בבקשה תעזרו לי

[elylan]

בבקשה תעזרו לי../images/Emo7.gif

אוףףףףףף אם הייתם יודעים איך כבר נמאס לי מהכל!!!!!!!

אין לי כבר כוח לזה!!!!!!!!!! בבית אווירה של דיכאון,לחץ, פחד וכו. כל הזמן אני שומעת "אוי אלוהים", "למה", "איך" וכל מיני כאלה. ואני מסבירה למשפחה שלי שתגובתם הדכאונית לא תעזור בכלל לאחותי החולה אלא להפף... ומה מסתבר... שכן, זה מה שקרה. אחותי מדוכאת, עצובה, בלי מצב רוח. היום עשו לה ניתוח שבו הכניסו לה צינור..... אני ממש מתביישת שאני כותבת את זה כי לפני לא הרבה זמן כתבתי תגובה למישהי בפורום ובה כתבתי שזה קשה למשפחה לקבל בבום את המחלה אבלנשבר לי כבר מזה שהם חושבים שהחיים נגמרו!!!!!!!!! הרי יש תקווה להחלים אז למה הם ככה? למה האווירה המעצבנת הזאת בבית? למה לחשוב שעד שאחותי לא מחלימה אין חיים נורמלים ורגילים. למה למה למה???

 

[OHAVA]

התמודדות

ראוי לא להיכנס למלכודת החיפוש של "למה אני"? התעסקות יתר בסיבות למחלה, עלולה לגרום לייאוש ותסכול ולשתק או לנטרל את היכולת לבצע החלטות ושינויים. תשדלו להשתחרר עד כמה שניתן מהתהיות "לאן זה יוביל"? ולאחר שתשלימו עם קבלת המחלה "תלחמו" ותנצחו ביחד - כמשפחה. הרבה בריאות ואושר ohava

 

[אביתר27]

למה?? ככה!! ../images/Emo24.gif

אני כמעט וכבר לא כותב פה, בעבר כתבתי כאן יותר כשאשתי היתה חולה לפני שנה (בינתיים הבריאה

תודה לאל, ואני נמצא כאן פחות). מצטער לומר לך החיים ממש לא נורמליים כשאחד מבני המשפחה חולים, וגם אחרי ההחלמה החיים חוזרים להיות "כאילו" נורמליים בין ביקורת לביקורת, וכל שיעול או חום מעלה חששות. שאלות כמו "למה" ו"איך" נשאלות גם כשזה לא רציונאלי, וגם כשזה לא עוזר ולא מקדם יש ששואלים בקול ויש שבשקט בינם לבין עצמם. לפעמים יש ימים של אווירה דכאונית, כי הטיפולים יכולים להיות קשים ומתישים, וקשה לראות בן / בת משפחה סובל כ"כ, אבל אח"כ זה עובר ויש ימים טובים יותר את צודקת לחלוטין שזה לא עוזר בכלום לאחותך, ועדיף שמי שנמצא איתה ובסביבתה ישדר לה אופטימיות וכח, חשוב לשדר לה שאתם מאמינים בה וביכולתה להתמודד עם זה ולהבריא, ובטח לא לשדר לה יאוש. תוכלי לנסות לשבת עם ההורים לשיחה שקטה ורגועה (לא בעצבים ולחץ) על זה, אבל בדר"כ להורים קשה לקבל עיצות מהילדים שלהם, בעיקר כשהילדים צודקים,

צריך לדעת ולזכור שיש בדרך המון עליות וירידות, וכל אחד עובר אותם מי יותר ומי פחות, אולי זו רק תקופה כזאת ואולי כדאי שההורים שלך ידברו עם העו"ס של המחלקה, כדי שיוכלו להתמודד יותר טוב עם החרדות שלהם ויקבלו רעיונות איך לתמוך באחותך הכי טוב בתקופה זו. ואת צריכה לדאוג לעצמך להתאוורר, להשתחרר, למלא מצברים, לשנות את האווירה שלך גם אם את לא יכולה לשנות את האווירה הכללית שלהם. בהצלחה, המון בריאות

 

[מיליתו]

זה באמת קשה

אין ספק שעניין כזה משפיע על כל המשפחה. מובן שתגובה דכאונית לא עוזרת. מאידך, לא בריא גם להתנהג כאילו הכל בסדר. דרך אגב, הצינור, אני מניחה שזה פיק-ליין, זה רעיון מעולה, חוסך הרבה כאבים... ונחזור לעניין. קשה להתרגל לרעיון שיש מישהו חולה בבית, אבל צריך להאמין שזה מצב זמני (וזה באמת מצב זמני) שיסתיים בטוב. אין לך מה להתבייש שאת כותבת דברים כאלה. כולנו עברנו את זה וחווינו את זה. אני מציעה לך לצאת קצת עם אחותך, לבית קפה / קניון / טיילת... ולשבת ולדבר על הדברים. זו הזדמנות טובה לעודד אותה. אני לא יודעת מה עם החברים שלה, אבל מניחה לפי הגיל שהם בצבא, אני צודקת? לגבי כל המשפחה, תבדקו מתי אפשר שכל המשפחה תצא לנופשון קצר או אפילו לטיול קל של כמה שעות, זה מאוד מחזיר את אנרגיית החיים שנוטה קצת להעלם כשמבלים רק בבית ובבית חולים. בנוסף, אתם יכולים, כמובן, לפנות לח.ס.ן שנותנים תמיכה לכל המשפחה.

