חוקרת פרטית
New member
באוטובוס לאילת.........
הם ישבו באוטובוס, מאחור, לבדם. בחוץ הלילה הקריר מקיף את הרכב האדיר כאלמוג, מגונן עליו כמו היה הפנינה שלו. תאורה פנימית בתוך האוטובוס, חלשה כמו יללת חתול רעב, מנע מהחושך שלטון ללא מצרים, אך גם איתו האפלה היתה דומיננטית במאבק האבוד שבין האור לחושך. בחוץ לא ניתן היה לזהות דבר, כאילו האוטובוס היה השריד האחרון מתוך מלחמה נוראית. שארית יושבי האוטובוס, מותשים מעוד יום ישראלי מצוי, נתנו לתרדמה לסחוף אותם. נשאר עוד שעה וחצי עד ליעד. גם מתוך הצללים היא יכלה לראותו מביט בה, מרוגש. היא חייכה אליו, קוראת את מחשבותיו כאילו היתה נפשו ספר פתוח ומרתק. הם לא אמרו דבר האחד לשניה, רק הסתכלו. ואז, מבין הצללים, התקרבה אליו ולחשה באוזנו: ``אני יודעת מה אתה רוצה...`` נשימותיו המפלחות את השקט הלילי רמזו שהוא מאמין לה. היא הביטה פעם אחרונה לצדדים, מוודאת שאין מציץ ואין רואה, ואכן - הם היו לבדם, בתוך עולמם אותו יצרו במשאלת לב בלבד, אלילים לדקות ספורות. מאחור והם היו במושב האחורי ביותר באוטובוס, קל היה לה לשנות את תנוחתה: היא נשכבה על הצד, ראשה נח על בטנו, יכולה לחוש את הבל פיו על פניה, ולשמוע את הלמות לבו, שדהר כסוס במירוץ אבוד מראש. ידה נחה על מפשעתו, וחיוכה ניכר בדבריה: ``הממ, מישהו צריך עזרה...`` הוא ניסה לשמור על קור רוח, אך נכשל. מדי פעם הביט בחרדה מסביבם, מצד אחד חושש להתפס, מצד שני מתרגש מאותו החשש. אלהים, חשב, זה חלום. לא יאמן שאחרי כל כך הרבה שנים - זה קורה לי, פה ועכשיו! רק שלא יהרס, רק שלא יהרס... השקט הופר ע``י זמזום חלוש ומוכר - רעש של רוכסן הנפתח בעדינות מחושבת. הוא לא יכול היה לראות דבר, גם בגלל אפלולית המקום, וגם משום שראשה הסתיר את הדרך... אך מה שנגרע ע``י חוש הראיה, קיבל באלפי מונים בחוש המגע: הוא חש בידיה מלטפות את תחתוניו, חש את איברו מתמתח, נצמד לבד תחתוניו, כמו מבקש להמלט מגופו ולנוח בידה. הוא נשך את שפתיו לבל יפלוט קולות כשהיא הפשילה את הבד המפריע. רטיבות המגע הבהירו ללא ספק כי לשונה מצאה את בשרו. היא תרה את הבשר המנופח, לוחצת את לשונה על האיבר. עת הגיעה לראש האיבר, התענגה על הטעם המלוח/חמצמץ שנבע מטיפה קלילה שביצבצה לה כסוד העומד להתגלות. אגודלה נחה על המקום, לשה אותו כפטמה על גוף האישה. הוא השמיע אנחה חלושה, ומבוהל מעצמו הביט לצדדים, חושש כי כעת הסיפור נגמר ולעולם לא ישוב. אך עדיין היו הם בתוך עולמם, גבר ואישה, מעבירים את זמן הנסיעה בדבר יוצא דופן ומסעיר במיוחד. פיה עטף את הראש, שפתיה נלחצות תוך נסיון ליצור את החיכוך המתאים. הוא לא ראה דבר, הפעם לא בגלל האפלה או בגלל תנוחתה, אלא משום שעיניו נעצמו, נפשו נסחפת בתשוקה כמו סירה בלב ים רועש ואדיר ממדים. פיה המשיך לרדת, עוד ועוד, והוא חש כי איברו הגיע עמוק בגרונה. היא החלה למצוץ, אוכלת מעדן ערב לחיך, והוא השתולל, מנסה לשלוט בעצמו, לשלוט בגופו המתפתל, לשלוט בנשימותיו המהירות, ברגשותיו המגיעים לגאות מהירה. היא היתה מדהימה, וכך גם הוא. כרבע שעה היא רכנה שם, מוצצת את איברו כאילו היו הם לבדם, ולא באוטובוס בלב שום מקום. הוא מלטף את ראשה, מגיע לשלב בו הוא חושב כי התרגל למגע פיה על איברו, ואז היא מצליחה לשנות זווית ולזרוק אותו שוב לתחושה של חוסר אונים, תלוי במוצא פיה... היא הגבירה את הקצב, לוחצת בשפתיה על