נעמה בסוודר
New member
בבית או בחוץ?
אני מאוד אדם של בית, מאוד. כיף לי להיות בביתי, לא משעמם לי, לא דחוף לי לחפש ריגושים בחוץ. תמיד הייתי כזו, עוד מאז שהייתי ילדה פצפונת.
אני לא מסתגרת או משהו, אבל בהחלט יכול להיות לי הרבה יותר כיף לבלות אחר צהריים בבית מאשר בחוץ.
ועכשיו כשאני אמא, לפעמים אני תוהה אם זה לא בסדר:
הילדון מבלה המון בחוץ. המטפלת שלו מעדיפה את זה ככה, ויש לו שלל פעילויות.
אבל בזמנים שהוא איתי, אני דווקא מעדיפה להיות בבית, ואני מרגישה קצת אשמה על כך שאני לא נלהבת לקחת אותו לגינות או פעילויות.
זה לא שהוא בוכה משועמם לבד, חלילה: אנחנו משחקים, וצוחקים, ועושים דברים ומדברים. רק בבית.
ואני חושבת לעצמי שזה בסדר, שמותר, כי הוא כן מקבל את "זמן החוץ" שלו, וחוצמיזה, אמא זה לא כמו מטפלת.
עד כמה חשוב לכן שאת הזמן שלכן עם הילדים אתן מבלות דווקא מחוץ לבית?
האם זה בכלל חשוב?
אני מאוד אדם של בית, מאוד. כיף לי להיות בביתי, לא משעמם לי, לא דחוף לי לחפש ריגושים בחוץ. תמיד הייתי כזו, עוד מאז שהייתי ילדה פצפונת.
אני לא מסתגרת או משהו, אבל בהחלט יכול להיות לי הרבה יותר כיף לבלות אחר צהריים בבית מאשר בחוץ.
ועכשיו כשאני אמא, לפעמים אני תוהה אם זה לא בסדר:
הילדון מבלה המון בחוץ. המטפלת שלו מעדיפה את זה ככה, ויש לו שלל פעילויות.
אבל בזמנים שהוא איתי, אני דווקא מעדיפה להיות בבית, ואני מרגישה קצת אשמה על כך שאני לא נלהבת לקחת אותו לגינות או פעילויות.
זה לא שהוא בוכה משועמם לבד, חלילה: אנחנו משחקים, וצוחקים, ועושים דברים ומדברים. רק בבית.
ואני חושבת לעצמי שזה בסדר, שמותר, כי הוא כן מקבל את "זמן החוץ" שלו, וחוצמיזה, אמא זה לא כמו מטפלת.
עד כמה חשוב לכן שאת הזמן שלכן עם הילדים אתן מבלות דווקא מחוץ לבית?
האם זה בכלל חשוב?