 

[elylan]

את צודקת הם בצבא

חברים שלה מקסימים באים לבקר אותה, כל הזמן מתקשרים ושואלים מה מצבה. אפילו מפקד שלה והמ"מ הכי חשוב בבסיס ביקרו אותה. היא רצתה לחתום קבע לכן מאוד מאוד התבאסה מזה ש"משחררים" אותה מצבא.

 

[B39]

רע לאחותך וזה לגיטימי

אחותך במצב רוח רע לא דווקא בגלל ההורים. יש לה סרטן וזה כשלעצמו עושה מצב רוח רע. כשנודע לי שלבן שלי יש סרטן (בגיל 15.5)לא שאלתי למה ומדוע. היינו מאוד עיניניים והתארגנו לחיים החדשים שכללו אישפוז רצוף!!!!!! של 4!!!! חודשים בבית חולים. שמרנו על מצב רוח אבל הנסיך שלנו סבל מאוד ומשברי מילים הוא העביר לנו מסר: רע לו וכואב לו ולכן שנפסיק כל הזמן לשאול מה שלומו כי פשוט רע לו וכשהוא ירגיש יותר טוב הוא גם יחזור לחייך אבל בינתיים "עיזבו אותי". וכך היה אחדי 4 חודשים, עם הזמן, הבן המקסים שלי חזר לחייך ולשמוח. היום כמובן כל התקופה בה כמעט ולא דיבר והיה מצוברח הפכה למקור בלתי נדלה לצחוקים והסתלבטויות.

 

[גוהנה]

זה לגיטימי לדבר על לגיטימי../images/Emo70.gif

אבל! הכאב הרגשי הוא אדיר ולכן דרוש גם מעשה...המעשה יכול להגיע בצורת טכניקה של אנשי טיפול מיומנים בטיפול בחולי סרטן ומצבי אובדן...כדאי לא לותר על הרעיון של פניה לטיפול. במצבים המוזכרים כאן יש נטיה "לשים" את כל מהלך החיים על מחלת הסרטן: לא עובדים עד שנבריא, לא מבלים עד שנבריא וכד' וכד' לאיש הטיפול יש את המיומנות להראות גם את קיומם של הכוחות (שימו לב! כוחות ריפוי שקיימים תוך כדי חוויית המשבר, לא כאלו שצריך להמציא)וכן לסייע בעריכת הפרדה בין דברים שנובעים מהמחלה וכאלו שלא. באופן זה מתבהרת תמונת החיים והופכת לפרופורצינאלית ומעט יותר אופטימית. המערך הטיפולי גם מהווה מערכת תומכת המאפשרת במסגרתה עשיית דברים יומיומיים, כמו יציאה לטיולים וחזרה לעבודה, מה שלא ניתן להעלות בדמיון שניתן ליישם ללא תמיכה בתוך חוויית ההצפה הנובעת מהמשבר.

 

[דגנילי]

גם אני כל הזמן ביקשתי שיעזבו אותי..

והייתי באותו גיל של בנך. גם במהלך הטיפול, שאמא שלי ליטפה אותי ושאלה כל 5 דקות מה נשמע? אמרתי לה, די! עזבי אותי.. לא היתה לי סבלנות אפילו לעצמי...

 

[yiska11]

../images/Emo24.gif

את יכולה באמת לדבר עם ההורים שלך ולאמר להם שנכון שקשה להם אבל רצוי שבתקופה הקרובה הם ישדרו אופטימיות ותקווה למרות שהם יכולים לאמר מידי פעם שהם עצובים כי הבת שלהם סובלת אבל לאמר באותה נשימה שהם יודעים שיש תקווה.תסבירי להם שכשהם שואלים למה זה קרה ובוכים זה יכול להביא לאחותך הרגשה שהיא אשמה במה שקרה (למרות שההרגשה הזאת לא נכונה בכלל!!! )וזה בדיוק מה שחסר לה עכשיו . אם את רואה שזה לא עובד דברי עם אחותך בעצמך . תהיי איתה כמו שהיית לפני כן , דברי איתה על כל הנושאים שדיברת איתה לפני כן . שתפי אותה בהתלבטויות שלך גם בקשר לדברים הקטנים של החיים . זה נחמד בתור חולה לדעת שמסתכלים עליך בתור אותו בן אדם שהיית קודם זאת אומרת שאתה עדיין אותו אדם רק כרגע עוברת עלייך תקופה קשה אבל עדיין מאמינים בך שתחזור לתפקד רגיל . חוצמזה שאם את משתפת אותה במה שקורה לך לאט לאט (אבל ממש לאט לאט ) היא תשתף אותך במה שעובר עליה וזה די חשוב ! תהיי חזקה ותדאגי בדרך לשמור על עצמך !!!

 

[elylan]

תודה לכם חברים יקרים!!!