באתי עקב המלצת חברה, אשמח לשתף

[יולאלי]

האקסית היא החברה הכי טובה שלנו האמהות החורגות

 

[ססיליה באפלה]

באתי עקב המלצת חברה, אשמח לשתף

אני בת כמעט 46, רווקה, גרה בזוגיות עם בן זוג בן גילי גרוש + 2. אנחנו יחד כ-5 שנים וגרים יחד קצת יותר מ-3 שנים.
ילדיו גרים כחצי שעה נסיעה מאיתנו ובאים אלינו רוב סופי שבוע חוץ מסוף שבוע אחד בחודש + פעם בשבוע באמצע השבוע. בחודשים האחרונים הוא גם הולך אליהם עוד ערב בשבוע ומבלה עם אחד הילדים בלי להביא אותו לישון אצלנו.

הבת שלו בגיל בת מצווה. מאז שאנו גרים יחד היו קשיים איתה בנושא של קבלת גבולות. הילדה מגיל 10
נמצאת בגיל ההתבגרות ומתנהגת בהתאם. מצבי רוח משתנים, התפרצויות זעם, בכי קורע מלווה בצרחות במשך שעות, איומים
לא לבוא אלינו יותר.
עם הזמן דרישותיה לתשומת לב מצד אביה גברו וגברו והיום לי מאוד קשה עם זה. היא דורשת בכח את אבא שלה צמוד אליה,
מתעצבנת כשהוא מחליט לא להיות לצידה כדי ללכת להתקלח, להתפנות, לצאת עם הכלבה או כל דבר אחר שיכול להיות קשור אליה או לא.
דרישותיה מתבטאים בזה שאבא צריך להיות לידה ולעזור לקום מהספה, מהמיטה ומכל מקום שהיא תהיה בו וליווי לכל פעולה שהיא אמורה לעשות אם זה
בחירת בגדים נקיים, ללכת לחדר כי היא הולכת לישון וכו'.
יש רגעים שהיא נעימה, אפשר בכיף לדבר איתה, לראות סרט או לעשות איתה משהו בבית יחד
אבל דברים קטנים כמו מילה לא נכונה, משהו שלא מצא חן בעיניה או ריב קטן עם אחיה יגרמו לשינוי דרסטי במצב רוח ואז היא תהיה חסרת סבלנות, כעוסה, תתחיל להתלונן שמשעמם לה ותאשים את כולם במצבה. הרבה פעמים מהר מאוד זה נמשך בצעקות והתפרצויות.

אני חושבת שלי קשה במיוחד עם התגובה של בן זוגי לכל המצב שתיארתי ובמיוחד לזה שהוא לא שם גבולות לדרישות שלה לתשומת לב.
הוא נענה לכל דרישותיה כל הזמן. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל לפעמים אני חושבת שהוא מפחד לעצבן אותה ולכן מנסה לרצות אותה.
מעבר לזה יש את נושא גבולות שבאופן כללי משתדלים ששני הילדים יקבלו אותם אך שוב בן זוגי הרבה פעמים מתחיל למתוח את הגבולות ומנהל עם הילדים משא ומתן.

החודש היינו אמורים להיות לבד סוף שבוע אחד כמו כל חודש אך קרה משהו והבת שלו הייתה איתנו. מאז אני מרגישה שמשהו באיזון הכל כך שביר
שהיה פה נשבר ואני אבודה. אני זקוקה לסוף שבוע ללא ילדים, אני חייבת אותו. מאז אותו סוף שבוע שהיינו אמורים להיות לבד שקלתי להגיד לו שאני רוצה שמעכשיו זה יהיה סוף שבוע כן סוף שבוע לא כי המצב בשבילי בלתי נסבל, אני לגמרי מרגישה שנחנקת.

