זה נכון שאף אחד לא מתייחס אליי,
אבל למה שאני אתן לזה להפריע לי?
שנת 93´ – שרה´לה שרון, האחת והיחידה <וטוב שכך?>, האימא של השירה בציבור ושל יונה פעמונה, זוכה במפתיע בקדם עם השיר ´שירו´ תוך שהיא משאירה באבק מאחוריה כרישים ותיקים כמו אדם, פיקה צביק <בשיר מזעזע ובבגדים תואמים >, דורון מזר ועוד. בסוף הקדם הוגשו פרחים לזוכה המאושרת, והיא קירבה את הפרחים אל עבר הקהל והמצלמה ואמרה בנונשלנטיות אופיינית ´הפרחים לצה"ל´- משפט שנכנס מיד לפנתיאון העברי ושימש לירידות מרובות <משהו כמו סאלי פילד עם ה- ‘You love me, you really love me’- בטקס האוסקר>. מלוויה בלהקת ´שירו´ היו ,בין היתר, רחלי חיים וגיא זוארץ <אח של..>, ואת מעצב/ת הבגדים <שכניראה סבלו מעיוורון צבעים קשה, וקיבלו השראה משקי תפו"א בקיבוץ> מחפשים עד היום טובי החוקרים. אלא שהפעם הגויים לא הבינו את הגימיק ההיסטרי שלנו, ושרה´לה חזרה הביתה חפוית ראש עם המקום ה-24 והלפני אחרון- ההשפלה הכי גדולה שספגנו באירוויזיון <ואפילו הלהקה המדהימה והמוכשרת פיג-פונג לא הצליחו, במפתיע יש לומר, לשחזר את הפאדיחה- עם ה´שמייח´ שלהם>. וכאילו זה לא היה לנו מספיק, אז גם בעקבות המיקום הנוראי- לא השתתפנו באירוויזיון 94´. ועכשיו-*סקופ*- שרה´לה עושה קאמבק
– ולא, זו לא בדיחה. היא מופיעה ברחבי העיר הגדולה וכולם שרים ביחד ´ים השיבולים´ – הטענה היא שבגלל המצב הבטחוני הרעוע ומצב הרוח הירוד בעם- אנשים רוצים דווקא לשיר את שירי א"י הישנה והטובה, אז בפעם הבאה שאתם מחליטים לשמוע לאזגו- תבינו כבר שהם אאוט ושימו דיסק של הגבעטרון. הנאה מובטחת. או שלא.