באותו היום (סיפור - התקראו?)
נעל התלבטה הרבה זמן לאן להכניס את הסיפור הזה (שהוא לא שלה, ד``א). הוא קשור לדיון הסמוך כאן למטה על פמיניזם, אבל נראה לנעל לא במקום להכניס את הסיפור כתגובה. המטרה היא שאנשים יקראו את הסיפור ויגיבו אליו, ולכן היא בסופו של דבר החליטה להמר עליו כעל הודעה עצמאית מוצלחת. טוב, בלי ברבורים נוספים - הנה הסיפור (הורד מהאתר ``השד עשה Reload`` של רונן אלון). נעל
באותו יום מאת שיר פלד באותו יום עזבו כל הנשים את הקיבוץ ועזבו לכפר הנטוש מ 48` שעמד בקצה חלקה מס` 17 של הפרדס. ``מלחמת המינים`` נמשכה שלושה שבועות, שבסופן נכנעו הגברים שנותרו בקיבוץ והסכימו לכל דרישותיהן של הנשים ללא תנאי. היום שבו עזבו הנשים והקימו את עין-גברים, ``הכפר הפמיניסטי הראשון, המושתת על שותפות, אחווה נשית ושוויון``, היה גם היום שבו, מתוך צירוף מקרים משונה, התחיל מנשה גבירץ לראות בורוד. ``זה כמו שאני מרכיב משקפיים מצלופן, אבל מאד חד, מאד ברור, אי אפשר לתאר, דוקטור, אני לא חושב שמישהו אחר יכול להבין מה זה בדיוק. רק נשים אני רואה במטושטש, לא בפוקוס``, הסביר גבירץ לרופא השכיר, דוקטור סלומון. סלומון היה עדיין תחת הרושם הכביר שהותירה בו עזיבת הנשים, ועיניו שוטטו על קירות המרפאה, ``מה?``, אמר לפתע, ``מה אמרת?``. הנשים התאספו על מרבד הדשא הגדול ממול לחדר האוכל, ויצאו בהפגנתיות דרך השער המזרחי לכיוון הפרדס. באותה עת נראו לסלומון כמו המון כתמים כהים על רקע ההרים, וככל שהתרחקו הפכו לכתם אחד גדול שהלך ונעלם מעבר לעיקול דרך העפר, והוא דימה לראות דמות גבוהה הולכת בראש, ארוך בעל ראש נחש. סלומון גר בקיבוץ מזה ארבע שנים במעמד של שכיר עם אשתו שרה ובתם בת השבע, ועתה נותר לבדו בין קירות הבית שהטילו צל כבד עם רדת הערב. אי סדר השתלט על ביתם הקטן של הזוג סלומון, אבק דבק בכל, וסלומון החל לפתע לחוש את דופק לבה של אשתו הולם בראשו ממרחק הקילומטר ושמונה-מאות המטרים שהפרידו בין הקיבוץ לכפר הערבי הנטוש, שם כבר הונחו היסודות לכפר ``עין גברים``. גבירץ וסלומון לא היו היחידים שהושפעו באורח מוזר מעזיבת הנשים. כל הגברים לקו לפתע בחוליים שונים שלא זכו לכל איזכור בספרי הרפואה של דוקטור סלומון, ואפילו הפרופסור שלו באוניברסיטה, אליקים שושן הידוע, שלח פקס בו הוא מודה ומתוודה שהוא אובד עצות, ומציע ``לשלוח צוות מחקר מיומן על מנת לבחון את אדמת הקיבוץ, שיתכן שמכילה יסודות רדיואקטיביים, העלולים לגרום למוטציות אבנורמליות ולליקויים בפעילות הסדירה של חיי המשק התקינים``. לאור המציאות המתהווה החל אפרים עמרני לטפח, בלית ברירה, שיח בוגנוויליה שהחל צומח מתוך זרת ידו השמאלית. הגזבר, יוסי גור, היה מהלך בשבילי הקיבוץ כשמכיסו משתלשלת מטפחת שעוד ניכרו בה סימני לובן, אך עתה הייתה מוכתמת מרוב ספיגת הפרשה סגולה בעלת ניחוח עז של ורדים, שטפטפה במתינות אך בנחישות מברכו למרות ניסיונותיו של דוקטור סלומון לחבוש את המקום ולאתר נפיחות שתצביע על הצטברות נוזלים מתחת לפיקת הברך. כזה היה גם מצבם של יחיאל סורקס ומרק שניצר, ששיערם החל משנה את צבעו לירוק