ואני מוסיף את תגובת הסל כפי שהופצה במייל
אנו מניחים שקראתם את הכתבות שפורסמו לאחרונה על סל תרבות ארצי בעיתון "הארץ" ובעיתון "מעריב". כתבות אלו יוצאות כנגד הסל, אופן פעילותו והערכים העומדים בבסיסו. מאחר שהנושא נוגע ללב ליבו של החינוך ההומניסטי והחינוך לאמנות בישראל אנו רואים חובה לעצמנו להבהיר כמה פרטי רקע. סל תרבות ארצי מהווה כיום את אחד המחסומים המעטים לתרבות הרייטינג, שהשפעתה על מערכת החינוך ידועה. מי כמוך יודע כמה קשה לעמוד מול תרבות זו, מול מגמות החנופה לטעם הקהל, ומול לחצי השוק למיניהם, והרי זו מנת חלקנו מדי שנה. אין זו הפעם הראשונה שאנו מותקפים על רקע זה, אך הפעם הצטרפה לכך התקפה מכיוון אחר; גוף ימני קיצוני בשם "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" (אותו פורום שגרם לביטול פרס ספיר השנה) מבקש להפעיל צנזורה פוליטית על החינוך וחותר לביטולו של סל תרבות ארצי על ידי הפרטתו. לפיכך, כעת אין זו רק מלחמה על דמותו ומהותו של סל תרבות ארצי, וגם לא רק על טיבו של החינוך לאמנות בארץ, אלא זוהי מלחמה על דמותה המוסרית ועל אופיה הדמוקרטי של החברה הישראלית . בהקשר זה אנו שמחים לצרף כאן מאמר שהתפרסם השבוע בעיתון "הארץ". הכותב הוא עמי וולנסקי, פרופסור לחינוך ובעבר סמנכ"ל לתכנון של משרד החינוך, שמכיר את הסל ואת פעלו מיום הקמתו. בברכת שנה טובה לכם ולכל משפחתכם, עמי וולנסקי | סל התרבות עם הגב אל הקיר ב-1987 פנו אלי יצחק נבון, אז שר החינוך, ואבנר שלו, אז ראש אגף התרבות במשרד, בבקשה שאמליץ להם על אדם שיוכל להקים את פרויקט "סל תרבות" ולעמוד בראשו. התוכנית ביקשה להבטיח חינוך לצריכה מושכלת של מגוון תחומי אמנות לכלל ילדי ישראל. ללא היסוס המלצתי על ברוריה בקר, שעמה עבדתי בעת שיצרה תוכנית להנחלת השכלה מקיפה לנוער מנותק. לבקר מנהיגות חינוכית, היא פרצה דרכי פעולה לא שגרתיות, גילתה דבקות במטרה והיתה ראויה להיות זו שתעמוד בראש המפעל החינוכי החדש. עת יצא סל תרבות לדרך, לפני 22 שנה, היוו בני הנוער 11.4% מצרכני התיאטרון. כעשור לאחר מכן, ב-1999, עלה שיעורם, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ל-32.3%. המפעל הגיע גם אל תחומים נוספים של אמנות הבימה. ב-1989 צפו צעירים בודדים במופעי מחול אמנותי - ב-2003 הגיע מספרם ל-211 אלף. ההיצע האמנותי מקיף כיום 1,650 תוכניות שבהן צופים כ-700 אלף תלמידים בשנה. הפעילות המתרחבת תרמה גם לקליטתם של אלפים רבים מקרב העוסקים באמנות שבאו מחבר המדינות. פעולת הסל חילחלה במהרה אל מעבר לבתי הספר. מופעי אופרה, תיאטרון, קולנוע, מחול ועוד שינו את דפוסי צריכת התרבות. בהדרגה נהפכו תלמידי ישראל לצרכני אמנות, ההולכת ותופסת נפח משמעותי יותר בעולמם. צורת הניהול של הסל גם היא ייחודית. מדובר במנגנון רזה להפליא, בוועדות רפרטואר, הפועלות באמצעות כמאה מתנדבים מקרב הבולטים באמני ישראל ובאנשי האקדמיה שלה, ובעזרת כאלף נאמני הסל מקרב מורים ורכזים יישוביים. רוח ההתנדבות והמחויבות העמוקה למפעל אינן יכולות להתקיים אלא על בסיס הזדהות, אמונה בשליחותו החינוכית והכרה בדרכי פעולתו הגלויות. ואולם, ככל שתנופת המפעל הלכה והעצימה, כך גברו קשייו. תלונות מצד שחקנים החשים מקופחים, מתיאטרון שכעס על שוועדה מקצועית לא המליצה על הצגה מסוימת, תלונה עלומה על אי-סדרים כספיים - כל אלה הלכו וגברו והובילו להקמת ועדות בודקות: פעמיים של מבקר המדינה, שלוש פעמים של משרד החינוך. בבדיקות לא נמצא רבב בפעילות אנשי הסל. ובכל זאת, השמצות אישיות ועלבונות היו לשגרה, תוך שימוש בתקשורת ולאחרונה גם במכתבי תלונה לשר החינוך ואף באיום בפנייה לבג"ץ. מנכ"ל משרד החינוך הנוכחי, ד"ר שמשון שושני, היה בבחינת קול בודד כשכתב לאחרונה דברים בשבח הסל ובגנות המתקפות עליו. למרות זאת מצוי היום מפעל סל התרבות עם הגב אל הקיר ואנשיו נאלצים להקדיש חלק ניכר מזמנם למגננה, ללא גיבוי פוליטי או ציבורי. לא נדרש הרבה כדי להפיל מפעל חינוכי שהוא בבחינת נכס צאן ברזל לחברה. מצבה של ההשכלה הגבוהה שברירי, החינוך המקצועי והטכנולוגי התאייד כמעט לחלוטין, השקעות של חצי מיליארד דולר במחשוב מערכת החינוך ירדו לטמיון בחלקן הגדול ובתחום הכשרת המורים יש נסיגה כואבת במיוחד. על שרי החינוך לדורותיהם, מנכ"לי המשרד לשעבר, ראשי ועדות החינוך של הכנסת, ראשי מוסדות התרבות, אישי הציבור ומנהיגיו מוטלת החובה למנוע את התרסקותו של מפעל חינוכי נוסף. ללא תמיכה שיטתית, חד משמעית, עקבית ומוצהרת, גם המפעל הזה עלול להיוותר ללא רוח חיים, ורוח השליחות המאפיינת אותו היא מהות ייחודו. הכותב הוא פרופסור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ובעבר שימש סמנכ"ל לתכנון של משרד החינוך
