באמצע הלילה התעוררתי, ולא נרדמתי מחדש

[Noga Lavie]

באמצע הלילה התעוררתי, ולא נרדמתי מחדש

הלכתי לגלוש מעט באינטרנט. גם כדי להרדם, אך גם כי סוף כל סוף אני יכולה לגלוש מבלי שיציקו לי.
נכנסתי לפייסבוק וראיתי שבת דודתו של אוריאל עשתה לייק לתמונת פרופיל של בחור צעיר, עם שם נפוץ למדי. הבטתי בתמונה שוב, וחשבתי "אה, וואלה, הוא נראה גירסא צעירה של האיש של בת דודתו של אוריאל (ושל זו שעשתה לייק), זה בוודאי הבן הבכור שלהם".
ומייד אחרי זה חשבתי שאף אחד לא יביט בתמונה של זיו באמצע הלילה ומייד ישאל "זו הבת של נגה? של אוריאל?" אף אחד לא יאמר לה "כמה שאת דומה לאמא, דומה לאבא" כמו שכלכך הרבה ילדים שומעים (גם אם זה לא לגמרי נכון).
אפילו אף אחד לא יטעה (כפי שראתי לפני יומיים/שלושה אצל חברה אינטרנטית) בתמונת ינקות של זיו בינה לבין אחיה הגדול. לא כי אי אפשר (איננו יודעים עד כמה הם דומים או לא), אלא כי אין לנו תמונות כאלו (לא שלו כמובן, אך גם לא שלה).

ולא, איני חושבת שדמיון הוא חזות הכל במשפחה, להפך.
ובכל זאת, קצת עצוב לי. לא על בבואתנו החסרה, כמו על החסר שלה, שבדרך כלל כל כך קל להתעלם ממנו, אך לפעמים אי אפשר.

 

[אמא לעקתש]

סומכת עליכם שתמצאו את הדומה גם בכל השונה

חוויות משותפות יוצרות דמיון, בגדים באותו סגנון, חיתוך דיבור, תנועות גוף ומחוות גופניות.
למרות שאצילנו הצבעים דומים, מאד ברור שהילדון לא נולד מאותה סדרת ייצור...ילדינו הביולגים דומים מאד זה לזה והוא אחר.
לעיתים, דווקא הגדולים מדגישים כי הוא יפה ומיוחד כי כמוהו ודומה לו אין. (גם אחיו הבילוגי שונים ממנו מאד).
מבינה את הקושי. הוא מצטרף לקשיים אחרים אך גם יוצר זהות ייחודית ברורה ולא "עוד מאותו דבר"...

 

[בהתחדשות3]

מסכימה מאוד באשר לחיפוש אחר הדומה. אם רוצים לראות את

השונה, הרי שיש לא מעט דברים פרט למראה החיצוני. לא רק ההורה ימצא אותם אלא כמובן שגם הילד. כמו שיש לחפש את הדומה, יש לחפש גם את הדברים החיוביים ולא לכוון את הפנס על השליליים.

 

[Noga Lavie]

זו לא בעיה למצוא כשמחפשים

אבל זו הנקודה, שצריך לחפש. שאין זה זיהוי של מישהו לא מוכר אישית על פי הדמיון שלו למישהו אחר שכן מוכר אישית.

או כפי ש א. ה. הומס כתבה ב"בתה של המאהבת" על מה שראתה באביה הביולוגי בפעם הראשונה:
כשנורמן ניגש לדלפק, אני שמה לב שהישבן שלו נראה לי מוכר; אני מסתכלת בו וחושבת: הנה הולך לו הישבן שלי. זה הישבן שלי שמתרחק ממני. המעיל הספורטיבי והכחול שלו מכסה אותו עד לאמצע, אבל אני יכולה לראות אותו מפוצל לחלקים, למחלקות התחת השונות, גבוהות ונמוכות, בדיוק כמו שלי. אני שמה לב לירכיים שלו - שמנמנות, עבות, לא מראה חינני. זאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו אחר בגוף שלי. (עמ` 53)

אז לא, זו לא הנקודה העקרית בחיים, אבל גם אם בדרך כלל היא מוצנעת, לא נראה לי נכון להתעלם ממנה לחלוטין, או מייד לנסות לטשטש אותה בנסיונות למצוא דמיון מסוג אחר. לפעמים היא פשוט שם, גלויה לעין. לפעמים אפשר, וכנראה גם כדאי וצריך מדי פעם, לראות אותה ולהתייחס אליה. דווקא כי בדרך כלל נקודות הדמיון האחרות חשובות הרבה יותר.

