באלצהיימר אין הודנה
ימים קשים עברו עלינו. אזעקות רעש הנפילה ורעש כיפת ברזל ( אלוהים יברך את צה"ל ואת ממציאי כיפת ברזל ) לא רק מוסדות החינוך נסגרו והורים נותרו בבית עם ילדים מפוחדים גם "הגן של סבתא" מרכז היום נסגר. זה להישאר בבית עם אישה שאומנם הגיבה יחסית טוב לאזעקות ( היום בא התגובה שלה ) אבל יצאה מסדר היום המבורך שלה ונכנסה לבלבול נוראי. כלואה בגופה העטוף באלצהיימר, כלואה בכסא הגלגלים וכלואה בבית שלה ( שלעיתים הפך לבית אחר והיא רצתה כבר הביתה ) כמובן שהיה לי קשה למצוא מי שישאר איתה כדי שאלך קצת לעבודה. ואיזה מזל שיש לנו את עדנה ואת מרכז היום, כי העובדות הנפלאות האלה לא נשארו בממ"ד עם המשפחה אלא הגיעו, בין אזעקה לנפילה לבית האבות, סייעו לטפל בקשישים בבית אבות ויצאו לטפל ולסעוד קשישים ממרכז היום, הביאו להם אוכל חם, או החליפו, כמו אצלנו, בן משפחה. יצאתי לשעתיים. בדרך תפסה אותי אזעקה וזה היה ממשד מפחיד אבל שחזרתי הביתה מצאתי אמא רגועה ( לאותו זמן ) ששיחקה טרוויה עם המטפלת, שהקשיבה לסיפור או פיטפטה עם המטפלת. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם.
דווקא אחרי הרגיעה באה הדרדרות אלצהיימרית. מאתמול אמא עם הזיות כל הלילה העירה אותי ודיברה לדמויות. ולא הפסיקה לדבר ולספר דברים שלא היו כמו שחילקו לה במסיבה שעון ושאחותי לקחה לה את השעון. ועוד ועוד דברים הזויים שמאוד הציקו לה. והיתה גם החמרה בפצע בציפורן והרופאה נתנה לה אנטיביוטיקה.
בצהרים חזרתי מוקדם מהרגיל מהעבודה ואבוי. אמא עשתה גדולים וכולה מרוחה. עדנה ואני היינו המומות. זה לא נורא כי מנקים פותחים חלון וזה עובר. הבעיה שפתאום החליטה הצלילות לבוא לבקר והיא התחילה לבכות ולומר שהיא רוצה למות ושהיא רעה והיא בכתה ואני אחריה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה "מה את צריכה אמא כזו שרק עושה צרות" היא אמרה לי. כמובן שעדנה ואני ניקינו אותה, הלבשנו נקי והושבנו אותה על הכסא להחלפת המצעים. חיבקנו ונישקנו אותה עד שנרגעה. אבל הבלבול שב והשתלט עליה. לפחות היא שכחה את מה שהשפיל אותה כל כך.
הרופאה אומרת שזה תוצאה של מצב הלחץ בזמן הסבב טילים הזה. הפעם באמת היה עוצמתי יותר. ואני, אני רק מקווה לטוב שהיא תתאושש אבל חוששת שהגראד יצר אצלה בור גדול. ורסיסיו עפו אל נפשה.
ימים קשים עברו עלינו. אזעקות רעש הנפילה ורעש כיפת ברזל ( אלוהים יברך את צה"ל ואת ממציאי כיפת ברזל ) לא רק מוסדות החינוך נסגרו והורים נותרו בבית עם ילדים מפוחדים גם "הגן של סבתא" מרכז היום נסגר. זה להישאר בבית עם אישה שאומנם הגיבה יחסית טוב לאזעקות ( היום בא התגובה שלה ) אבל יצאה מסדר היום המבורך שלה ונכנסה לבלבול נוראי. כלואה בגופה העטוף באלצהיימר, כלואה בכסא הגלגלים וכלואה בבית שלה ( שלעיתים הפך לבית אחר והיא רצתה כבר הביתה ) כמובן שהיה לי קשה למצוא מי שישאר איתה כדי שאלך קצת לעבודה. ואיזה מזל שיש לנו את עדנה ואת מרכז היום, כי העובדות הנפלאות האלה לא נשארו בממ"ד עם המשפחה אלא הגיעו, בין אזעקה לנפילה לבית האבות, סייעו לטפל בקשישים בבית אבות ויצאו לטפל ולסעוד קשישים ממרכז היום, הביאו להם אוכל חם, או החליפו, כמו אצלנו, בן משפחה. יצאתי לשעתיים. בדרך תפסה אותי אזעקה וזה היה ממשד מפחיד אבל שחזרתי הביתה מצאתי אמא רגועה ( לאותו זמן ) ששיחקה טרוויה עם המטפלת, שהקשיבה לסיפור או פיטפטה עם המטפלת. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם.
דווקא אחרי הרגיעה באה הדרדרות אלצהיימרית. מאתמול אמא עם הזיות כל הלילה העירה אותי ודיברה לדמויות. ולא הפסיקה לדבר ולספר דברים שלא היו כמו שחילקו לה במסיבה שעון ושאחותי לקחה לה את השעון. ועוד ועוד דברים הזויים שמאוד הציקו לה. והיתה גם החמרה בפצע בציפורן והרופאה נתנה לה אנטיביוטיקה.
בצהרים חזרתי מוקדם מהרגיל מהעבודה ואבוי. אמא עשתה גדולים וכולה מרוחה. עדנה ואני היינו המומות. זה לא נורא כי מנקים פותחים חלון וזה עובר. הבעיה שפתאום החליטה הצלילות לבוא לבקר והיא התחילה לבכות ולומר שהיא רוצה למות ושהיא רעה והיא בכתה ואני אחריה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה "מה את צריכה אמא כזו שרק עושה צרות" היא אמרה לי. כמובן שעדנה ואני ניקינו אותה, הלבשנו נקי והושבנו אותה על הכסא להחלפת המצעים. חיבקנו ונישקנו אותה עד שנרגעה. אבל הבלבול שב והשתלט עליה. לפחות היא שכחה את מה שהשפיל אותה כל כך.
הרופאה אומרת שזה תוצאה של מצב הלחץ בזמן הסבב טילים הזה. הפעם באמת היה עוצמתי יותר. ואני, אני רק מקווה לטוב שהיא תתאושש אבל חוששת שהגראד יצר אצלה בור גדול. ורסיסיו עפו אל נפשה.