ולכתום בהתאמה, דבר שעמד בסתירת מה לעובדה שהקרחות של שניהם היו במגמת התרחבות מתמדת. במחנה הנשים באותו הזמן עמדה תכונה נמרצת באוויר. ``אין כניסה לגברים``, אמר שלט באותיות של קידוש לבנה שנתלה בכניסה למתחם הכפר המיועד, ``לא ניתן להם לשלוט בנו``, אמר שלט אחר שנתלה על עץ זית עתיק, ``אנחנו לא שפחות``, שורבטה כתובת מאולתרת על יריעת הבד של אחד האוהלים ההולכים ומוקמים. עם הגעתן לנקודה אחר הצהריים, חשו כולן שזה המקום היאה להקים את הכפר. מיד נתקעו יתדות בקרקע, והיה הדבר אך טבעי בעיניהן, שלא נזקקו לפטיש או לאבן כבדה, והיתדות ננעצו בלחיצת יד קלה לעומק רב מאד ועמדו איתן תחת משקל האוהלים הגדולים. כעבור ימים אחדים בורא שטח המחנה וגודר בחומת אבנים נמוכה, הוקמו צריפים מעץ ונחפרה תעלת מים מן המעין המוקף צמחייה עבותה ועד למרכז הכפר הטרי. המחלוקת התעוררה באסיפת הקיבוץ, כשקמה מיכאלה גבירץ ואמרה בגלוי שאין זה הוגן שבכל הבתים במשק האישה עובדת שמונה שעות ביום, כמו הגבר, אולם אך היא מגיעה הבית חובתה המובנת מאליה היא לעסוק בעבודות הבית ולטפל בילדים על כל המשתמע מכך. מנשה, שישב לידה, קם ואמר שהדברים מתנהלים באותו האופן מזה שלושים שנה, והוא אינו רואה סיבה ריאלית לשנות את המצב הקיים. קמה מהומה רבתי בה התווכחו כולם בקולי קולות, גידופים נזרקו לחלל האוויר והצהרות רבות רושם הושמעו, נשים התווכחו עם בעליהן, גברים עם חבריהם ונשים עם חברותיהן. בסופה של האסיפה הודיעה רות שפרוני על אסיפה לנשים בלבד בחדר האוכל ביום המחרת בשעה שבע בערב. כל
נעל התלבטה הרבה זמן לאן להכניס את הסיפור הזה (שהוא לא שלה, ד``א). הוא קשור לדיון הסמוך כאן למטה על פמיניזם, אבל נראה לנעל לא במקום להכניס את הסיפור כתגובה. המטרה היא שאנשים יקראו את הסיפור ויגיבו אליו, ולכן היא בסופו של דבר החליטה להמר עליו כעל הודעה עצמאית מוצלחת. טוב, בלי ברבורים נוספים - הנה הסיפור (הורד מהאתר ``השד עשה Reload`` של רונן אלון). נעל
באותו יום מאת שיר פלד באותו יום עזבו כל הנשים את הקיבוץ ועזבו לכפר הנטוש מ 48` שעמד בקצה חלקה מס` 17 של הפרדס. ``מלחמת המינים`` נמשכה שלושה שבועות, שבסופן נכנעו הגברים שנותרו בקיבוץ והסכימו לכל דרישותיהן של הנשים ללא תנאי. היום שבו עזבו הנשים והקימו את עין-גברים, ``הכפר הפמיניסטי הראשון, המושתת על שותפות, אחווה נשית ושוויון``, היה גם היום שבו, מתוך צירוף מקרים משונה, התחיל מנשה גבירץ לראות בורוד. ``זה כמו שאני מרכיב משקפיים מצלופן, אבל מאד חד, מאד ברור, אי אפשר לתאר, דוקטור, אני לא חושב שמישהו אחר יכול להבין מה זה בדיוק. רק נשים אני רואה במטושטש, לא בפוקוס``, הסביר גבירץ לרופא השכיר, דוקטור סלומון. סלומון היה עדיין תחת הרושם הכביר שהותירה בו עזיבת הנשים, ועיניו שוטטו על קירות המרפאה, ``מה?``, אמר לפתע, ``מה אמרת?