 

[China8]

מבינה מאד לליבך

גם בי עלתה המחשבה הזו לאחרונה, בעיקר כי מצאתי את עצמי כמה פעמים אומרת לחברות כמה הילדים שלהם דומים לאבא או אמא. זו אמירה אוטומטית כשהדמיון נראה לעין בבירור. זה גם נורא טבעי.
בסין יש כאלה שמדגישים את העובדה שלשתינו שיער שחור ומבנה פנים זהה, כאילו ממש מתאמצים למצוא את המשותף. לי כנראה לא יהיו ילדים שדומים לי ולה לא יהיו הורים מאמצים שדומים לה, הכאב הוא הדדי בעיני ושני הצדדים צריכים ללמוד להתמודד איתו, בין שאר ההתמודדיות.

 

[משתפרת]

כאב? ענין של התיחסות

אני לא מתיחסת לשוני הזה כאל כאב. לא כואב לי שהבן שלי שונה ממני ומאבא שלו. הוא שונה, וזו עובדה. יש לו עינים כהות, יש לו שיער שחור, יש לו עור חלק ונוצץ שזוף מאד מאד, יש לו כתפים רחבות, יש לו ויש לו והוא לא דומה לנו. ה"לא דומה לנו" מתקבל אצלי בדיוק באותה עניניות כמו הכתפיים הרחבות.
זה לא מבטיח שגם הצאצא יקבל את הגישה של ההורים, למזלנו אצלנו זה עבד. יתרה מכך, כשראה תמונה של מי שכן דומה לו חייך, אמר לנו על התמונה "תראו אותי", ולא היה שם כאב. היה ענין, היה צליל משועשע.

 

[אבי351]

גם בני שונה מאוד במראה ממני וזה ממש לא מפריע לי ההיפך

 

[China8]

בודאי שזה עניין של התייחסות

אמנם כולנו הורים מאמצים אך לכל אחד מאיתנו יכולה להיות נקודת השקפה שונה והתייחסות שונה.

 

[משתפרת]

זה מה שמעניין בבני אדם, הגיוון

 

[Noga Lavie]

לא בטוחה כמה המילה *כאב* מתאימה אצלנו

לנו לא כואב שהיא אינה דומה לנו (להפך, זה כנראה יתרון).
האם לה כואב? גם לגביה איני בטוחה שהמילה *כאב* היא המילה הנכונה, אך מחסור קיים אצלה. תחושת מחסור לעולם אינה תופעה חיובית (כמו גם עודף, בעיני), וזה מה שעצוב (לי, לפחות).

 

[fatfat]

לי לא עצוב שהפשושות אינן דומות לי חיצונית

למרות שהגדולה כקוריוז כל פעם ששואלים אותה איך יתכן שאני אמה עונה בבדיחות: "אתם לא רואים שיש לנו אותו אף?". היא נהנית להצהיר שהיא תולעת ספרים כמוני, כמו סבתה וכמו בת דודתה ובמשפחה המורחבת אנחנו תמיד אומרים בשמחה שדווקא הן אוהבות גפילטע -פיש וצ'ולנט יותר מכל הנכדים השיכנוזים.

אבל הן דומות לי בהמון דברים אחרים ומעניין שדווקא הסביבה החיצונית הבחינה בכך. למשל לאחר שהקראתי במסיבת סיום את הברכה שחיברתי בשם ההורים למחנכת היא אמרה: "עכשיו אני מבינה מאיפה היא ירשה את כישרון הכתיבה" או באחד הטקסים בבית הספר בו הופיעה הכיתה של הקטנה, בעת שירת המנון התקווה יצא לי לעמוד ליד המורה שלה לאנגלית שבסיום השירה אמרה לי: "התפוח לא נפל רחוק מהעץ, לשתיכן קול של זמיר".

