בגלל שאין לנו ילדים?!

[שושלסר]

בגלל שאין לנו ילדים?!

אולי זה קצת אופ טופיק, אבל: חברים שלנו (זוג עם שתי ילדות אמ.. נגדיר זאת - אנרגטיות) שאנחנו נהנים ממחיצתם פעם בשבוע שבועיים לכל היותר, ובלי הילדות... החליטו לשפץ את המקלחת בביתם החביב. העסק יקח עשרה ימים בהם הם לא יוכלו להתקלח בביתם... ובלי שום היסוס הם הודיעו לנו כי כיוון שלנו אין ילדים, וזה לא יפריע ל"השכבות" בערב, הם יבואו אלינו ולא לאפח'ד אחר מחבריהם בעלי הילדים.

קשה לי לחשוב על עשרה ערבים של בלאגן הסטרי שכזה. ומעצבן אותי שזה שאני שומרת בקנאות על החופש שלי, על השקט, על האפשרות לחזור מהעבודה לבית נינוח, ולא לעבודה שניה, דווקא זה מביא אותי למצב שבו תופסים אותי כ"חסרה" את זה ומסוגלת לזה. אני אנוכית? אני מגעילה? אני חברה גרועה? ניסיתי לרמוז בכל דרך אפשרית. זה פשוט לא עובד. האם לקלקל ידידות או לסבול בשקט שבוע? האם במצב הפוך לא הייתי מצפה שהם יארחו אותי? אולי תעזרו לי? (אולי משהי מתנדבת לארח אותם?)

 

[Anathema Device]

"הודיעו לכם" ???!

אין לי עיצה טובה איך לשמור על רצונותיך וגם על החברות. אבל רק רציתי לאמר - לא את האנוכית, החברה הגרועה. החברות הגרועה מצידם באה בעצם זה שהם "הודיעו לכם" - דרשו - בלי שום התחשבות במה שאתם רוצים. חברים טובים אמורים לדעת שהאדם בצד השני לא אמור לקפוץ לפקודתם.

 

[שושלסר]

צודקת, אבל..

גישתם נובעת מהערכה שאנו חברים מאוד קרובים, זה כנראה נכון, ומתוך אמונתם שהם היו עושים גם כל דבר בשבילי, עד כדי כך שזה טריוויאלי... אבל כמה צריך להקריב למען חברות? ננסה? אולי כמה ימים? אולי שישתפו את הילדות בגשם ויבואו רק הם להתקלח?!

 

[Anathema Device]

האמת? אם היו משתפים אותי בהחלטה

ולא קובעים בשבילי, אז הייתי כנראה נותנת להם לבוא, או מנסה למצוא פתרון ביניים. מצד שני, ילדים לא מפריעים לי. מצד שלישי, אין לי כמעט חברים עם ילדים שירגישו כל כך קרובים. מצד רביעי, הדירה שלי כנראה מתפוררת מדי מכדי שהצעה כזאת תעלה. ה"הודיעו" הקפיץ לי פיוז. הפיוז על אחי. זה שהודיע לאמא שהלוואה שהיא לקחה בשבילו היתה "מתנת חתונה". זה שכשלאמא ההלוואה קצת לחצה, התקומם על העזרה שהיא ביקשה ממנו פה ושם.

 

[עינת12]

