fayd הפשוש
New member
בבקשה תגיבו לי אני חייב לפרוק את זה
לאלה שאנסו אותי, והרסו לי את החיים: זה היה בגיל 10, כן... כל כך צעיר, תמים, עדין, שברירי, בידיוק בזמן שבו היתי אמור לגבש את הזהות שלי, ואתם שברתם אותי, אני זוכר את היום הזה בברור, היה זה יום שמש, היה לי טוב, הרגשתי טוב, עד לשעה האחרונה של היום, ניכנסתי אם כמה חברים שלי לחדר צדדי של בית הספר, מלא במזרנים, הכל היה בסדר, עד שאתם נכנסתם, כל כך גדולים, כל כך מאימים, היתם בני 17 ואני רק בן 10, כל החברים שלי צליחו לצאת, רק אני לא, אני נישארתי לבד, בודד, נתון לרמיחם, כל החברים שלי הפנו לי עורף, והלכו, (כאילו מתוכנן) לא ידעתי מה הול ךליקרות, עד כדי כך תמים היתי, טיפש! זה מה שהיתי, ואז האגרוף הראשון, דם.... כולי מלא בדם... זה לא שינה לכם כלום, ואז השכבתם אותי על הריצפה, קרעתם ממני את הבגדים, וחדרתם לתוכי באכזריות, אינני יודע מאיפה היה לכם כל הכעס הזה ששחרתם אלי, אינני יודע אייך לא היעלפתי, כל הכאב הזה, כל ההרגשה הזאת שמשהו ממך ניקרע, נישבר, וכל הזמן הזה אתם צוחקים, כאילו אני לא שם, כאילו אתם לא עושים את מה שאתם עושים לי, ואני בכל זה לא יכול לזוז מיתבונן כאילו מלמעלה כאילו סרט, כאיל ואני לא שם באמת, ואז התזתם את החומר הלבן שלכם לתוכי, הכיתם אותי עד כדי שלא יכולתי לינשום, ועזבתם, השארתם אותי מכנס בפינה, בתוך עצמי, כמו כדור אבק, לא מסוגל לינשום, נידמה שלפני כמה דקות החדר היה מלא אוויר, ועכשיו אני לא מסוגל לקחת נשימה קטנה אפילו, מרוב כאב, אני שומע צליל של וופ וופ ואני יודע שזה האוויר החודר לגרוני ויוצא החוצה מסדרה של אנקות קטנות וקדחניות, לא שאיכפת לי, הכאב רב מדי כדי שעיניינים קטנים כמו נשימצה יפריעו לי, מעולם לא ידעתי כאב כזה, ואז כשהנשימה קצת מסתדרת, אני מרגיש משהו כמו נשקות חולניות, חלקלקות וקטנות יוצעות מאוזר הישבן שלי, ואני מתפלל לאלוהים שזו תהייה זיעה או שתן, אבל אני יודע שזה לא זה, אני יודע שזה דם, ואז אתם יודעים מה עשיתי? אחרי שסימתם? לא הלכתי להגיד... לא אני אספתי את מה שנישאר מהבגדים שלי והלכתי הביתה, וניכנסתי לסלון, וראיתי את ההורים שלי יושבים ושותים קפה, ואז הם שואלים למה הבגדים שלי קרועים, ואני אומר להם שהלכתי מכות בבית הספר, כשאנ ייודע שזה לא ככה, ואני רוצה שהם ישדלו אותי לספר מה קרה, שיחבקו, שיגוננו, אבל אתם יודעים מה קרה? הם האמניו לי.... האירוניה, ובערב המיקלחת הראשונה... אני גיליתי שאני מיתקשה בכלל להוריד את הבגדים שלי, שלא לדבר על הליסתכל עלי במראה, בהתחלה הכל בסדר, מתקלחים, וחושבים שזה הכל, ורוצים לצאת הממקלחת, ולא יכולים... עדיין ההרגשה שאתה לא נקי... שאתה מטונף... וזה הופך להרגל... המקלחות הללו, יותר משעה פעמיים ביום, וההקאות... ואשמה... והבושה... וכלום לא עוזר.... החור לא נעלם... ולא נעשה קטן יותר.... אתה מסתובב אם חור בחזה, משהו ניגנב ממך, ואתה לא יכול להחזיר אותו, כלום לא עוזר.... אני בן 16 עכשיו... עדיין קרוע.... עדיין לא יכול להיתחבר... עדיין לא יכול לאחות את השברים ולהמשיך הלאה, והכל בגללכם, רק רציתי שתדעו אולי איך אני מרגיש, ואולי ... רק אולי.... תרגישו קצת חמלה, את אותה חמלה שהיתם צריכים להרגיש כלפי ילד בן 10, שבסך הכל היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון....
