ילדה עם מצפון
New member
בבום אחד
נגיע ישר ולעניין- דודה שלי, האדם המקסים והחזק ביותר- נפטרה אתמול. זאת לאחר 5 שנים של מאבק קשה וממושך בסרטן. המחלה הארורה. למען האמת... לא ראיתי אותה לעיתים קרובות. אבל ליבי היה איתה, ואמא שלי- הייתה החברה הטובה ביותר שלה, ואבא שלי הוא אחיה הקטן שקשור אליה בכל נימי נפשו. וכך, היא עזבה אותנו. זה לא שלא צפינו את זה, ובכל זאת- לא משנה כמה אתה מכין את עצמך, כשמגיעה הבשורה הנוראית, אתה מרגיש כאילו כל עולמך התמוטט. אני לא יודעת אם זה המקום, אבל הייתי רוצה לספר עליה, ואני מצטערת אם זה לא הפורום הנכון. אני יכולה לספר פה על הייסורים שהיא עברה, ועל החוזק שלה, ואולי אני אעשה זאת בהמשך. אבל יותר מהכל- אני רוצה לשתף אתכם בדבר חשוב מאוד שלמדתי. אני כותבת פה בפורום, מדי פעם, כבר כמה שנים. תמיד מצאתי פה מקום מפלט ל"צרותיי הנוראיות", שבדיעבד עכשיו, נראות לי כמעט מגוחכות וחסרות משמעות. פרופורציה. במילה אחת, זה מה שהבנתי. מי אני שאבקר את כל האנשים ששופכים את בעיותיהם פה? הרי אני, אני מכניסה את כולם פה לכיס ב"בכיינות", באגוצנטריות. ובכל זאת, הרשו לי לומר כמה דברים. דודה שלי מאז ומתמיד ראתה את הטוב שבכל דבר. החל מהיותה ילדה, וכמובן, גם בהיותה מבוגרת. תמיד חייכה, וזה לא שלא היו לה צרות. היו לה, אבל היא לקחה אותן ב"איזייי". מעולם לא רבה עם אף אחד, כל דבר שקרה, ראתה בו סימן טוב. או לפחות, משהו שאפשר להמשיך ממנו הלאה. תמיד חיזקה את כולם. אבל הדבר הנורא ביותר, בעיניי, הוא שבעת המחלה עצמה, במאבק הקשה והנורא שנאבקה, היא מצאה את הזמן להתקשר אליי אחרי הבגרות במתמטיקה שלי, כשהתבאסתי שהלך לי גרוע. היא התקשרה ובנימת קולה האופיינית, המשמחת, המתוקה- אמרה לי שאין מה להתבאס. ושאסור, אסור לוותר. בעוד היא מתמודדת עם הדבר הארור שקשה לי לבטא אפילו בכתיבה, היה חשוב לה לעודד אותי לגשת שוב למתמטיקה שאלון 03, בקיץ. כזו מדהימה היא הייתה. בליל הסדר, לפני חודש וחצי- כשהייתה אצלנו, חייכה כל הזמן. אני חושבת שלרובנו הייתה אשליה שמצבה משתפר ושהיא "יוצאת מזה". היא הובילה את הסדר כמו בכל שנה, הם השירים, וה"צחוקים", והבדיחות... וההסתחבקות. בקיצור- הייתה כזו.. היא. ובדיעבד, היום, אנחנו יודעים שבאותו יום היא סבלה כאבי תופת, אך כרגיל חשבה עלינו- ולא רצתה "להרוס את החג". היא 'עבדה עלינו'. והיא עשתה זאת כ"כ טוב... הג'ינג'ית הרזה הגבוהה והקופצנית, עם גומות החן, והעיני דבש היפות... המאירות, המשמחות, איבדה את שערה.. שרירי החיוך כבר לא נשמעו לה, והעיניים המאירות- כמה קלישאתי שיישמע, כבו. וכך דעכה לנגד עינינו, עד שלא נשאר ממנה דבר. וכל כך אהבתי אותה. כל כך אהבנו אותה. כל יום היו מגיעים המון אנשים, מימי בית הספר, מימי הנח"ל, לבקר אותה. לדאוג לה. כולם אהבו אותה. והיא אהבה את הכל, את החיים. ומכולם, דווקא אותה, את המלאכית שלנו, המחלה תפסה. והיא איננה עוד. היא השאירה אחריה אמא שאיבדה את כל משפחתה בשואה, לאחר מכן את בעלה, ומחר, בהלוויה, תאלץ לקבור את בתה היחידה. היא השאירה אחריה אח אוהב, שראה בה תמיד מעין מודל. אבא שלי, שמעולם לא ראיתי אותו בוכה, עד אתמול. היא השאירה אחריה חברים וחברות אין ספור.. שהעריכו אותה, ואת שמחת החיים המופלאה שלה. המלאכית הג'ינג'ית שלנו. בבקשה תלמדו מדודה שלי. תאהבו הכל, תהנו מהכל, וממה שלא- תעבירו ב"איזי". כל צרה שתבוא, תברכו על כך שיכולה לעבור, לחלוף. קחו בפרופורציה. תזכרו שהמשאלה היחידה שלה הייתה לחיות, והיא לא התגשמה לה. תגשימו אותה לפחות לגבי עצמכם. אני יודעת שאני את הלקח הכואב שלי למדתי. תאהבו את החיים, ותעריכו כל שניה, תזכרו שהם מתנה, ושלעולם אין לדעת מתי יהיה מאוחר מדי. כואבת ואוהבת, ומצטערת על המגילה.
מקווה שלפחות יצא משהו "חיובי" מההודעה...