אם הם לא מבינים רמזים

אפשר לומר בפירוש. נראה לי עדיף על אחר כך לסבול בלב ולסחוב על הגב את כל מה שכתבת כאן. סחיבה של דברים בפנים היא לדעתי הרבה יותר גרועה מאשר לומר להם את האמת - זה בהחלט עשוי לקלקל ידידות. וכן, לדעתי זו חוצפה ממדרגה ראשונה להסיק מה שהם הסיקו. א-ב-ל למרות כל מה שכתבתי למעלה, רק את את מכירה אותם ואת מערכת היחסים ביניכם. כך שמערכת השיקולים היא שלך. מוכנה לתת דוגמא מחיי - חברה מאד טובה שלי ובעלה החליטו לפני כעשר שנים שהם חייבים לצאת אל מחוץ לעיר ולגור בבית פרטי. מכירה את האמירה הידועה "ההוויה קובעת את התודעה"? ובכן אותה חברה ובעלה שהיו מתנגדי כיבוש כמוני, הגיעו למסקנה כי הדרך היחידה שלהם לוילת חלומות בלי לשקוע בחובות לכל החיים היא מעבר אל מעבר לקו הירוק. הם קנו וילה בישוב מעבר לקו הירוק ונעשו אולטרא-לאומניים. לא אמרתי דבר. וחברתי לא הבינה למה אני כמעט לא מבקרת אותם (אינני עוברת את הקו הירוק. לדעתי המצאותנו שם היא פשע מלחמה. כל פעם שעשיתי זאת הרגשתי שאינני מסוגלת לנשום ושאני מבצעת פשע. חברתי הכירה את דעותי, אבל התעלמה מהן - ובצדק - הרי לא אמרתי כלום). זה נעשה קשה יותר עם הזמן. לא רק שהרגשתי שאני בוגדת בעצמי ומבצעת פשע, אלא גם (והכל כי לא פתחתי את הפה) כל פעם שביקרתי אצלם נאלצתי (או יותר נכון אילצתי את עצמי. הרי איש לא כפה עלי) לשמוע אמירות לאומניות מתחסדות, לראות את ילדיהם הופכים לשונאי ערבים ואת הוריהם - חברתי ובעלה, מתייחסים לכך בצורה שוות נפש לחלוטין. אחרי כמה שנים לא יכולתי יותר. בפעם הבאה שהיא הזמינה אותי אמרתי לה שזה מאד קשה לי ובניגוד מוחלט לתפיסת עולמי, ואינני יכולה לראות את עצמי עושה זאת שוב. היא ניסתה לשכנע אותי, אבל הפעם אמרתי "אם את נמצאת בירושלים את מוזמנת". מאז דיברנו כמה פעמים בטלפון ו.... כלום. כבר שנים שאיננו בקשר. ואין לי דרך לתאר לך את ההקלה הגדולה. כבר אינני צריכה לאלץ את עצמי פעם בכמה חודשים לבצע פשע מלחמה. כבר אינני צריכה לסבול שיחות טלפון מתחסדות. אינני צריכה לשמוע אמירות לאומניות מתלהמות ולשתוק. את שלי אמרתי. מאוחר, נכון. לא בתקיפות, נכון. אבל אמרתי. לקח לי כמה זמן לשקול את הטוב מול הרע שבאי-היחסים. לאחר כמה חודשים פשוט גיליתי שאין רע. שאבן ענקית פשוט נגולה מעלי. היום אני כועסת על עצמי (כפי שידעתי אז שאכעס אבל בכל זאת שתקתי) שבמשך השנים הראשונות בכל זאת חציתי את הקו הירוק ואחד הקווים האדומים ביותר שלי. שלא ברגע ששמעתי שהם עוברים לצד השני לא קמתי ואמרתי "אני מצטערת ש. אבל.....) בכל מקרה, אני שמחה שבסופו של דבר כך עשיתי. כבר שנים שאין ביננו שום קשר, ומבחינתי לפחות - יש בזה רק טוב.

 

[שושלסר]

וואו...

עצוב לי לשמוע שפוליטיקה מפרידה בין חברים. אבל אני בהחלט יכולה להבין אותך. במיוחד לפי התאור שלך את "התקררות" היחסים. גם אני לא הייתי חוצה את הקו הירוק לבקר חברים יהודים. אבל מה שהחברים שלי ביקשו (או יותר נכון הניחו שאפשר בין חברים לדלג על הבקשה עצמה ולקבוע) שהם יבואו להתקלח אצלי, באמת לא עומד באותה דרגה. זו אי נוחות זמנית (אם כי מאוד לא נוחה), אך היא לא מנוגדת לעקרונות שלי. אני פוחדת שהם יקבלו את זה כאגואיזם וחוסר התחשבות, בעיקר כי גם אני חושבת קצת ככה...

 

[prizman]

תעשו מה שבא לכם

בסדר שהם יבואו עם הבלגן למען החברות-אז שיבואו מטריד אתכם מעבר לראש-תגידו לא. מטריד ולא יודעים להגיד לא- זאת בעיית אסרטיביות שאינה מנושאי הפורום.

 

[עינת12]

אז מצטרפת לפריזמן ומוסיפה:

מטריד אתכם מעל הראש: תגידו לא. מטריד ולא יודעים איך להגיד: בעיית אסרטיביות. (לי היתה כזאת, כפי שכתבתי). ומוסיפה: את כותבת על רגשי אשמה (אגואיזם): אם זה הרגש השולט ניתן לפתור אותו ע"י לתת להם להתקלח אצלכם במשך עשרה ימים.

 

[mishel212]

איך אני "אוהבת"את החברויות האלה...

שמעת על:עם כאלה חברים מי צריך אויבים? זה הדבר היחיד שעולה לי !!!!!!!!כי אם החברות באמת טובה כמו שאת מתארת וזה כזה אוטומטי[שהם אפילו לא שאלו...] בגלל שהחברות טובה אז מה הקטע לעבור שבועיים ביחד אפילו אם זה לא נח לך מה את שומרת בקנאות? שקט? חופש? אל תדאגי זה יהיה לך כל החיים ולדעתי בלי לפגוע את ואולי לא את אלא החברות הזו ביניכם גרועה כי אחרת היית עושה את זה למענה ובכיף! ואת יודעת מה? בשמחה הייתי מתנדבת לעזור לה ולארח אותה את יכולה לשלוח לי מסר אם את רוצה

 

[newKiticat]

אני אשכרה הייתי מכריזה בקול רם

שזה לא מקובל ככה. ושהמינימום שיש לעשות- הוא לבקש. לא להודיע. מעבר לכך, אולי בכל זאת לא זה לא כל כך גרוע. אולי הייתי מאפשרת להם מחצית מהזמן, ולא במשך 10 ימים רצופים. אבל בסך הכל זה לא תקופה ארוכה...