן, הומור אף פעם לא מזיק. לא כדאי לכתוב: "חתיך חושני, מדהים, רומנטי, סקסי, מבטיח לך בילוי מענג ומטריף חושים שלא תשכחי. מומלץ לנסות – לא תתאכזבי." אתם חושבים שהמצאתי את האחרון, נכון? לא, זה בנאדם אמיתי. חלק לא פחות חשוב הוא: "פרטים על בת הזוג". מה אתם מחפשים? איזה סוג של בחורה "עושה לכם את זה?" לא לכתוב: "בחורה שיהיה לי חשק להתעורר איתה בבוקר". וגם לא: "בחורה מושכת וסקסית". למה? כי לא ברור מה זה אומר. אצל כל אחד זה אומר משהו אחר, הבנתם? תהיו ספציפיים, למשל: "בחורה אופטימית, מלאה, אינטליגנטית, שאפתנית, שאוהבת סקס". סתאאאאאם! בחלק האחרון עבדתי עליכם! התכוונתי: "שאוהבת את החיים". אפשר גם: "מחפש בחורה עדינה ושקטה שמעריכה ספר טוב", או: "דרושה בחורה הרפתקנית עם שריטה בראש". בקיצור: היו ברורים. לא כדאי לספר סיפורי אלף לילה ולילה, מספיקות שורה או שתיים. בשאלה: "אהבה בשבילי היא-" כדאי לענות משהו קצר ואמיתי. על החלק האחרון, "על קצה הלשון", רבים מוותרים- וחבל! בסה"כ שואלים אתכם על סרט, ספר, סידרה ומאכל אהובים. זה ירמוז אם אתם בנאדם של "מבט ספורט" או "משמר המפרץ", ותאמינו לי שזה מה שיעזור לכם בשתיקות של שיחת הטלפון הראשונה: "מה, גם אתה חולה סיינפלד? זוכר את הפרק ש....?" וזהו. צלחתם את הכרטיס. אמרתי לכם שאני אחזיק לכם ת'יד. אחרי שהקדשתם את הזמן הראוי לכרטיס שייצג אתכם באתר, הגיע הזמן לצאת להרפתקה שאולי תשנה את חייכם... אבל נמשיך בפעם הבאה. © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.

 

[אלמרה]

הקרדיטים: הבטחתי ואני מקיים.

האתר Look4Love

 

[אלמרה]

חלק ג'