 

[Noga Lavie]

בבלגיה לא שואלים "איך זה יכול להיות ..."

לא שהם פחות גזעניים ממקומות אחרים בעולם (אנשים הם אנשים, ובאנושות מוטמעת גזענות גם אם מנסים להלחם בה), הם פשוט לא מחטטים. אפילו ילדים קטנים. זיו, שרגישה (מאוד!) לחדירה לתחום הפרט שלה, לא נתקלית בזה כלל.

אני, מצדי, חוששת שזה דווקא יתרון שהיא לא דומה לנו (ואנו די דומים אחד לשני, כשרק התחלנו לצאת יחד שאלו את אוריאל במכולת האם אחותו באה לבקר אותו). מעבר לזה שהיא יפה יותר מאיתנו, היא גם פוטוגנית הרבה יותר, וכשאני מסתכלת על תמונות שלה עם חברות (הלבושות יפה ממנה, מסודר ממנה, אופנתי ממנה), זה נראה (כמעט תמיד, לא צריך להגזים) שהיא מתוקתקת ומאורגנת לצילום.

מה שהיה עצוב לי לרגע בלילה לא היה חוסר הדמיון מבחינתנו, לא חוסר הבבואה שלנו את עצמנו, אלא העובדה שלה אין נקודות יחס של דמיון חיצוני. ששאלות שלה על התפתחות גופנית בעתיד לוטות לחלוטין בערפל. אמנם תמיד יש מקום לטבע ליצור יצירות משל עצמו, אבל בדרך כלל התפתחותנו הפיזית היא צירוף כלשהו של פיזיות הורינו. במבט שטחי זיו יכולה לראות זאת על כל חבריה, אך לא על עצמה.

זה לא מהותי, אך זה קיים, וזה מעלה שאלות אצלה(!)

 

[סביון1]

איזה שאלות זה מעלה אצל זיו?

אגב, אני די חושבת כמוך. אצלי הבנים לא מבטאים כרגע חוסר נחת מהעובדה שהם לא יודעים למי הם דומים. אבל נראה לי סביר להניח שמתישהוא הם ירגישו כך. אני לא מרגישה כך ולכן ודאי לא משדרת להם שום רגש שלילי בענין, אבל כמו שאת אומרת, העובדות צפות על פני השטח, הם מבחינים בעובדות (כלומר ברור להם חוסר הדימיון בינינו וממה הוא נובע) וזה רק ענין של זמן עד שזה יחסר להם. גם לדעתי אין טעם לנסות לטשטש את חוסר הדמיון וכדאי להתיחס אליו כאשר הזמן והמקום מתאימים. זו המציאות, ואיתה הם יצטרכו לחיות.
&nbsp
אגב, אני מכירה מישהי שהצורך שלך במישהו שדומה לה הוביל אותה להפגש עם אימה הביולוגית.
&nbsp
&nbsp

 

[Noga Lavie]

בינתיים? מאוד כלליות

זה אפילו לא מנוסח לרוב בצורת שאלות, כמו מבט תוהה/מהורהר/חוקר.
כשהייתה קטנה יותר (5? 6?), אמרה שלסבא (היחיד במשפחה) יש עיניים חומות כמו שלה, כי הוא אוהב אותה. אז מה, שאר בני המשפחה אינם אוהבים אותה רק כי לנו יש עיניים בגווני כחול/ירוק/אפור? (לא, לא שאלתי. לא בזמן אמת, ולא אי פעם. אני מנסחת כאן את ההמשך הישיר של זה.)
כעת היא מבררת מדוע חושבים שהיא סינית רק בגלל עיניה המלוכסנות, ותוהה מדוע עיניה אינן מעוגלות יותר.
היא מוודא איתי שאכן הקלות בה היא משתזפת היא סיבה לקנאה בה.
היא שואלת מדוע חתולים לא דומים לאמהות שלהם ואנשים כן.
היא מתייחסת לדמיון הפיזי שקיים במשפחתו של אוריאל, על פני פערי דורות רציניים (לאוריאל יש קרוב משפחה מדרגה חמישית, שאי אפשר להתעלם מהדמיון הפיזי המובהק ביניהם, כמו גם תחומי עניין וצורת התעניינות דומות, למרות שגדלו ביבשות שונות. כשהאחיין של אוריאל היה בסביבות ארבע, הוא נראה כמו שיבוט של דוד של אוריאל באותו גיל.). לאו דווקא בשלילה, אך בתמהון.

