בגוף ובנפש
"הפסקה!" צועק ג´ו בקול ואני משחררת את אבזמי חליפת ההדמיה באנחת רווחה. נראה ששוב עליתי איזה שני קילו, והרצועות חותכות לי בבשר כשאני זזה. אני אצטרך לבקש מהם להרחיב אותן שוב. ג´ו נורא מתעצבן מזה. אני מעלה עלי את החלוק וזזה לכיוון המטבחון. בדרך אני לא יכולה לעצור את העיניים שלי מלהמשך אל עשרות המסכים שעליהם נראית הדמות הוירטואלית שלי מתפתלת מעשרות זוויות. אני בוחנת אותה במהירות ומאלצת את עצמי בכוח להסיט את הראש. כרגיל, אני תוהה כמה ניתוחים, דיאטות וסיליקון הייתי צריכה כדי להיראות כמוה. ג´ו מגיע גם הוא למטבחון, גם עליו יש חלוק. גם הדמות הוירטואלית שלו שונה מאד מהדמות הגוצה בעלת הכרס שמברכת אותי בהיסח הדעת. פעם, כשהוא התיישב, החלוק שלו נפתח בלי שהוא ישים לב וראיתי מה יש לו שם במקום האלה המפוארת שרואים תמיד בסרטים. מה אני אגיד לכם, לא מרשים. אבל מה, הוא יודע לזוז טוב, ובתחום שלנו, זה מה שקובע. ככה הוא הגיע אלי. הוא מצא אותי במעבדת אלקטרופורזיס באוניברסיטה, שם הוא בא לחפש ידידה שלו (מאוחר יותר הוא נשבע לי שהיא "לא בתחום שלנו"). אני יודעת שהתנועות שלי מאד מדויקות ונשלטות. זה כנראה פיצוי על המגושמות הבסיסית של הגוף שלי. אלו בדיוק התנועות שמחפשים בימינו כשרוצים לבנות כוכבת פורנו חדשה. התנועות שמאפשרות לשלוט במדויק בציוד ההדמייה ולתת לשרמוטה הוירטואלית את התנועה שתסחרר אלפי חרמנים בפרטיות ביתם. אז הוא לקח אותי לצד, ועל המקום הציע לי סרט נסיון. לא ידעתי בהתחלה מה להגיד, כי הרעיון מאד הביך אותי. אני? כוכבת פורנו? הגזמתם. אבל ג´ו (שם אמיתי יוסי, אגב, בדיוק כמו שלי לא קוראים שרלין אלא שירה. ככה זה אצלנו - מקווה שלא אכזבתי אתכם יותר מדי) אמר שנראה לו שיש לי התנועות הנכונות, שבימינו זה לא כמו שהיה פעם, שאפילו האמא הפולניה שלי לא תוכל לדעת שזו אני מתפתלת שם, ושאין בזה שום סיכון, שום מחלות, שום דבר כזה. אה, כן, ואמנית הדמייה טובה מרוויחה טונה של כסף. אז הסכמתי, נו. סטודנטית או לא סטודנטית? תמיד צריך כסף. הגעתי למשרדים של "וירטואליה 3000" לאודישן, ובפעם הראשונה העסק הביך אותי נורא. קודם כל, צריך להתפשט עד התחתונים והחזייה כדי ללבוש את חליפת ההדמיה. אז נכון, בזמן הזה החדר סגור וזה רק את, חליפת ההדמיה, ובובות המשת"פים, אם יש כאלה באותה סצינה. אבל זה עדיין מין דבר שמביך לעשות אותו לצורך עבודה. מאז התרגלתי, כמובן. וחוץ מזה, התנועה. כלומר, נורא מביך לעשות את כל תנועות הסקס האלה, אפילו שזה על ריק - אולי במיוחד שזה על ריק - וזה גם כלל המון דברים שבחיים לא עשיתי באמת. צריך לזכור שעד אז שכבתי בסך הכל עם שני גברים (לא שזה השתנה הרבה מאז), ושגם איתם לא היה לי הרבה נסיון. לא מסתדרת טוב עם גברים, ונראה שהם לא מסתדרים טוב איתי. אין תקשורת. בכל אופן, כנראה שאני לא בכזאת נחיתות בסופו של דבר, כי הסטטיסטיקות שראיתי במשרד שלנו אומרות שכל שרמוטה וירטואלית משתמשת בלפחות עשר תנוחות יותר ממה שמשתמשת האשה הממוצעת. קודם כל, כי ככה זה בפורנו, וחוץ מזה, כי יותר קל