בדיחות משרד מאת גלית שלו עכשיו, כששפע של כרטיסים מעוררי סקרנות "מסתובבים" באתר, כל שנותר הוא להשתמש בהם... אבל, דווקא לא בא לי לדבר על זה, אלא לספר על פגישה עיוורת אחת ספציפית, שלא אשכח. בכלל לא הכרנו דרך האינטרנט. הברנש ראה אותי באחת הקפיטריות באוניברסיטה. הוא לא ניגש אליי מיד והציג את עצמו, אלא המשיך "לראות" אותי זמן מה, בלי ידיעתי, כמובן. לבסוף, הוא שיגר לביתי מכתב, הנפרש על פני כמה עמודים ומסביר למה אנחנו צריכים להכיר. העובדה שהבחור איתר את הכתובת שלי, מעבר לזה שהיא קצת מפחידה, מראה שגשש בלש בפעולה – פותר כל תעלומה. הסכמתי להיפגש, והגשש הופיע לפגישה עם בונבוניירה בידו (nice move, שיחקת אותה, אחי!) ויצאנו לבית קפה. טוב, אתם יודעים איך זה פגישות ראשונות, איך מספרים כל מיני סיפורים כדי להרשים וכל זה. לפני שאספר על הסיפור שסיפר, אני חייבת לתאר איך הבחור נראה (לדעתי) ובהמשך תבינו למה זה רלוונטי: בחור שמנמן, פרצוף בסדר, ממש לא "נערת השנה". לא מישהו שהייתם אומרים עליו: "כן, תופס תחת בגלל איך שהוא נראה." מבין הסיפורים שסיפר, הוא ניסה לשעשע אותי עם סיפור שקרה לו במשרד. הוא אמר, שיש לו אחת במשרד, מה זה שמנה, שהוא והחבר'ה לא מפסיקים לצחוק עליה. ממש ממררים לה את החיים (פה כבר הרגשתי מאוד לא בנוח, אבל שמרתי על איפוק). הוא גם הוסיף, שהיא כל-כך שמנה, שהם קוראים לה במשרד "משאית". יום אחד, ה"משאית" הגיעה למשרד ודמעות בעיניה. כששאלו למה היא בוכה, היא סיפרה שקרתה לה תאונת דרכים קטנה בדרך לעבודה: נכנסה באוטו שלה משאית! היא הייתה כל כך אומללה, ממש שבורה, אבל אף ממחטה לא הוגשה לעברה, ולא יד מנחמת. החבר'ה מהמשרד (והוא ביניהם) פרצו בצחוק! כמה "מצחיק"! משאית נכנסה ב"משאית"! איזה קטעים אם קודם לא הרגשתי בנוח, בשלב זה כבר כמעט יצא לי עשן מהאף (הרי אתם יודעים שאני רווקה עצבנית): איך הוא מעז לצחוק על מישהי, להשפיל אותה ולהרוס לה ת'חיים, רק בגלל שאלוהים לא בירך אותה בנתונים של דוגמנית צנרת? (אין טעות בהדפסה) מה, אם היא שמנה – היא לא בנאדם? אין לה רגשות? האם לצחוק על חברה מהעבודה זה הרעיון שלו לשנינות? טוב, עכשיו אני אענה: שנינות היא חדות לשון שמעידה על אינטליגנציה. מה שהוא וחבריו עשו מעיד על טיפשות, וגרוע מכך: על רוע לב! ועל זה אני לא יכולה לסלוח. באותם רגעים דמיינתי סצנה מסרט מצויר, שבה אני תופסת לו את הראש, מבריגה אותו החוצה, וזורקת דרך שמשת בית הקפה. אבל אז הסתכלתי שוב על הבחור מולי, וחשבתי לעצמי: אילו הוא היה חתיך, הייתי משפילה אותו עכשיו, קוצצת לו ת'אגו דק דק ומוסיפה פטרוזיליה – אבל כיוון שהוא נראה די עלוב ממילא, ידעתי שיום אחד מישהי כבר "תזרוק" אותו בגלל שהוא לא מספיק חתיך בשבילה... הוא את העונש שלו כבר יקבל. הוא יהיה בצד השני של המשוואה וירגיש את צריבת הכאב וההשפלה שחשה הבחורה מהמשרד - גם בלי עזרתי. קמתי ועזבתי. לא הייתה פגישה שנייה © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.

 

[אלמרה]