ושוב, אני חייבת לציין שאין זה רוב חיינו.
זה חלקיק קטן.
זה חלקיק קטן שלא מציק לנו, ובקושי מציק לה.
זה חלקיק קטן שגם משקלו בחיינו קטן.
ולמרות זאת, מוזר לי להתעלם ממנו, דווקא כי הוא אינו חשוב מספיק להיות מורגש בדרך כלל. הרי אל מה שמורגש בדרך כלל, קל להתייחס. מה שנעלם לרוב מן העין, הוא מה שקל כלכך לפספס ולהתעלם ממנו.
לא התכוונתי להיות כה רצינית כשכתבתי את ההודעה המקורית, זו הייתה אמורה להיות אנקדוטה, ותו לא.

 

[Noga Lavie]

נ.ב.

השאלות הספצפיות (גם אם מועטות) נוגעות לקצב התפתחות, גובה פוטנציאלי, מבנה גוף.

כרגע נושא ההתפתחות המינית חזק מאוד במרחב של זיו. אז היא מנסה להבין.
להבין מדוע לבנות גילה בעלות משקל עודף מתחילים להנץ שדיים (אני חושבת שזה הסבר גאוני של הוריהן, שהעניקו להן נקודת חוזק דווקא במה שמקובל לראות נקודת חולשה), בעוד לשאר בנות הכיתה אין ולו שמץ הנצה.
מדוע לחברה בת 11 מתחילים לראות רמזים להנצה, בעוד לאחות הגדולה של אותה בת 11 בקושי יש יותר מזה, וכיצד זה קשור לגודל שדי אמן.
היא מבינה שגודל שדיי שלי אינו מהווה נקודת יחס אמיתי עבורה, אך זו נקודת היחס היחידה שיש לה, אז היא חוקרת אותה. מכיוון שגם לבת ביולוגית לא הייתי יכולה להבטיח שאני היא נקודת היחס הרלוונטית (בסופו של דבר, גם לגנטיקה התיאורטית של אוריאל היה אמור להיות מקום), אז אלו התשובות שהיא מקבלת. אבל כשמכירים את המשפחה הביולוגית משני הצדדים לאורך דורות (אמא, אחיות, סבתות, דודות, בנות דוד/ות, דודות רבות, סבתות רבות, בנות דוד/ות מדרגות רחוקות יותר) כפי שמקובל בכל כפר פלמי ממוצע, קל הרבה יותר לשקלל את המידע ולהגיע למסקנה, גם מבלי לנדנד לאמא. אז זיו מכירה משפחה מורחבת בישראל כמעט כמו פלמית טובה, אך זה לא ממש עוזר במקרה הזה.

 

[KallaGLP]

מבינה איך אפשר להרגיש ככה, אך לחלוטין

לא מרגישה ככה בעצמי. למען האמת זו לא שאלה שבכלל מעסיקה אותי, ואם אני כבר חושבת על העניין (למשל, בעקבות ההודעה שלך) אני לא יכולה למצוא בתוכי שום רגש של עצבות. לא חושבת שגם לה יש.
באופן פרדוקסלי, דווקא על הבת שאומצה אומרים אנשים מהצד שהיא היחידה שדומה לבעלי מכל הילדים. זה משעשע אותנו, והרבה פעמים אנו מחליפים מבט קורץ בינינו כשזה קורה, שמשמעותו: "כמה מגוחך".