ליצור אותן בהדמייה מאשר באמת - אפשר להקצין תנועות במחשב, אפשר להעזר בכל מיני מתלים ועזרים חיצוניים שלא נראים בסרט, וכדומה. אז בפעם הראשונה זה נורא הביך אותי. מזל לפחות שלא הייתי צריכה לעשות קולות - את הקולות מוסיפים ממילא אחר כך, ואת זה עושות אמניות אחרות, עם כשרונות אחרים. אבל התנועות, בתוך החליפה, בעירום כמעט מלא... זה היה מביך מאד. וכל הזמן, הוראות מהרמקול שליד התקרה, "עכשיו תכופפי את הברכיים... יופי, עוד קצת. תפשקי. יותר רחב. תלטפי לעצמך את השדיים. תפילי את הראש אחורה... בדיוק", וכולי, שגרמו לי להרגיש כמו חתיכת בשר, וכל הזמן שאלתי את עצמי מה רואים האנשים מהבקרה אצלם. אחר כך, כשיצאתי, ביקשתי לראות את שרלין (כבר קבעו לה שם, לדמות שלי, בלי לשאול אותי. מה לעשות, זכויות היוצרים עליה בידיים שלהם, אפילו שבמובן מסוים היא אני), ונדהמתי לראות את התנועות שלי על הגוף שלה. מה שהיא עשתה, השרמוטה הזאת... חבל על הזמן! אני זוכרת שבאיזשהו רגע חשבתי בזעזוע שאני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה... ואז צחקתי, כי זו הייתי אני כל הזמן הזה. הסתובבתי, לחצתי ידיים עם ג´ו על העבודה, ומאז השתדלתי לא להסתכל על שרלין יותר. זה מבלבל ומביך לראות את התנועות שלך על גוף כמו שלה. אחרי ששרלין הפכה לכוכבת, זה נהיה עוד יותר מבלבל. ידעתי שאני זאת שעומדת מאחורי התנועות של אחת מכוכבות הפורנו הגדולות, אבל לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. אף אחד לא היה מאמין. יש המון מאמרים - שריד אחרון של נסיון למאבק מוסרי על הפורנו, מאבק שנידון לכשלון כבר מזמן - על הפנטזיות הלא-ריאליות שמעורר הפורנו הממוחשב, וכמה פעמים שאלתי את עצמי אם זה לא מפריע לי. כלומר, הצופים בחומר הזה (בתשעים אחוז אלה גברים, למרות שמשקיעים המון גם בדמויות הגברים, אבל לא נראה שנשים כל כך נמשכות לזה) נוטים לחשוב שאנחנו נראות ככה באמת. כל מיני מאמרים אומרים שזה עושה משהו לדימוי הגוף הנשי בעיני הגברים האלה, וכל מיני דברים כאלה. אני מניחה שזה נכון, אבל לא חושבת שהיה יותר טוב בעבר. אז נכון, בעבר, כוכבות פורנו עברו ניתוחים והשתילו ליטרים של סיליקון כדי למצוא חן בעיני הקהל, והיום כל מה שצריך לעשות זה לשנות את הקימורים שלהן לסטנדרט הבלתי אפשרי של התעשייה בלחיצת עכבר. אבל עדיין, אני לא חושבת שהאפקט שונה. הדבר הכי מוזר הוא, שגברים עדיין מסתכלים עלי אותו דבר. הם לא רואים בי את התנועות של שרלין, הם לא מנחשים אפילו מה הגוף - הממוחשב והמשופץ - שלי עושה להם ברגעי הפנטזיה שלהם בבית. הם ממשיכים לראות אותי כמו שהם תמיד ראו אותי - שירה, לא שרלין, שלא עושה את הדיאטות האופנתיות, שלא מנפחת את השפתיים שלה בסיליקון, שלא מותחת, מתפיחה, מגדילה ומזקיפה את השדיים שלה באחת מעשרות הטכנולוגיות המתחדשות כל הזמן. לפעמים בא לי לצרוח ולהגיד להם שזו אני, שלעזאזל יסתכלו עלי ויראו את המציאות. אני תמיד מוותרת על זה. זה לא יתן לי שום דבר טוב. ואני לא באמת רוצה להיות שרלין. עכשיו אני אומרת לג´ו שצריך להרחיב