יומנה של רווקה - חלק 4

מילים גסות מאת גלית שלו אני זוכרת, בילדות, שלמדתי מהו המושג "מלים גסות". מלים גסות הן מלים שאסור להגיד! הן יגרמו לצד המאזין עלבון / זעזוע / כעס, ושלל רגשות שליליים, ומוטב להימנע מהן. השימוש במלים גסות נחשב לחוסר נימוס, ולכן הוצא לאלתר מן השפה ע"י המבוגרים (שקיללו בעצמם). כל הכיף, בשבילי, במלים גסות, היה שאסור להגיד אותן, שלא יפה להגיד אותן, ולכן כשהן נפלטו לי "בטעות" נהניתי במיוחד * * * היום נדבר על מלים גסות שאסור לאישה להגיד לגבר. הן מלים כ"כ גסות, שהן תגרומנה לו נזק בלתי הפיך, ואולי גם בעיות בריאות. כדי שזה יצא מסודר, נעשה את זה לפי סדר האלף-בית. נסביר את זה בעזרת תיאור קצר: פגישה ראשונה. קבעתם בבית קפה. שבת אחה"צ. מכירים, מתיישבים, מזמינים, ואז מתחילים בסמול טוק. בעקרון, מותר לך להגיד הכול, מלבד מלים גסות. מלים שמתחילות ב: א'-ז' מותר להגיד ללא הגבלה. עכשיו מגיעים למלים הגסות שיש לצנזר: מלים שמתחילות באותיות: ח'-ט'-י'-כ'-ל'. על מנת להדגים את השימוש במלים הגסות, ארשום מילה או משפט עם המילה הגסה, ובסוגריים תגובת הגבר למילה הגסה. בהמשך אציין דרך מילוט, עבורכן הבנות, למקרה שכבר נפלטה לכן מילה גסה, ואתן רוצות להחזיר אותה לתוך הפה. הערה אחרונה: אם הסיטואציה תתקיים במציאות יש לדאוג מראש לרופא או חובש בתחום בית הקפה נתחיל: באותיות א'-ז': דברו חופשי, בנות. אקונה- מאטאטה. האות ח'-"תגיד, מה אתה חושב על חתונה?" ("חתונה?"... הבחור מסמיק, ובמקביל מתמלא זיעה קרה, עדיין לא צריך לקרוא לאמבולנס.) דרך מילוט- תגידי: "מה פתאום חתונה, אתה לא שומע טוב? שאלתי אם אתה רוצה עוד טונה?" הבחור, נבוך, יירגע מיד. נעבור לאות ט': "מתי נלך לקנות טבעת?" ("מה טבעת?" הבחור בלחץ דם גבוה, חש יובש בפה וסחרחורת.) דרך מילוט: להגיש לו מיד כוס מים קרים ולהגיד: "שום טבעת, שאלתי מה עוד אתה רוצה לדעת?" הלאה, נעבור למלים גסות באות י': "מה דעתך בנושא ילדים?" ("י-י-ילדים?" אז נתקע לבחור השניצלון בפה, וצריך מהר "טכניקת היימליך" לפני שהוא יהפוך כחול לגמרי) את מיד מתקנת: "שום ילדים. שאלתי מה אתה אומר על הבגדים". הבחור חוזר לנשום, אבל מתחיל להרהר שהוא מזמן לא ביקר אצל ד"ר הורצנבאך לבדיקת אוזניים תקופתית. האות כ': "ביום הטקס, אתה בעד כתובה?" (הבחור על הרצפה מפרפר, זה הזמן לשאול אם יש רופא בין הסועדים) דרך מילוט: "אתה רוצה לטעום מהלביבה?" הבחור חוזר ומתיישב, כי הוא לא יודע איזו מכת מחץ מחכה לו... והיא האות ל': "תרצה להיות נוכח בלידה?" (הבחור נכנס למצב קטטוני) גלגל הצלה: את מטלטלת אותו בכל הכוח, סוטרת לו, ואז שואלת בתמימות: "למה נלחצת? מה, אתה לא אוהב גלידה?". משהבנתם את רעיון המלים הגסות, נמשיך לפתע מצלצל הטלפון הסלולארי שלו. הוא עונה: "כן, כן, כן, לא, לא, לא על השטיח!!! אני מיד בא!" את שואלת: "מה, אתה צריך ללכת?" הוא עונה: "חייב. זה היה טלפון בהול מהכלב שלי. היית צריכה לשמוע איך הוא נבח עליי. הוא ממש לחוץ לרדת לטיול ערב, והוא אמר שאם אני לא אזדרז, עלול לצאת לו על השטיח." הוא יוצא בריצה. את נשארת לשבת לבד, עם החשבון, ולגמרי לא מבינה מה גרם לבחור להיעלם לך ככה. הרי הייתה פגישה נהדרת, לא? בינתיים, מהסלולארי ברכב, הבחור מתקשר לד"ר הורצנבאך, שמאוד כועס מה פתאום מפריעים לו בשבת. הבחור משיג תור לשטיפת אוזניים ליום ראשון בבוקר. מוסר השכל: עם כאלה כלבים, מי צריך אויבים? להתראות בפעם הבאה, ניפגש בשמחות © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.

 

[אלמרה]

פרק חמישי: "למה מי את בכלל?"