נגיע ישר ולעניין- דודה שלי, האדם המקסים והחזק ביותר- נפטרה אתמול. זאת לאחר 5 שנים של מאבק קשה וממושך בסרטן. המחלה הארורה. למען האמת... לא ראיתי אותה לעיתים קרובות. אבל ליבי היה איתה, ואמא שלי- הייתה החברה הטובה ביותר שלה, ואבא שלי הוא אחיה הקטן שקשור אליה בכל נימי נפשו. וכך, היא עזבה אותנו. זה לא שלא צפינו את זה, ובכל זאת- לא משנה כמה אתה מכין את עצמך, כשמגיעה הבשורה הנוראית, אתה מרגיש כאילו כל עולמך התמוטט. אני לא יודעת אם זה המקום, אבל הייתי רוצה לספר עליה, ואני מצטערת אם זה לא הפורום הנכון. אני יכולה לספר פה על הייסורים שהיא עברה, ועל החוזק שלה, ואולי אני אעשה זאת בהמשך. אבל יותר מהכל- אני רוצה לשתף אתכם בדבר חשוב מאוד שלמדתי. אני כותבת פה בפורום, מדי פעם, כבר כמה שנים. תמיד מצאתי פה מקום מפלט ל"צרותיי הנוראיות", שבדיעבד עכשיו, נראות לי כמעט מגוחכות וחסרות משמעות. פרופורציה. במילה אחת, זה מה שהבנתי. מי אני שאבקר את כל האנשים ששופכים את בעיותיהם פה? הרי אני, אני מכניסה את כולם פה לכיס ב"בכיינות", באגוצנטריות. ובכל זאת, הרשו לי לומר כמה דברים. דודה שלי מאז ומתמיד ראתה את הטוב שבכל דבר. החל מהיותה ילדה, וכמובן, גם בהיותה מבוגרת. תמיד חייכה, וזה לא שלא היו לה צרות. היו לה, אבל היא לקחה אותן ב"איזייי". מעולם לא רבה עם אף אחד, כל דבר שקרה, ראתה בו סימן טוב. או לפחות, משהו שאפשר להמשיך ממנו הלאה. תמיד חיזקה את כולם. אבל הדבר הנורא ביותר, בעיניי, הוא שבעת המחלה עצמה, במאבק הקשה והנורא שנאבקה, היא מצאה את הזמן להתקשר אליי אחרי הבגרות במתמטיקה שלי, כשהתבאסתי שהלך לי גרוע. היא התקשרה ובנימת קולה האופיינית, המשמחת, המתוקה- אמרה לי שאין מה להתבאס. ושאסור, אסור לוותר. בעוד היא מתמודדת עם הדבר הארור שקשה לי לבטא אפילו בכתיבה, היה חשוב לה לעודד אותי לגשת שוב למתמטיקה שאלון 03, בקיץ. כזו מדהימה היא הייתה. בליל הסדר, לפני חודש וחצי- כשהייתה אצלנו, חייכה כל הזמן. אני חושבת שלרובנו הייתה אשליה שמצבה משתפר ושהיא "יוצאת מזה". היא הובילה את הסדר כמו בכל שנה, הם השירים, וה"צחוקים", והבדיחות... וההסתחבקות. בקיצור- הייתה כזו.. היא. ובדיעבד, היום, אנחנו יודעים שבאותו יום היא סבלה כאבי תופת, אך כרגיל חשבה עלינו- ולא רצתה "להרוס את החג". היא 'עבדה עלינו'. והיא עשתה זאת כ"כ טוב... הג'ינג'ית הרזה הגבוהה והקופצנית, עם גומות החן, והעיני דבש היפות... המאירות, המשמחות, איבדה את שערה.. שרירי החיוך כבר לא נשמעו לה, והעיניים המאירות- כמה קלישאתי שיישמע, כבו. וכך דעכה לנגד עינינו, עד שלא נשאר ממנה דבר. וכל כך אהבתי אותה. כל כך אהבנו אותה. כל יום היו מגיעים המון אנשים, מימי בית הספר, מימי הנח"ל, לבקר אותה. לדאוג לה. כולם אהבו אותה. והיא אהבה את הכל, את החיים. ומכולם, דווקא אותה, את המלאכית שלנו, המחלה תפסה. והיא איננה עוד. היא השאירה אחריה אמא שאיבדה את כל משפחתה בשואה, לאחר מכן את בעלה, ומחר, בהלוויה, תאלץ לקבור את בתה היחידה. היא השאירה אחריה אח אוהב, שראה בה תמיד מעין מודל. אבא שלי, שמעולם לא ראיתי אותו בוכה, עד אתמול. היא השאירה אחריה חברים וחברות אין ספור.. שהעריכו אותה, ואת שמחת החיים המופלאה שלה. המלאכית הג'ינג'ית שלנו. בבקשה תלמדו מדודה שלי. תאהבו הכל, תהנו מהכל, וממה שלא- תעבירו ב"איזי". כל צרה שתבוא, תברכו על כך שיכולה לעבור, לחלוף. קחו בפרופורציה. תזכרו שהמשאלה היחידה שלה הייתה לחיות, והיא לא התגשמה לה. תגשימו אותה לפחות לגבי עצמכם. אני יודעת שאני את הלקח הכואב שלי למדתי. תאהבו את החיים, ותעריכו כל שניה, תזכרו שהם מתנה, ושלעולם אין לדעת מתי יהיה מאוחר מדי. כואבת ואוהבת, ומצטערת על המגילה.
מקווה שלפחות יצא משהו "חיובי" מההודעה...