הילדה העלתה אתמול מולו את האופציה לעבור לגור איתנו. לפי מה שהוא סיפר לי נראה שהיא לא כל כך מבינה או לא מודעת למשמעויות של מעבר כזה אבל עדיין זה לא אומר שהיא תשכח מהנושא.
אמרתי לבן זוגי שבמצב הנוכחי אני לא אהיה מסוגלת. לא פעם אמרתי לו שהילדה צריכה טיפול - ולא רק גם האמא וגם הוא או אנחנו - ושקשה לי לדמיין איך היא תגור איתנו כשהוא ואני לא מסכימים על הרבה דברים של איך להתנהג עם הילדים ואיך להגיב בכל מיני מצבים.
בן זוגי לא מאמין בטיפול, לדעתי אין לו התנגדות הבת שלו תקבל טיפול אבל נראה שמבחינתו אין שום בעיה. לפני כשנה הלכנו יחד להדרכה הורית, נאלצנו להפסיק כי לא היה כסף יותר. גם אז הרושם שלי היה שהוא למאמין בזה על אף שהשתדל ליישם דברים שקיבלנו בהדרכה.

אני מרגישה לבד במערכה, צריכה להלחם כדי לשרוד וכדי שגם הזכויות שלי לא ילכו לאיבוד, אין לי עם מי לדבר על כל המצב. כשאני מנסה לדבר איתו זה כבר בעצבים וחוסר סבלנות כי אני מרגישה שהוא לא מבין בכלל על מה אני מדברת.

תודה על ההקשבה.

 

[ornme]

מהתאור כאן,

נראה שזה לא רק גיל התבגרות אלא בעיה ...
לגבי אפשרות הטיפול / יעוץ / הדרכה- יכולת כלכלית היא לפעמים גם עניין של סדר עדיפויות אולי כדאי שתבחני את האפשרויות לעומק.

מתארת לעצמי שאת הדברים הבאים את כבר יודעת, אבל בכל זאת אכתוב לך אותם (ולו רק בכדי שלא תרגישי לבד ב"מערכה"):
כשבונים משפחה עם אדם שיש לו ילדים , הילדים הם ת-מ-י-ד בעדיפות על בן/ת הזוג. זה לא נושא שאפשרי בכלל להתווכח עליו.
תחשבי על זה כך: לילדים אין ברירה, אלו ההורים שלהם, הם זקוקים להם וזה מה שיש.
ולהורים גרושים יש לפעמים ייסורי מצפון שמונעים מהם הצבת גבולות וומשמעת. מכירה את זה מקרוב מאוד, לא הצלחתי לפתור.
ואת לא יכולה להגביל אותו, גם אם תלחמי ותצליחי לקצר ולהגביל ביקורי ילדים, בטווח הרחוק זה עלול לשחק נגדך.

גם בנושא ההתנהגותו עם ילדתו היכולת שלך להתערב היא מוגבלת.
הוא עלול לאטום את עצמו מלשמוע הערות שעל פי תפיסתו הן קנטרניות, ואז התקשורת שלכם תפגע גם בעניינים שאינם קשורים לילדים.

האפשרויות האמיתיות שלך הן לשמור על המרחב שלך, כמו למשל : לבנות לעצמך התעסקויות ופעילויות שאינן קשורות לבית בימים שהילדים מגיעים, להגדיר את הפינה שלך בבית, שאותה מכבדים, להגדיר מסגרת שעות שלא מקימים בהן רעש, ובגדול להגדיר לעצמך מה נכלל ב"זכויות שלך", כיצד לדעתך הן נפגעות, וכיצד את מצמצמת את הפגיעה.
צריך להשקיע ולבנות אפשרויות כאלו וזו בעצם הדרך היחידה (שאני מכירה) לשרוד .