למה מי את בכלל? מאת גלית שלו בכל ה"עסק" הזה של פגישות עיוורות והכרויות באינטרנט יש גם יתרונות וגם חסרונות. אתם לא מצפים מרווקה עצבנית שהיא תשב ותכתוב אלו יתרונות נפלאים יש בעניין הזה, נכון שלא? אז נדבר על החסרונות, ואם להיות יותר ספציצים (אין טעות בהדפסה), על החיסרון העיקרי: אפשרות הדחייה, כלומר, האפשרות שהבנאדם השני לא ירצה לצאת איתכם (בכלל, או לפגישה השנייה). כולנו שונאים להידחות. זה פוגע באגו, מעליב ובאופן כללי לא נעים. בעולם אידיאלי, כל מי שקורא את הכרטיס שלנו קרוע מהתפעלות, ועוזב הכול כדי ליצור איתנו קשר בהול בהקדם האפשרי (ובפנטזיה הנשית גם לתמיד). כיוון שבמציאות זה לא המצב, בואו נדבר על זה רגע... * * * בואו נדמיין, שפניתם למישהי באתר, כתבתם לה שלל מחמאות, והשארתם טלפון. אתם מחכים לתגובה חיובית ממנה. אופס, זה לא קרה. במקום, קיבלתם מהמערכת תגובת דחייה, בסגנון: "הבחורה דחתה את פנייתכם", או משהו דומה. שוב, התגובה הראשונית הטבעית היא להיעלב. יש כאלה שאפילו יתעצבנו: "את לא רוצה אותי? מה את חושבת את עצמך, יא מכוערת? למה מי את בכלל?" יש גם כאלה שישברו את הראש: "למה?????? למה היא לא רוצה אותי?" ויקבלו זריקת רעל לביטחון העצמי שלהם. באופן כללי הם יגרמו הרבה נזק לעצמם, בגלל המחשבות השליליות שלהם על הסיטואציה או על עצמם, ולא בגלל הבחורה ישירות. אז בואו נחשוב ביחד איך אפשר לראות את זה אחרת. בואו נסתכל על השאלה המסקרנת מכל: "למה?" נתחיל מהחלק שיותר מעסיק את רובנו בנוגע לדחייה, והוא המראה החיצוני. "מה, היא לא אוהבת את המראה שלי? אני לא מושך אותה? למה, לעזאזל, אני לא מושך אותה? אולי אני פשוט לא מספיק מושך?" התשובה לכך מגוונת. הביטוי: "על טעם ועל ריח - אין להתווכח", כבר הפך לקלישאה, אבל זה לא אומר שהוא לא נכון. תכניסו לעצמכם טוב-טוב לראש: משיכה היא עניין של טעם. טעם הוא עניין מוזר, בייחוד בגלל שהוא לא הגיוני. מה שחשוב לדעת הוא – שטעם הוא עניין אישי. לכל בחורה (וכל בחור) יש מעין תכנות בראש של מה ש"מקפיץ את הפיוז" של ההידלקות, או להפך: אחת מעדיפה בחורים גבוהים, רזים, עם משקפיים. אחת מעדיפה בחורים שעירים עם סנטר בולט וגוף חסון. לעומת זאת, אחת אחרת נמלטת לכיוון השני למראה יותר מ-3 שערות בחזה של חבר שלה, ושולחת אותו לטיפול קוסמטי... מישהי נדלקת מקירחים, ואחרת רוצה מישהו עם שיער יותר ארוך משלה. אחת רוצה מישהו שגבוה ממנה בראש, ושבחיבוק היא תרגיש קטנה ומוגנת על-ידו, וחברה שלה רוצה מישהו נמוך עם גומות. אחת נמסה מעיניים ירוקות, ואחרת מעדיפה עיניים שחורות גדולות... (לי, למשל, זה לא משנה). יש גם את עניין הסגנון: זאת רוצה בחור זרוק עם שרוול וג'אראס מגולגל ביד, ואחרת נדלקת על עניבה ותיק ג'יימס בונד. כבר שמתם לב למשהו מעניין? אין פה היגיון! הבנתם? לא כולן מעריצות גוף חטוב שהרגע יצא ממכון כושר, לא כולן מעדיפות גבוהים, ולא כולם מעדיפים בלונדיניות. הדבר השני שכדאי לדעת: טעם נקבע בגיל צעיר, והוא לא קשור ליופי! נשבעת לכם שזה נכון. אם אתם לא מאמינים לי, אתם יכולים לשאול פסיכולוג, או את מי שבא לכם. במלים אחרות: יש דברים שאינם נחשבים "יפים" לפי הסטנדרטים שבמגזינים או בפרסומות, ובכל זאת הם מושכים אנשים מסוימים. אגב, תפסיקו להאמין לסטנדרטים שנקבעים ע"י הפרסומאים ומעצבי האופנה. הם מפלצות מרושעות שמנסות לעשות כסף על גבכם ולשטוף לכם ת'מוח , אז אם יש לכם שכל – תשימו עליהם זין. אופס... סטיתי מהנושא, תרתי משמע. למה הכוונה דברים שלא נחשבים יפים ובכל זאת מושכים? היה איזה בחור, שכשהוא היה קטן, הייתה לו דודה עם קצת שפם, שאהבה אותו במיוחד ופינקה אותו. השריטה שלו היא, שכל פעם שהוא רואה בחורות עם שפמפם, הוא נדלק... באותו סגנון, יש בחורה שמחפשת מישהו עם שיניים עקומות, כמו שהיו לאבא שלה. כנ"ל עם פזילה. השורה התחתונה? אם דחו אתכם, אל תשברו את הראש ופשוט תמשיכו הלאה. אלא אם כן דחו אתכם בגלל האופי – ועל כך בפעם אחרת." © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.