את הרצועות, וכרגיל, הוא מתעצבן. "למה לעזאזל את לא יכולה לשמור על דיאטה?" הוא שואל אותי. אני מפגיזה אותו במבט מעוצבן. "למה אני צריכה לשמור על דיאטה, יוסי ילד שלי מוצלח?" אני שואלת אותו, יודעת שהשם האמיתי שלו יקפיץ לו את הפיוזים. כל פעם שקוראים לו יוסי ולא ג´ו, זה מזכיר לו את הגוף הגוץ והמקריח שלו, את הכרס הלא מרנינה ואת התולעת המרנינה עוד פחות שמסתתרת לו בין הרגליים. "ממילא שרלין בדיאטה בשבילי. יש לי איזושהי סיבה טובה לסבול יחד איתה?" הוא ממלמל משהו, מעוצבן, על פרות מעצבנות וחסרות חוש אסתטי, אבל אני יודעת שהוא הובס. הוא הולך לכיוון המשרד, עובר בדרך על פני המסכים, וכרגיל שולח מבט עורג לעבר שרלין, שמזווית העין אני רואה שעסוקה כרגע עם שלושה גברים, הסצינה שהדמינו לפני ההפסקה הקודמת. אני חושבת שהוא מאוהב בה. ואחרי העימות שהיה לנו עכשיו, הוא בטח ילחץ על צוות האנימטורים להוריד לה עוד איזה שני קילו, בתור קונטרה לשני הקילו שאני עליתי. יוסי אוהב אותן רזות, עם אנטומיה בלתי אפשרית. ובעקבותיו, לפחות חצי מהגברים במדינה, שצורכים את הזבל שהוא מוכר להם במסווה של פנטזיות - את שרלין, את מרלה, את אינגה ובריג´יד התאומות (כל אחת עם תנועה שונה. נפלא לראות איך שהתנועה יוצרת כזה הבדל בין שתי דמויות ממוחשבות זהות). ג´ו, לעומתו, אוהב אותן איך שהן באות. גם סרטי הסטיות שאנחנו מפיקים - ילדות קטנות, זקנות שמנות, גברים, בעלי חיים - לא מחלישים את זקפת הנצח האימתנית של ג´ו. הוא, דמוקרט שכמותו, אוהב את כולם.
"הפסקה!" צועק ג´ו בקול ואני משחררת את אבזמי חליפת ההדמיה באנחת רווחה. נראה ששוב עליתי איזה שני קילו, והרצועות חותכות לי בבשר כשאני זזה. אני אצטרך לבקש מהם להרחיב אותן שוב. ג´ו נורא מתעצבן מזה. אני מעלה עלי את החלוק וזזה לכיוון המטבחון. בדרך אני לא יכולה לעצור את העיניים שלי מלהמשך אל עשרות המסכים שעליהם נראית הדמות הוירטואלית שלי מתפתלת מעשרות זוויות. אני בוחנת אותה במהירות ומאלצת את עצמי בכוח להסיט את הראש. כרגיל, אני תוהה כמה ניתוחים, דיאטות וסיליקון הייתי צריכה כדי להיראות כמוה. ג´ו מגיע גם הוא למטבחון, גם עליו יש חלוק. גם הדמות הוירטואלית שלו שונה מאד מהדמות הגוצה בעלת הכרס שמברכת אותי בהיסח הדעת. פעם, כשהוא התיישב, החלוק שלו נפתח בלי שהוא ישים לב וראיתי מה יש לו שם במקום האלה המפוארת שרואים תמיד בסרטים. מה אני אגיד לכם, לא מרשים. אבל מה, הוא יודע לזוז טוב, ובתחום שלנו, זה מה שקובע. ככה הוא הגיע אלי. הוא מצא אותי במעבדת אלקטרופורזיס באוניברסיטה, שם הוא בא לחפש ידידה שלו (מאוחר יותר הוא נשבע לי שהיא "לא בתחום שלנו"). אני יודעת שהתנועות שלי מאד מדויקות ונשלטות. זה כנראה פיצוי על המגושמות הבסיסית של הגוף שלי. אלו בדיוק התנועות שמחפשים בימינו כשרוצים לבנות כוכבת פורנו חדשה. התנועות שמאפשרות לשלוט במדויק בציוד ההדמייה ולתת לשרמוטה הוירטואלית את התנועה שתסחרר אלפי חרמנים בפרטיות ביתם. אז הוא לקח אותי לצד, ועל המקום הציע לי סרט נסיון. לא ידעתי בהתחלה מה להגיד, כי