 

[ססיליה באפלה]

אני מסכימה עם כל מה שכתבת

אבל קשה לי עם שני דברים והם ההתנהגות שלו או תגובתו להתנהגות של הילדה (זה בעיקר אבל יש עוד)
ומצד שני עם הפסיביות שלו כדי לטפל במצב הן אם זה כי לא מסכים שיש בעיה הן כי הוא לא יודע מה ניתן לעשות.
קשה לי נורא עם התגובה שלו אלי "לא יודע מה להגיד לך" כשאני מדברת איתו על הנושא (אולי זה חלק מהאטימות שאת ציינת).

 

[ornme]

מכירה את זה מקרוב,

כל ההערות בעניין מובילות לקונפליקטים.
אם את יכולה לפנות תקציב לעניין (כלומר להחליט מה פחות חשוב), תגיעי אליו עם הצעה מסודרת - סוג הטיפול / יעוץ , העלות לחודש ומקור התקציב (שזה בעצם על מה מוותרים...).
זה עשוי להקל עליו ואז הדרך תהיה קצת יותר קלה עבורך.

שיהיה לכם בהצלחה.

 

[ססיליה באפלה]

הוא הסביר לי אתמול

שהוא שותק כשהוא בלחץ.
אתמול הצלחנו לדבר, הוא גם קרא פה.

תודה לך

 

[זהב טה ו ר]

נשמע שאת באמת לבד במערכה

לפי מה שאת מספרת, בן זוגך לא רואה שום בעיה במצב, וזו בדיוק הבעיה.

יתכן והבת צריכה טיפול אבל בגדול נשמע שהיא פשוט מתחילה את גיל ההתבגרות בקול תרועה רמה, ואם לא יושמו לה גבולות ברורים היא פשוט תמשיך לחפש אותם ביותר ויותר התנהגויות קיצוניות.

אני ובן זוגי (ולנו 5 מתבגרים ביחד) מאמינים שבגיל הזה תפקידם לבחון כל הזמן את הגבולות, בעוד תפקידנו לשמר כל הזמן על גבולות יציבים וברורים. למרות זאת, גם בת ה- 15 של בן זוגי מתנהגת כפי שתיארת, הוא מאפשר ואני נטרפת...

וכאן בעצם הגעתי לבעיה האמיתית - אם בן זוגך לא רואה שום בעיה, אם כבר הייתם ביעוץ הורי והוא לא חשב שזה עוזר, ייתכן וכדאי להשקיע עוד קצת בטיפול זוגי או אימון זוגי (שוא בד"כ יותר ממוקד מטרה) כדי לבחון מה האפשרויות שלכם בתחום הזוגיות.

 

[ססיליה באפלה]

אני בטוחה שיהיה קשה יותר בעתיד

וזה מוסיף עוד על הפחד שלי מאיך אצליח לשרוד כשזה יהיה עוד יותר קשה.

יש לי את הנכונות לנסות אבל הוא חייב להבין שאני בן אדם ולא יכולה לספוג ולספוג כל דבר ובכל מצב.
המוכנות והרצון שלי לעבור את זה צריך להיות מלווה בהבנה שלו שחייבים עזרה ולא מעט עזרה אלא ממש.

תודה לך

 

[יולאלי]

יכולה רק לחזק ולהוסיף לדברים שרשמו לך

בעלי אב לילד מתבגר ( היום כבר חייל אבל חי איתנו מאז היה בן 13) ולאורך כל השנים באלפי שיחות ליליות כאילו אנחנו מדברים על שני ילדים שונים, אני מנסה להציג סיטואציות בעיתיות והמלצות להצבת גבולות והוא כאילו לא ברור לו על מה אני מדברת בכלל..
א. לטעמי זה מין מנגנון הגנה כמו שכתבו לך בעיקר בגלל רגשי האשמה שיש לו כלפי הילד..לא רוצה לראות את הפגמים
ב. הרגשתי שאני מתמלאת שאת נפש ואפילו ברגעים מסויימים שינאה כלפי הילד ובן זוגי בגלל המצבים האלה..