 

[אלמרה]

פרק שישי: "בקרוב אצלי"

בקרוב אצלי מאת גלית שלו * * * זהו סיפור אמיתי על חתונה שהייתי בה השבוע, ושיצאתי ממנה ספק עצובה, ספק משועשעת. החתונה הזו מדגימה כמה חוסר טאקט וטעם רע אפשר לדחוס בערב אחד קצר, ומזכירה שיש דברים שיכולים לקרות רק בישראל... הוזמנתי להצטרף לאמי לחתונה של קרובים חרדים בעיר אחרת. התלבשתי תוך כדי קיטור נמרץ בגדים יחסית צנועים ("כדי לכבד את רגשות המזמינים", לדברי אמי), מה שאני קוראת טרנד ה"דוס-שיק", ויצאנו לנסיעה ברכבת. מתחנת הרכבת לקחנו מונית לחולון. עכשיו, אני קצת פרנואידית בנוגע ליושר של נהגי מוניות, וגם מוסכניקים (מעניין למה), ולכן מיהרנו לספר לנהג שאנחנו מכירות את האזור, ושאימא גדלה בת"א, וכו' (כדי שהנהג יעשה פחות "רונדלים" בדרך). הנהג מצידו, אמר שמזל שלקחנו אותו ולא נהג אחר, כי "מסתובבים באזור תחנה מרכזית הרבה נהגים רמאים, שהיו לוקחים לכן הרבה יותר כסף ממה שצריך". בשלב מסוים, כשכבר היה ברור לנו שאנחנו בחולון, אימא שלי שאלה: "זה עוד רחוק?", ואני, טמבלית שכמותי, עניתי ב"ידענות": "מה פתאום, אנחנו כמעט שם!". מסתבר, שהיינו "כמעט שם" במשך מס' דקות (כלומר, כבר הגענו ליעדנו), והנהג החביב המשיך לעמוד ליד האולם עם מונה דופק, מחכה בסבלנות מעוררת הערצה, שנבין לבד שהגענו. באמת "מזל" שנסענו אצלו... אחרי קבלת הפנים, נפגשתי עם כמה מדודותיי באולם הישיבה עצמו. יש משפט שדודות מאוד אוהבות להגיד לאחייניתן הרווקה (זה בא אוטומטית עם הנשיקה והחיבוק): "בקרוב אצלך!" הבעיה היא, שכל הרווקות שאני מכירה, שונאות בטירוף לשמוע את זה, מתעצבנות מזה, וחרדות מהרגע הזה. אני וחבר הרווקות כבר ניסינו למצוא בעבר שיטות התחמקות מהמשפט, כמו למשל, להתחבא בשירותים במשך כל החתונה, ועוד. לתדהמתנו גילינו, שגם אם ב-99% מהזמן הצלחנו להתחמק, בסוף המשפט ירדוף אחרינו ויתפוס אותנו (זה בדוק מדעית). למשל, בצאתנו מהאולם בסוף השמחה, אנו מנופפות לשלום לדודה (ממרחק בטחון של כ- 5 מ'), והיא צועקת לעברנו: "להתראות בשמחות, חמודה, בקרוב אצלך!" כשדודותיי ואני ישבנו למנת הפתיחה של הלחמנייה-חומוס-לפלפון חמוץ, שאלתי כל דודה בנפרד מה שלום בעלה וכל זה. בעוד אנו יושבות, ראינו "תצוגת אופנה