מקומותיו הרגישים ביותר. היא רצתה שיגמור, וידעה בדיוק איך לעשות זאת. אומץ לבה היה ללא גבול - היא אפילו השמיעה קולות הנאה! לשווא ניסה הוא להשקיטה, מפחד כי קולותיה יסגירו אותם, ואז יפסיקו, והכל היה לחינם... אך לא, עדיין האנשים ישנים, עדיין הנהג הרחק לפניהם, עדיין אין חודר לעולמם... אוי אלהים, זה בא! זה מגיע! היא חשה בזרימה עוד בטרם זו פרצה ממנו, באיבוד השליטה המוחלט אליו הגיע. הוא ניסה להפסיקה, לא רוצה לגמור בפיה מחשש שזו לא תאהב את הנוזל הסמיך, אך היא לא הסכימה, מוצצת חזק וחזק, ולא היתה עוד ברירה. הוא גמר בפיה, פולט אנחות מתוך ניסיון פתטי להשאר שקט, והיא בלעה אותו, שואבת את הזרע כמו אכלה ספגטי במסעדת יוקרה, דבר שהוביל לגמירה החזקה ביותר שאי פעם חווה. כל גופו התכווץ, מרוכז אל איברו, אל פיה המיומן. גם לאחר שגמר המשיכה לאכול אותו, אם כי בעדינות רבה יותר מקודם, ערה לרגישותו למקום, עד אשר חשה כי אין הוא מסוגל עוד, ואט אט הוציאה את האיבר מפיה, איבר קסום ויפה, עדיין מעט זקוף, עדיין מגורה. ואז, כמו עטוף בתוך חלום, הוא שקע בתרדמה... **** הם הגיעו למושב, יורדים מתא הנהג. הוא יכול היה להישבע שהנהג שלח בהם מבט ממזרי, כאילו רומז ``אני יודע מה עשיתם``. היתכן? אולי, אחרי הכל יש לו את המראות המתאימות, מאפשרות לו לראות הכל. אך מה זה משנה יותר... הם ירדו, מחכים שהאוטובוס יתרחק. ``טלי, את לא נורמלית!`` הוא קפץ עליה, מחבק אותה, מרים אותה מהרצפה. היא חייכה אליו, כעת יכולה להביט בפניו היפות באור שהגיע מעמוד החשמל בתחנה. ``מזל טוב, מתוק שלי. אמרתי לך שאני אעשה לך משהו מיוחד ביום הכי חשוב לי. אני אוהבת אותך. בוא נלך מפה. קר, וזה עשה לי חשק לעוד...``
הם ישבו באוטובוס, מאחור, לבדם. בחוץ הלילה הקריר מקיף את הרכב האדיר כאלמוג, מגונן עליו כמו היה הפנינה שלו. תאורה פנימית בתוך האוטובוס, חלשה כמו יללת חתול רעב, מנע מהחושך שלטון ללא מצרים, אך גם איתו האפלה היתה דומיננטית במאבק האבוד שבין האור לחושך. בחוץ לא ניתן היה לזהות דבר, כאילו האוטובוס היה השריד האחרון מתוך מלחמה נוראית. שארית יושבי האוטובוס, מותשים מעוד יום ישראלי מצוי, נתנו לתרדמה לסחוף אותם. נשאר עוד שעה וחצי עד ליעד. גם מתוך הצללים היא יכלה לראותו מביט בה, מרוגש. היא חייכה אליו, קוראת את מחשבותיו כאילו היתה נפשו ספר פתוח ומרתק. הם לא אמרו דבר האחד לשניה, רק הסתכלו. ואז, מבין הצללים, התקרבה אליו ולחשה באוזנו: ``אני יודעת מה אתה רוצה...`` נשימותיו המפלחות את השקט הלילי רמזו שהוא מאמין לה. היא הביטה פעם אחרונה לצדדים, מוודאת שאין מציץ ואין רואה, ואכן - הם היו לבדם, בתוך עולמם אותו יצרו במשאלת לב בלבד, אלילים לדקות ספורות. מאחור והם היו במושב האחורי ביותר באוטובוס, קל היה לה לשנות את תנוחתה: היא נשכבה על הצד, ראשה נח על בטנו, יכולה לחוש את הבל פיו על פניה, ולשמוע את הלמות לבו, שדהר כסוס במירוץ אבוד מראש. ידה נחה על מפשעתו, וחיוכה ניכר בדבריה: ``הממ, מישהו צריך עזרה...