מה הפתרון שאני מצאתי ? לא בהכרח מומלץ אבל עובדתית אני עדיין חיה ועדיין בזוגיות, נשמתי עמוק והשתדלתי להתעלם התערבתי רק אך ורק כשזה ממש ממש נגע לי .. נניח בגדים שמושארים מפוזרים על רצפת האמבטיה, צעקות שמפריעות לי להרדים את התינוק או לי לנוח וכל מיני כאלה בכל יתר המקרים פשוט נשמתי עמוק והתעלמתי והשתדלתי כמה שפחות להיות נוכחת בסיטואציות - לא פיזית ולא רגשית.

בהצלחה

 

[ססיליה באפלה]

תודה לך

להתעלם זה מה שאני משתדלת לעשות כל הזמן כשהם באים אלינו, באמת שאני מנסה לא להתערב, רואה ושומעת ופשוט שותקת
אבל לא תמיד זה אפשרי. לצערי קורה ששתקתי ושתקתי ואז אני מתפוצצת כשכבר לא יכולה יותר.

 

[mother cat]

אמון זוגי? את יכולה להסביר קצת מה זה

ובמה שונה מטיפול זוגי?

 

[זהב טה ו ר]

באופן כללי אימון הוא תהליך מוכוון מטרה

שנמשך בד"כ לזמן מוגדר מראש, כ- 10 עד 12 מפגשים בני שעה, ובו מטפלים בבעיות מאד ספציפיות, כאשר העיסוק בעבר הוא מוגבל מאד ועוסק בבחינת דגמי התנהגות, ורוב ההתמקדות היא על עשיית שינויים מאד ברורים בדגמי ההתנהגות בהווה.
במקרה הזה, אני מתארת עצמי שמאמן זוגי יעזור לזוג לבחון מדוע הם חוזרים שוב ושוב על דגם מאד ספציפי של ריבים וויכוחים בנוגע לנערה, ואיך לנהל דיונים פוריים יותר שיובילו לתוצאות שמקובלות על שני הצדדים, בלי שבן הזוג ירגיש שזוגתו מתערבת בנושאים לא לה ובלי שבת הזוג תרגיש שאין לה השפעה על מה שקורה בביתה.

 

[MAMALY]

קודם כל לנשום עמוק

ועכשיו להקשיב למי שיש לה נסיון קצת...

לא יעזור לך לצאת נגדו זו הילדה שלו יש לו רגשות "אשם" אין מה לעשות עם זה בעיקר לנוכח העובדה שהוא לא רוצה טיפול או הדרכה... הוא לא מסוגל לזה.
את צריכה לרתום אותו לצידך
ואת זה עושים רק כשנותנים תמיכה ההתנגדות שלך היא בין השיטין והשליטה צריכה להיות שלך זה הבית גם שלך כמובן.
בנוסף יש לזכור היטב - גיל ההתבגרות הוא דבר חולף זה לא נצח, לו היו אלו הילדים שלך היית סובלת את זה כמו כל ההורים בעולם, הם לא הילדים שלך אבל הם של בעלך - אין ברירה
ועכשיו אחרי שהפנמת להלן ההמלצות המעשיות:
את לוקחת אותו לשיחה כייפית בלי עצבים ברוגע
את אומרת לו שאין בעיה שהיא תבוא לגור אתכם שאת אוהבת אותו שהיא הילדה שלו כל מה שהוא רוצה לשמוע
אבל כמו שאת בעדו והכל ואהבה - יש תנאים
זה גם הבית שלך ואת אוהבת אותו מאוד ובבית מי ששולט בענינים זה הורים לכן יש חוקי בית!
חוקי בית יש בבתים שאין משפחות מורכבות יש בכל משפחה בעולם וכשהיא תבוא לגור אתם משפחה שגדלה

תכיני מבעוד מועד רשימה של דברים שהם חוקי הבית
אסור לקלל אסור לצעוק אסור לשבור יש לתת פרטיות לכולם כמו בכל בית בגבולות הסביר כמובן

את לא צוות הוואי ובידור את לא חייבת אני כאמא לידלים משלי לא מסכימה להיות צוות הוואי ובידור שלהם והגבולות נשמרים גם כשבאים הילדים של החצי.

