חופשי זה לגמרי לבד
טוב, אז אני מניחה שזאת הזדמנות נאותה מצידי להציג את עצמי: לולה, בת 22, משוחררת טרייה מהצבא(טרייה=חצי שנה) ועכשיו עובדת בתמיכה טכנית ומנסה לשלב גם לימודים תוך כדי לתואר בניהול ומדעי המחשב. (שבקצב הזה ייקח עוד 5 שנים בערך אבל אני אופטימית) למיתולוגי שלי קוראים זיו והיינו ביחד כמעט 3 שנים. הפרידה הייתה לפני שנה וחצי ומאז גיליתי שהחיים רק השתפרו. כשהיינו ביחד (תקופת הצבא) הוא היה חוזר פעם בשבוע-שבועיים הבייתה ובשבילי זה היה הכי אידיאלי. באמצע השבוע עשיתי כל מה שהתחשק לי (חברים, חברות, לימודים, סתם לרבוץ בבית עם ספר/מחשב/טלויזיה) וכל הסופ"ש היה מוקדש לזיו. הבעייה התחילה לקראת סוף השירות שלו כשהוא עבר בסיס והתחיל להגיע הבייתה כל ערב. זה עיצבן אותי. הוא אף פעם לא אמר לי לא להמשיך לעשות את כל הדברים שהייתי עושה לפני כן אבל ברירת המחדל הייתה שאנחנו נפגשים אלא אם כן הודעתי לו משהו אחר (באותה תקופה הוא גם היה גר אצלי אז בכלל זה הפך להיות מסובך ומסורבל). נכון, יכול להיות שאולי "זה לא היה זה" אם לא הצלחנו להתרגל לשינוי אבל עוד נקודה שרק לפני כמה חודשים שמתי לב אליה: אני מסוגלת להסתדר בעצמי! באמת! אני לא צריכה בחור לידי שיגיד לי מה לעשות כל היום! אז כן - אני נורא נהנת מהלבד. אני יודעת שבסופו של דבר יגיע הבחור הנכון, זה שאני ארצה להיות איתו כל ערב (ובסופו של דבר כל החיים שלי גם) אבל לא בא לי להתפשר על פחות מזה. חרשתי כבר את ג'יידייט ואת קופידון וסיפורי הזוועה שאני יכולה לספר באמת...אממ...מזוויעים, אז את הדרך הזאת נטשתי. ברים, מועדונים...קורה לפעמים שפוגשים מישהו חביב אבל אח"כ מגלים שהוא עוד נעלול שרק רצה זיון ולא זיוני מוח. אז לפחות עד שיגיע הבחור הנכון (בדהרה על סוס לבן כמובן) אני מנצלת כל שנייה ורגע של "הלבד" בלי לדפוק חשבון לאף אחד.