מחפירה", של אותן החילוניות שהחליטו "שלא להתחשב ברגשות המארחים". כיוון שזו הייתה חתונה דתית, זה מאוד בלט לעין: הראשונה, הלכה עם חצאית בטן, כל הרחם שלה מסתובב חופשי וריצ'ראץ' חצי פתוח (כנראה עלתה 3 קילו מאז רכישת השמלה). השנייה: שמלת טריקו בז' ארוכה, צמודה לאורך כל הגוף, מאחור כתמים חומים בתחתית השמלה (האם אלה כתמי קקי?!) וחגורת כסף רחבה נוצצת וצמודה כדי להשלים את ה"לוק". בסה"כ ספרנו בחיוך 5 פריחות (חבורת חזמב"ה - חבורת ז'לוך מוחלט בהחלט), ואני הודיתי בליבי לאם ולאל שהתלבשתי "נורמאלי", לאירוע הסולידי הזה. החופה עצמה היא גולת הכותרת של כל חתונה, וכך גם בסיפור הזה: כדי לראות את החופה, עברנו, דודותיי ואני, לצד השני של האולם. שם פגשתי את אחד מדודיי (זה ששאלתי אודותיו מוקדם יותר את דודתי). מופתעת לראותו, קראתי: "אה, מה אתה עושה פה? מתי הגעת?". הוא צחק: "הייתי פה מהתחלה, פשוט בצד של הגברים". הרגשתי דבילית (פעם שנייה הערב) ומלמלתי במבוכה: "דווקא שאלתי עליך מוקדם יותר, ולא אמרו לי שאתה כאן". החופה התחילה. ליד האברך הצעיר עמדו כל מי שעומדים בד"כ, והרבי סלסל באריכות ובהתלהבות עצמית את מילות הטקס. בעוד אנו עומדים על השטיח הלבן המוארך (בד של מפה, רק על הרצפה) וצופים, התחילו עובדי האולם לפנות את העציצים והסטנדים שלהם, שבצידי ה"שטיח". אח"כ התחילו לגלגל את החלק האחורי של השטיח, במטרה להרים אותו ולפנות אותו משם. הבטתי במחזה המוזר ובהתנהגות ה"חורנית" של העובדים חצי משועשעת, 3/4 כועסת, והרהרתי לעצמי: "מעניין מה הם יעשו כשהם יגיעו לרגליים של הנשים (שעדיין עמדו לתומן על השטיח, וצפו בטקס)". לתדהמתי הרבה, כשקיפול השטיח הגיע לעקבי הנשים, העובדים התחילו לפנות אותן מהשטיח: "סליחה, גברת, את יכולה לזוז קצת הצידה?", וכך התכוונו להמשיך. אז "הוד-עצבנותי" לא יכלה לשתוק יותר ואמרתי להם: "סליחה, אתם רוצים שנלך? זה הבוס אמר לכם לפנות את החופה בזמן שמתנהל הטקס?" נבוכים, הם הפסיקו. תחשבו רגע: בנאדם משלם לאולם את מיטב כספו ע"מ להשיא בן או בת. האירוע עולה לו הון, והטקס חד פעמי וקדוש למשפחה, ובכלל. אז מה קורה פה? כנראה, קורה פה "הטירוף הרגיל", שיכול להתרחש רק בישראל. © כל הזכויות שמורות לגלית שלו.