בנוסף תגדירי ציפיות
מה את מוכנה לעשות (להסיע לחוגים נגיד וכדומה) ומה לא ומה התפקיד שלו מה הוא יצטרך לתת ולעזור לך בשביל שכולם יהיו שמחים ממש תעשו חוזה ביניכם

תבהירי לו בנעימות שברור שיהיה בהתחלה חריקות עד שדברים יכנסו למסלול וקחי ייעוץ בשבילך איך לקחת שליטה על מצב בבית שלך ובכלל לא ייתכן שילד או ילדה גם שלך או של החצי יקבעו מה יהיה ואיך
היא צועקת - זו בעיה שלה היא תצטרך להתמודד עם החיים - את תשמרי על שלווה כל הזמן! כמה שזה קשה.
אני זוכרת קטעים שהיו אצלינו שהייתי ממש רועדת מכעס ולא מגיבה ... נרגעת ומדברת עם החצי אח"כ בשקט ומראה לו איך מתמודדים עם ילד כועס או גוזר מפות ומצעים, או מחליט שבשביל להרגיז הוא ישתין על הרצפה בכוונה (ולא בגיל ינקות מבטיחה לך)

את תתמכי בדרך שלך תראי נכונות הוא יצטרך להתמודד עם זה ותאמיני לי אבות לא מבינים כלום מהחיים שלהם ולא יכולים להתמודד עם כלום הוא לבד יגיע למסקנה הזו.

אל תפחדי מהילדה ותחזיקי מעמד לא הכל שביר וילדה בגיל ההתבגרות עם כל הרעש שהיא עושה לא יכולה להשתוות לאישה בשלה בת 46 שיודעת את דרכה.

תהיי המנטורית של הבית קחי שליטה.
זה לא קשה כמו שזה נשמע כל עוד את תומכת ואל מתנגדת ועושה הכל "בשבילו".

 

[זהב טה ו ר]

וואוו - את זה חייבים לשים בטאגליינס!

אחת העצות הכי מעשיות שקראתי אי פעם בפורום הזה!!

 

[גלים גלים]

נהניתי לקרוא, תודה.

 

[mother cat]

מסכימה וביצעתי!

הפוסט הוסף להודעות נבחרות תחת השם "עצות מעשיות לבנית משפחה מורכבת".

 

[ססיליה באפלה]

נושמת עמוק

קודם כל תודה לך על תשובה.

הייתה לנו שיחה אתמול, עכשיו יותר טוב. נמשיך לדבר על הכל. הוא עצמו דיבר שבמידה והיא תעבור אלינו יהיו חוקים, חוזה,
מה מותר ומה אסור וכו'.
אני חייבת לעבוד על עצמי, להיות חזקה יותר, אסרטיבית יותר ולא להתעצבן מהר (זה מאוד קשה). להיות מנטורית זה לא תפקיד שאני אוהבת.

שוב תודה

 

[יולאלי]

תקשיבי.. מותר לך להגיד לא..