``. הנשים התאספו על מרבד הדשא הגדול ממול לחדר האוכל, ויצאו בהפגנתיות דרך השער המזרחי לכיוון הפרדס. באותה עת נראו לסלומון כמו המון כתמים כהים על רקע ההרים, וככל שהתרחקו הפכו לכתם אחד גדול שהלך ונעלם מעבר לעיקול דרך העפר, והוא דימה לראות דמות גבוהה הולכת בראש, ארוך בעל ראש נחש. סלומון גר בקיבוץ מזה ארבע שנים במעמד של שכיר עם אשתו שרה ובתם בת השבע, ועתה נותר לבדו בין קירות הבית שהטילו צל כבד עם רדת הערב. אי סדר השתלט על ביתם הקטן של הזוג סלומון, אבק דבק בכל, וסלומון החל לפתע לחוש את דופק לבה של אשתו הולם בראשו ממרחק הקילומטר ושמונה-מאות המטרים שהפרידו בין הקיבוץ לכפר הערבי הנטוש, שם כבר הונחו היסודות לכפר ``עין גברים``. גבירץ וסלומון לא היו היחידים שהושפעו באורח מוזר מעזיבת הנשים. כל הגברים לקו לפתע בחוליים שונים שלא זכו לכל איזכור בספרי הרפואה של דוקטור סלומון, ואפילו הפרופסור שלו באוניברסיטה, אליקים שושן הידוע, שלח פקס בו הוא מודה ומתוודה שהוא אובד עצות, ומציע ``לשלוח צוות מחקר מיומן על מנת לבחון את אדמת הקיבוץ, שיתכן שמכילה יסודות רדיואקטיביים, העלולים לגרום למוטציות אבנורמליות ולליקויים בפעילות הסדירה של חיי המשק התקינים``. לאור המציאות המתהווה החל אפרים עמרני לטפח, בלית ברירה, שיח בוגנוויליה שהחל צומח מתוך זרת ידו השמאלית. הגזבר, יוסי גור, היה מהלך בשבילי הקיבוץ כשמכיסו משתלשלת מטפחת שעוד ניכרו בה סימני לובן, אך עתה הייתה מוכתמת מרוב ספיגת הפרשה סגולה בעלת ניחוח עז של ורדים, שטפטפה במתינות אך בנחישות מברכו למרות ניסיונותיו של דוקטור סלומון לחבוש את המקום ולאתר נפיחות שתצביע על הצטברות נוזלים מתחת לפיקת הברך. כזה היה גם מצבם של יחיאל סורקס ומרק שניצר, ששיערם החל משנה את צבעו לירוק ולכתום בהתאמה, דבר שעמד בסתירת מה לעובדה שהקרחות של שניהם היו במגמת התרחבות מתמדת. במחנה הנשים באותו הזמן עמדה תכונה נמרצת באוויר. ``אין כניסה לגברים``, אמר שלט באותיות של קידוש לבנה שנתלה בכניסה למתחם הכפר המיועד, ``לא ניתן להם לשלוט בנו``, אמר שלט אחר שנתלה על עץ זית עתיק, ``אנחנו לא שפחות``, שורבטה כתובת מאולתרת על יריעת הבד של אחד האוהלים ההולכים ומוקמים. עם הגעתן לנקודה אחר הצהריים, חשו כולן שזה המקום היאה להקים את הכפר. מיד נתקעו יתדות בקרקע, והיה הדבר אך טבעי בעיניהן, שלא נזקקו לפטיש או לאבן כבדה, והיתדות ננעצו בלחיצת יד קלה לעומק רב מאד ועמדו איתן תחת משקל האוהלים הגדולים. כעבור ימים אחדים בורא שטח המחנה וגודר בחומת אבנים נמוכה, הוקמו צריפים מעץ ונחפרה תעלת מים מן המעין המוקף צמחייה עבותה ועד למרכז הכפר הטרי. המחלוקת התעוררה באסיפת הקיבוץ, כשקמה מיכאלה גבירץ ואמרה בגלוי שאין זה הוגן שבכל הבתים במשק האישה עובדת שמונה שעות ביום, כמו הגבר, אולם אך היא מגיעה הבית חובתה המובנת מאליה היא לעסוק בעבודות הבית ולטפל בילדים על כל המשתמע מכך. מנשה, שישב לידה, קם ואמר שהדברים מתנהלים באותו האופן מזה שלושים שנה, והוא אינו רואה סיבה ריאלית לשנות את המצב הקיים. קמה מהומה רבתי בה התווכחו כולם בקולי קולות, גידופים נזרקו לחלל האוויר והצהרות רבות רושם הושמעו, נשים התווכחו עם בעליהן, גברים עם חבריהם ונשים עם חברותיהן. בסופה של האסיפה הודיעה רות שפרוני על אסיפה לנשים בלבד בחדר האוכל ביום המחרת בשעה שבע בערב. כל