הרעיון מאד הביך אותי. אני? כוכבת פורנו? הגזמתם. אבל ג´ו (שם אמיתי יוסי, אגב, בדיוק כמו שלי לא קוראים שרלין אלא שירה. ככה זה אצלנו - מקווה שלא אכזבתי אתכם יותר מדי) אמר שנראה לו שיש לי התנועות הנכונות, שבימינו זה לא כמו שהיה פעם, שאפילו האמא הפולניה שלי לא תוכל לדעת שזו אני מתפתלת שם, ושאין בזה שום סיכון, שום מחלות, שום דבר כזה. אה, כן, ואמנית הדמייה טובה מרוויחה טונה של כסף. אז הסכמתי, נו. סטודנטית או לא סטודנטית? תמיד צריך כסף. הגעתי למשרדים של "וירטואליה 3000" לאודישן, ובפעם הראשונה העסק הביך אותי נורא. קודם כל, צריך להתפשט עד התחתונים והחזייה כדי ללבוש את חליפת ההדמיה. אז נכון, בזמן הזה החדר סגור וזה רק את, חליפת ההדמיה, ובובות המשת"פים, אם יש כאלה באותה סצינה. אבל זה עדיין מין דבר שמביך לעשות אותו לצורך עבודה. מאז התרגלתי, כמובן. וחוץ מזה, התנועה. כלומר, נורא מביך לעשות את כל תנועות הסקס האלה, אפילו שזה על ריק - אולי במיוחד שזה על ריק - וזה גם כלל המון דברים שבחיים לא עשיתי באמת. צריך לזכור שעד אז שכבתי בסך הכל עם שני גברים (לא שזה השתנה הרבה מאז), ושגם איתם לא היה לי הרבה נסיון. לא מסתדרת טוב עם גברים, ונראה שהם לא מסתדרים טוב איתי. אין תקשורת. בכל אופן, כנראה שאני לא בכזאת נחיתות בסופו של דבר, כי הסטטיסטיקות שראיתי במשרד שלנו אומרות שכל שרמוטה וירטואלית משתמשת בלפחות עשר תנוחות יותר ממה שמשתמשת האשה הממוצעת. קודם כל, כי ככה זה בפורנו, וחוץ מזה, כי יותר קל ליצור אותן בהדמייה מאשר באמת - אפשר להקצין תנועות במחשב, אפשר להעזר בכל מיני מתלים ועזרים חיצוניים שלא נראים בסרט, וכדומה. אז בפעם הראשונה זה נורא הביך אותי. מזל לפחות שלא הייתי צריכה לעשות קולות - את הקולות מוסיפים ממילא אחר כך, ואת זה עושות אמניות אחרות, עם כשרונות אחרים. אבל התנועות, בתוך החליפה, בעירום כמעט מלא... זה היה מביך מאד. וכל הזמן, הוראות מהרמקול שליד התקרה, "עכשיו תכופפי את הברכיים... יופי, עוד קצת. תפשקי. יותר רחב. תלטפי לעצמך את השדיים. תפילי את הראש אחורה... בדיוק", וכולי, שגרמו לי להרגיש כמו חתיכת בשר, וכל הזמן שאלתי את עצמי מה רואים האנשים מהבקרה אצלם. אחר כך, כשיצאתי, ביקשתי לראות את שרלין (כבר קבעו לה שם, לדמות שלי, בלי לשאול אותי. מה לעשות, זכויות היוצרים עליה בידיים שלהם, אפילו שבמובן מסוים היא אני), ונדהמתי לראות את התנועות שלי על הגוף שלה. מה שהיא עשתה, השרמוטה הזאת... חבל על הזמן! אני זוכרת שבאיזשהו רגע חשבתי בזעזוע שאני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה... ואז צחקתי, כי זו הייתי אני כל הזמן הזה. הסתובבתי, לחצתי ידיים עם ג´ו על העבודה, ומאז השתדלתי לא להסתכל על שרלין יותר. זה מבלבל ומביך לראות את התנועות שלך על גוף כמו שלה. אחרי ששרלין הפכה לכוכבת, זה נהיה עוד יותר מבלבל. ידעתי שאני זאת שעומדת מאחורי התנועות של אחת מכוכבות הפורנו הגדולות, אבל לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. אף אחד לא היה מאמין. יש המון