ססיליה באפלה היקרה, מותר לך להגיד לא !
אני לא מכירה אותך אבל חושבת כך ואני מתנצלת מראש אם הנחות היסוד שלי מוטעות, את לא בחורה צעירה את אישה בוגרת עם סדר יום וחיים מובנים , הכוונה שאת לא בת 20-30 פלוס שלומדת לחיות בזוגיות ואז מסתגלת לכל מיני שינויי מסגרת. נשים בגילך (ובגילי) במסגרות נורמטיביות זה הגיל שבו הן מתחילות להרגיש את החופש והשליטה בחיים שלהם חוזרים לידיים שלהם כי הילדים כבר בגרו והן מקבלות את עצמן בחזרה - שם את נמצאת, אין הצדקה ( אלא אם כן את בכנות רוצה בזה ולא מפריע לך) שתטפלי במשרה מלאה בילדה מתבגרת, זה אומר לשנות את כל מהלך החיים שלך ולא לזה נכנסת .
ייתכן, ואני אומרת את זה בזהירות אך גם בביטחון מסויים, שהוא בסתר ליבו מחכה שתשימי וטו על העיניין מכיוון שהיא הבת שלו לא נעים לו לעשות זאת. הוא מצפה ממך להגיד אני מצטערת היא לא יכולה לעבור לגור כאן .
אבא שלה- נכון, אוהב אותה- בטוח נכון
לא בטוח בכלל שנוח לו שהיא תעבור לגור אצלו 24/7
ועוד יותר לא בטוח שיש לו אומץ להתנגד לה או לרעיון בכלל והוא מחכה שזה יבוא ממך. אז נכון הוא יכעס קצת סימלית אבל יש מצב שתשמעי איזו אנחת רווחה גם במקביל..

 

[TatyBar]

אולי, אבל אסור לפעול כך.

גם אם האבא באמת מחכה למשהו חיצוני שימנע את המעבר, כדי שזה לא יהיה הוא שמסרב לבת שלו, אבור לה לקחת את התפקיד הזה.
כי גם אם הוא בסתר ליבו רוצה, אם היא תעשה את זה, היא לכד תהיה זו שהפרישה בינהם, וזו שמנעה את המעבר, וזו שלא רוצה את הילדה, וכו וכו.
הוא ירשים אותה בזה, ובצדק, כי הלכה למעשה, זו באמת תהיה היא שתיזום את הסירוב.
ואת הרצון הפנימי שלו הוא ידחיק, כמו שהוא מדחיק עכשיו(בהנחה שזה אכן רצון פנימי כזה), והוא יאשים אותה.

אז גם אם זה נכון, היא לא יכולה לקחת את המושכות לידיה.
אם הוא רוצה לסרב, שיתבגר, ויתאמת עם עצמו, ועם הבת שלו.
זה לא התפקיד שלה לעשות את הדברים שלו.

 

[סולמותוחבלים]

אני משיב, בלי לקרוא את חלק מהתגובות

ובמכוון......

אני רוצה להתחיל לא מה"בעיה" אלא ממה שאני קורא בפוסט המקורי ולנסות לעזור לך להרים דגל במקום המתאים. תנסי לצאת איתי לרגע מהמצב העובדתי שתיארת (עובדות החיים שלך, עובדות החיים שלו, המורכבות של המשפחה וכדומה) ולעבור למישור עקרוני ....
ממה שנכתב אני מבין שייתכן ותראי את התגובה שלי כביקורת נוקבת עלייך אישי, אבל גם אם זה יהיה כך החלטתי לעשות את המאמץ ולהעביר כמה מסרים.
אתחיל בסוף של הפוסט שלך - "צריכה להילחם כדי לשרוד וכדי שגם הזכויות שלי לא ילכו לאיבוד". בעקרון, אמונתי היא, שברגע שאדם ניגש לדברים בחיים מתוך נקודת ראייה כזו, היא תהפוך מהר מאד למכוון הרגשי שלו ולכן הוא כבר במצב של מגננה בתוך מלחמה והדברים לא יגיע לשום מקום טוב (במקרה הקל) או באמת למלחמה. זה לא חייב להיות מלחמה בקולות תרועה, אבל זה יכול להיות במסרים הרגשיים שאת מעבירה לבן זוגך, באינטונציה, בשפת הגוף שמתלווה לאמירות, בפסקניות של המסרים שאת מעבירה לו ועוד.
לגבי הזכויות - השאלה שאני תמיד שואל היא האם אנשים בונים בניינים כדי לשמור על זכויותיהם, או שהם בונים מערכות רגשיות כאלה שבתוכן זכויותיהם נשמרות.... זה אולי נקרא אותו דבר במבט ראשון, אבל זה ממש שונה בנקודת המוצא הרגשית שעליה נבנה האמון ושונה מבחינת תשומת הלב, כי מי שפועל להגנה על זכויותיו דומה לשומר עירני תמידית ולכן הוא "נפיץ" יותר ממי שבונה אמון ומערכת יחסים שבה גם אם לפעמים "זכויותיו" מעוקמות זמנית לא צריך לקפוץ ולהפוך עולם....
חוץ מזה, ואחרון לנקודה זו, לא בדיוק הצלחתי להבין אילו "זכויות" שלך יכולה ילדה בת 14 ליטול?

