באיזה שלב אתם?
לא מדברת על התיאוריות המוכרות, אלה איך אתם מגדירים את ההתמודדות היום עם האובדן.
מודעת לכך שההתמודדות היומיומית שלי היום שונה, מאשר הייתה בימים הראשונים, ובשנה הראשונה. כשדיברתי עם החברה שלי שאיבדה את בנה אמרתי לה שמתרגלים לחיות עם הכאב, עם הגעגוע- הוא הפך להיות חלק ממני. זה לא פחות כואב רק שונה, כבר אין את הפעם הראשונה לעשות משהו בלעדיו, אבל יש את הבכי רק בתדירות יותר נמוכה. עדיין לפעמים מחפשת אותו כאילו הוא כאן, עדיין יש את הרגעים שמשותקת מהכאב אבל זה אחר. החיים עדיין בשחור לבן, ועדיין כשרואה את בני גילו מתפתחים וגדלים ועוברים שלב, נשמתי נעתקת. ולא מסוגלת לדבר עליו בלי לבכות. ועדיין התרגלתי לשגרה, וכל עוד אנחנו בתוכה אני מתפקדת כלפי חוץ כמו כל אחד אחר, ולא משנה כמה בפנים כואב, סוער ומפורק.
היא הגדירה את זה כשלב ההתשה.
אז באיזה שלב אתם? לפי הגדרתכם?
לא מדברת על התיאוריות המוכרות, אלה איך אתם מגדירים את ההתמודדות היום עם האובדן.
מודעת לכך שההתמודדות היומיומית שלי היום שונה, מאשר הייתה בימים הראשונים, ובשנה הראשונה. כשדיברתי עם החברה שלי שאיבדה את בנה אמרתי לה שמתרגלים לחיות עם הכאב, עם הגעגוע- הוא הפך להיות חלק ממני. זה לא פחות כואב רק שונה, כבר אין את הפעם הראשונה לעשות משהו בלעדיו, אבל יש את הבכי רק בתדירות יותר נמוכה. עדיין לפעמים מחפשת אותו כאילו הוא כאן, עדיין יש את הרגעים שמשותקת מהכאב אבל זה אחר. החיים עדיין בשחור לבן, ועדיין כשרואה את בני גילו מתפתחים וגדלים ועוברים שלב, נשמתי נעתקת. ולא מסוגלת לדבר עליו בלי לבכות. ועדיין התרגלתי לשגרה, וכל עוד אנחנו בתוכה אני מתפקדת כלפי חוץ כמו כל אחד אחר, ולא משנה כמה בפנים כואב, סוער ומפורק.
היא הגדירה את זה כשלב ההתשה.
אז באיזה שלב אתם? לפי הגדרתכם?