מאמרים - שריד אחרון של נסיון למאבק מוסרי על הפורנו, מאבק שנידון לכשלון כבר מזמן - על הפנטזיות הלא-ריאליות שמעורר הפורנו הממוחשב, וכמה פעמים שאלתי את עצמי אם זה לא מפריע לי. כלומר, הצופים בחומר הזה (בתשעים אחוז אלה גברים, למרות שמשקיעים המון גם בדמויות הגברים, אבל לא נראה שנשים כל כך נמשכות לזה) נוטים לחשוב שאנחנו נראות ככה באמת. כל מיני מאמרים אומרים שזה עושה משהו לדימוי הגוף הנשי בעיני הגברים האלה, וכל מיני דברים כאלה. אני מניחה שזה נכון, אבל לא חושבת שהיה יותר טוב בעבר. אז נכון, בעבר, כוכבות פורנו עברו ניתוחים והשתילו ליטרים של סיליקון כדי למצוא חן בעיני הקהל, והיום כל מה שצריך לעשות זה לשנות את הקימורים שלהן לסטנדרט הבלתי אפשרי של התעשייה בלחיצת עכבר. אבל עדיין, אני לא חושבת שהאפקט שונה. הדבר הכי מוזר הוא, שגברים עדיין מסתכלים עלי אותו דבר. הם לא רואים בי את התנועות של שרלין, הם לא מנחשים אפילו מה הגוף - הממוחשב והמשופץ - שלי עושה להם ברגעי הפנטזיה שלהם בבית. הם ממשיכים לראות אותי כמו שהם תמיד ראו אותי - שירה, לא שרלין, שלא עושה את הדיאטות האופנתיות, שלא מנפחת את השפתיים שלה בסיליקון, שלא מותחת, מתפיחה, מגדילה ומזקיפה את השדיים שלה באחת מעשרות הטכנולוגיות המתחדשות כל הזמן. לפעמים בא לי לצרוח ולהגיד להם שזו אני, שלעזאזל יסתכלו עלי ויראו את המציאות. אני תמיד מוותרת על זה. זה לא יתן לי שום דבר טוב. ואני לא באמת רוצה להיות שרלין. עכשיו אני אומרת לג´ו שצריך להרחיב את הרצועות, וכרגיל, הוא מתעצבן. "למה לעזאזל את לא יכולה לשמור על דיאטה?" הוא שואל אותי. אני מפגיזה אותו במבט מעוצבן. "למה אני צריכה לשמור על דיאטה, יוסי ילד שלי מוצלח?" אני שואלת אותו, יודעת שהשם האמיתי שלו יקפיץ לו את הפיוזים. כל פעם שקוראים לו יוסי ולא ג´ו, זה מזכיר לו את הגוף הגוץ והמקריח שלו, את הכרס הלא מרנינה ואת התולעת המרנינה עוד פחות שמסתתרת לו בין הרגליים. "ממילא שרלין בדיאטה בשבילי. יש לי איזושהי סיבה טובה לסבול יחד איתה?" הוא ממלמל משהו, מעוצבן, על פרות מעצבנות וחסרות חוש אסתטי, אבל אני יודעת שהוא הובס. הוא הולך לכיוון המשרד, עובר בדרך על פני המסכים, וכרגיל שולח מבט עורג לעבר שרלין, שמזווית העין אני רואה שעסוקה כרגע עם שלושה גברים, הסצינה שהדמינו לפני ההפסקה הקודמת. אני חושבת שהוא מאוהב בה. ואחרי העימות שהיה לנו עכשיו, הוא בטח ילחץ על צוות האנימטורים להוריד לה עוד איזה שני קילו, בתור קונטרה לשני הקילו שאני עליתי. יוסי אוהב אותן רזות, עם אנטומיה בלתי אפשרית. ובעקבותיו, לפחות חצי מהגברים במדינה, שצורכים את הזבל שהוא מוכר להם במסווה של פנטזיות - את שרלין, את מרלה, את אינגה ובריג´יד התאומות (כל אחת עם תנועה שונה. נפלא לראות איך שהתנועה יוצרת כזה הבדל בין שתי דמויות ממוחשבות זהות). ג´ו, לעומתו, אוהב אותן איך שהן באות. גם סרטי הסטיות שאנחנו מפיקים - ילדות קטנות, זקנות שמנות, גברים, בעלי חיים - לא מחלישים את זקפת הנצח האימתנית של ג´ו. הוא, דמוקרט שכמותו, אוהב את כולם.