העניין הבא שאני רוצה לנסות להאיר (ובכוונה נכתב בא' כי לכך הכוונה) את עינייך לגביו הוא הנימה הנראית שזורה בכתוב לגבי בן זוגך. ושוב, נעלה לרגע מעל המקרה לגופו ונעבור לבני אדם בכלל. האם יש מצב שבו אדם אחד משדר לאדם אחר ביקורתיות לגבי היבטים רגשיים עמוקים מתוך הקרנת ידענות יתרה בתחום העניין ותוך דרישה שישנה את דרכיו תוך פיקוח של האדם המבקר ויזכה לשיתוף פעולה מלא? תחשבי על זה קצת מול הראי ותראי (לפחות ממה שקראתי אצלך) שאת היית קופצת הרבה קודם מבן זוגך והוא ככל הנראה עדין מאד ....
אז, תעזבי, ממה שאני קורא שניכם כאחד לא בדיוק מבינים מה קורה שם ואין אחד מכם חכם או יודע יותר מהשני. אתם לא בדיקו יודעים ולא בידוק מבינים אילו מרכיבים בהתנהגות הילדה הם מרכיבים של התבגרות, אילו מרכיבים נובעים מהסיטואציה המשפחתית, אילו נובעים מהתגובות שלכם ומהמתח ביניכם וכדומה. וגם, תעזבי את המונח "הדרכה הורית" - הוא בא מאנשי מקצוע שממוקמים נמוך בשרשרת המזון של המקצועות הרכים והוא מתייחס יותר לפרקטיקה ופחות לבניית היכולת. לכן, הצעתי, מניסיון, לכו יד ביד, כשני שווים, לפסיכולוג/ית נוער ותניחו על השולחן את תיאור התנהגות הילדה, את האמירות שלה, את מה שהיא כותבת, את הצעקות שלה וכדומה. דברים כפי שהם ולא את הפרשנות שלכם. תגיעו כדי ללמוד ולהבין את נפש הילדה בגילה, כדילרכוש את היכולת לנסות להבין מה קשור להתבגרות ומה קשור למקורות אחרים. אם שניכם נבונים (ואני מניח שכך הוא) הלימוד הזה יקנה לכם את הבסיס להרבה שנים, כי מתוך התובנות לנפשה תוכלו לשוחח ולגבש עקרונות התנהלות איתה ומולה ששניכם תוכלו לעמוד בהם כי השורשים שלכם יהיו במקום זהה.
אתם גם תעברו תהליך אישי וזוגי תוך כדי כך וזה גם יביא את האמון והיחס ביניכם למקום חדש וטוב יותר כי אני מקווה שזה יביא אתכם למקום שבו איש מכם לא ירגיש עדיף על השני, מנהל את ההתקדמות של השני וכדומה.

ו..... ליתר הפרטים בפוסט אני לא רוצה להתייחס מכיוון שלדעתי האישית ממה שקראתי יש כאן צורך לטפל באופן שורשי ולא באופן נקודתי, או שזו פשוט האמונה שלי שכך עושים דברים כאשר הם נוגעים לעולמם הרגשי של בני אדם (עד כדי מצוקות שצעקת בפוסט שלך).

ו.... זה בסדר, גם אני למדתי בדרך הקשה, עובדה שאני כאן .....