`` הוא ניסה לשמור על קור רוח, אך נכשל. מדי פעם הביט בחרדה מסביבם, מצד אחד חושש להתפס, מצד שני מתרגש מאותו החשש. אלהים, חשב, זה חלום. לא יאמן שאחרי כל כך הרבה שנים - זה קורה לי, פה ועכשיו! רק שלא יהרס, רק שלא יהרס... השקט הופר ע``י זמזום חלוש ומוכר - רעש של רוכסן הנפתח בעדינות מחושבת. הוא לא יכול היה לראות דבר, גם בגלל אפלולית המקום, וגם משום שראשה הסתיר את הדרך... אך מה שנגרע ע``י חוש הראיה, קיבל באלפי מונים בחוש המגע: הוא חש בידיה מלטפות את תחתוניו, חש את איברו מתמתח, נצמד לבד תחתוניו, כמו מבקש להמלט מגופו ולנוח בידה. הוא נשך את שפתיו לבל יפלוט קולות כשהיא הפשילה את הבד המפריע. רטיבות המגע הבהירו ללא ספק כי לשונה מצאה את בשרו. היא תרה את הבשר המנופח, לוחצת את לשונה על האיבר. עת הגיעה לראש האיבר, התענגה על הטעם המלוח/חמצמץ שנבע מטיפה קלילה שביצבצה לה כסוד העומד להתגלות. אגודלה נחה על המקום, לשה אותו כפטמה על גוף האישה. הוא השמיע אנחה חלושה, ומבוהל מעצמו הביט לצדדים, חושש כי כעת הסיפור נגמר ולעולם לא ישוב. אך עדיין היו הם בתוך עולמם, גבר ואישה, מעבירים את זמן הנסיעה בדבר יוצא דופן ומסעיר במיוחד. פיה עטף את הראש, שפתיה נלחצות תוך נסיון ליצור את החיכוך המתאים. הוא לא ראה דבר, הפעם לא בגלל האפלה או בגלל תנוחתה, אלא משום שעיניו נעצמו, נפשו נסחפת בתשוקה כמו סירה בלב ים רועש ואדיר ממדים. פיה המשיך לרדת, עוד ועוד, והוא חש כי איברו הגיע עמוק בגרונה. היא החלה למצוץ, אוכלת מעדן ערב לחיך, והוא השתולל, מנסה לשלוט בעצמו, לשלוט בגופו המתפתל, לשלוט בנשימותיו המהירות, ברגשותיו המגיעים לגאות מהירה. היא היתה מדהימה, וכך גם הוא. כרבע שעה היא רכנה שם, מוצצת את איברו כאילו היו הם לבדם, ולא באוטובוס בלב שום מקום. הוא מלטף את ראשה, מגיע לשלב בו הוא חושב כי התרגל למגע פיה על איברו, ואז היא מצליחה לשנות זווית ולזרוק אותו שוב לתחושה של חוסר אונים, תלוי במוצא פיה... היא הגבירה את הקצב, לוחצת בשפתיה על מקומותיו הרגישים ביותר. היא רצתה שיגמור, וידעה בדיוק איך לעשות זאת. אומץ לבה היה ללא גבול - היא אפילו השמיעה קולות הנאה! לשווא ניסה הוא להשקיטה, מפחד כי קולותיה יסגירו אותם, ואז יפסיקו, והכל היה לחינם... אך לא, עדיין האנשים ישנים, עדיין הנהג הרחק לפניהם, עדיין אין חודר לעולמם... אוי אלהים, זה בא! זה מגיע! היא חשה בזרימה עוד בטרם זו פרצה ממנו, באיבוד השליטה המוחלט אליו הגיע. הוא ניסה להפסיקה, לא רוצה לגמור בפיה מחשש שזו לא תאהב את הנוזל הסמיך, אך היא לא הסכימה, מוצצת חזק וחזק, ולא היתה עוד ברירה. הוא גמר בפיה, פולט אנחות מתוך ניסיון פתטי להשאר שקט, והיא בלעה אותו, שואבת את הזרע כמו אכלה ספגטי במסעדת יוקרה, דבר שהוביל לגמירה החזקה ביותר שאי פעם חווה. כל גופו התכווץ, מרוכז אל איברו, אל פיה המיומן. גם לאחר שגמר המשיכה לאכול אותו, אם כי בעדינות רבה יותר מקודם, ערה לרגישותו למקום, עד אשר חשה כי אין הוא מסוגל עוד, ואט אט הוציאה את האיבר מפיה, איבר קסום ויפה, עדיין מעט זקוף, עדיין מגורה. ואז, כמו עטוף בתוך חלום, הוא שקע בתרדמה... **** הם הגיעו למושב, יורדים מתא הנהג. הוא יכול היה להישבע שהנהג שלח בהם מבט ממזרי, כאילו רומז ``אני יודע מה עשיתם``. היתכן? אולי, אחרי הכל יש לו את המראות המתאימות, מאפשרות לו לראות הכל. אך מה זה משנה יותר... הם ירדו, מחכים שהאוטובוס יתרחק. ``טלי, את לא נורמלית!`` הוא קפץ עליה, מחבק אותה, מרים אותה מהרצפה. היא חייכה אליו, כעת יכולה להביט בפניו היפות באור שהגיע מעמוד החשמל בתחנה. ``מזל טוב, מתוק שלי. אמרתי לך שאני אעשה לך משהו מיוחד ביום הכי חשוב לי. אני אוהבת אותך. בוא נלך מפה. קר, וזה עשה לי חשק לעוד...``