לאלה שאנסו אותי, והרסו לי את החיים: זה היה בגיל 10, כן... כל כך צעיר, תמים, עדין, שברירי, בידיוק בזמן שבו היתי אמור לגבש את הזהות שלי, ואתם שברתם אותי, אני זוכר את היום הזה בברור, היה זה יום שמש, היה לי טוב, הרגשתי טוב, עד לשעה האחרונה של היום, ניכנסתי אם כמה חברים שלי לחדר צדדי של בית הספר, מלא במזרנים, הכל היה בסדר, עד שאתם נכנסתם, כל כך גדולים, כל כך מאימים, היתם בני 17 ואני רק בן 10, כל החברים שלי צליחו לצאת, רק אני לא, אני נישארתי לבד, בודד, נתון לרמיחם, כל החברים שלי הפנו לי עורף, והלכו, (כאילו מתוכנן) לא ידעתי מה הול ךליקרות, עד כדי כך תמים היתי, טיפש! זה מה שהיתי, ואז האגרוף הראשון, דם.... כולי מלא בדם... זה לא שינה לכם כלום, ואז השכבתם אותי על הריצפה, קרעתם ממני את הבגדים, וחדרתם לתוכי באכזריות, אינני יודע מאיפה היה לכם כל הכעס הזה ששחרתם אלי, אינני יודע אייך לא היעלפתי, כל הכאב הזה, כל ההרגשה הזאת שמשהו ממך ניקרע, נישבר, וכל הזמן הזה אתם צוחקים, כאילו אני לא שם, כאילו אתם לא עושים את מה שאתם עושים לי, ואני בכל זה לא יכול לזוז מיתבונן כאילו מלמעלה כאילו סרט, כאיל ואני לא שם באמת, ואז התזתם את החומר הלבן שלכם לתוכי, הכיתם אותי עד כדי שלא יכולתי לינשום, ועזבתם, השארתם אותי מכנס בפינה, בתוך עצמי, כמו כדור אבק, לא מסוגל לינשום, נידמה שלפני כמה דקות החדר היה מלא אוויר, ועכשיו אני לא מסוגל לקחת נשימה קטנה אפילו, מרוב כאב, אני שומע צליל של וופ וופ ואני יודע שזה האוויר החודר לגרוני ויוצא החוצה מסדרה של אנקות קטנות וקדחניות, לא שאיכפת לי, הכאב רב מדי כדי שעיניינים קטנים כמו נשימצה יפריעו לי, מעולם לא ידעתי כאב כזה, ואז כשהנשימה קצת מסתדרת, אני מרגיש משהו כמו נשקות חולניות, חלקלקות וקטנות יוצעות מאוזר הישבן שלי, ואני מתפלל לאלוהים שזו תהייה זיעה או שתן, אבל אני יודע שזה לא זה, אני יודע שזה דם, ואז אתם יודעים מה עשיתי? אחרי שסימתם? לא הלכתי להגיד... לא אני אספתי את מה שנישאר מהבגדים שלי והלכתי הביתה, וניכנסתי לסלון, וראיתי את ההורים שלי יושבים ושותים קפה, ואז הם שואלים למה הבגדים שלי קרועים, ואני אומר להם שהלכתי מכות בבית הספר, כשאנ ייודע שזה לא ככה, ואני רוצה שהם ישדלו אותי לספר מה קרה, שיחבקו, שיגוננו, אבל אתם יודעים מה קרה? הם האמניו לי.... האירוניה, ובערב המיקלחת הראשונה... אני גיליתי שאני מיתקשה בכלל להוריד את הבגדים שלי, שלא לדבר על הליסתכל עלי במראה, בהתחלה הכל בסדר, מתקלחים, וחושבים שזה הכל, ורוצים לצאת הממקלחת, ולא יכולים... עדיין ההרגשה שאתה לא נקי... שאתה מטונף... וזה הופך להרגל... המקלחות הללו, יותר משעה פעמיים ביום, וההקאות... ואשמה... והבושה... וכלום לא עוזר.... החור לא נעלם... ולא נעשה קטן יותר.... אתה מסתובב אם חור בחזה, משהו ניגנב ממך, ואתה לא יכול להחזיר אותו, כלום לא עוזר.... אני בן 16 עכשיו... עדיין קרוע.... עדיין לא יכול להיתחבר... עדיין לא יכול לאחות את השברים ולהמשיך הלאה, והכל בגללכם, רק רציתי שתדעו אולי איך אני מרגיש, ואולי ... רק אולי.... תרגישו קצת חמלה, את אותה חמלה שהיתם צריכים להרגיש כלפי ילד בן 10, שבסך הכל היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון....
