בדידות חברתית
חייבת לחלוק-
אני כל כמה זמן שחולף מרגישה בודדה
מעניין אותי לדעת אם זה רק אני ככה או שהרבה מרגישים כמוני...
אני מרגישה שהחיים עוברים לידי
מרגישה שאין לי מספיק חברות ולא מבינה למה.מרגישה מיוחדת מרגישה שונה
מרגישה לא כמו כולם...אולי זה בגנים שלי? החינוך מהבית? את מי להאשים? אין תשובה.
חוסר אונים-דבר שאין לנו מה לעשות לגביו..
אני מתחילה להתאהב בכתיבה,היא משחררת. פעם בשנה כמו לכל בן אדם יש לי יומולדת אבל אצלי הטלפון מחברה אף פעם לא מצלצל..אומרים שבן אדם מקבל ביום הולדתו את מה שהוא עמל ועשה במשך כל השנה שחלפה..תמיד אני נכנסת לדיכאון ליומולדת ומתפללת לאלוהים שיוקיע אותי מבדידותי הרבה,מהשקט של הטלפון,מההרגשה הכי נוראית שנקראית בדידות. אז מה עושים מכאן? איך אני יוצרת עוד חברויות אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם ואת גוגל אבל זה הדבר היחידי שלגוגל אין תשובה עליו.אני נשמעת מסכנה ומלאת רחמים עצמיים אני יודעת...אבל אני מרגישה חנוקה,חנוקה מהזוגיות שלי מרגישה שהפכתי להיות כמוהו כל כך כמוהו עד שפתאום נפל לי האסימון שאני תלויה במעגל החברים שלו ושהוא היחידי שמספק לי את חיי החברה.איך הייתי רוצה להגיד לו שוב:"מאמי אני לא יכולה היום אני הולכת עם חברה לסרט",אני הולכת לחברה לישון אצלה.." אבל אין לי למי. מבוי סתום,חוסר אונים=דיכאון ושוב אני שואלת את עצמי איך אני מוציאה את עצמי מזה? ניסיתי להכיר בנות בחדר כושר,ובעבודה כולן קטנות ממני..
בקיצור אני לא יודעת מה לעשות אשמח לשמוע רעיונות
חייבת לחלוק-
אני כל כמה זמן שחולף מרגישה בודדה
מעניין אותי לדעת אם זה רק אני ככה או שהרבה מרגישים כמוני...
אני מרגישה שהחיים עוברים לידי
מרגישה שאין לי מספיק חברות ולא מבינה למה.מרגישה מיוחדת מרגישה שונה
מרגישה לא כמו כולם...אולי זה בגנים שלי? החינוך מהבית? את מי להאשים? אין תשובה.
חוסר אונים-דבר שאין לנו מה לעשות לגביו..
אני מתחילה להתאהב בכתיבה,היא משחררת. פעם בשנה כמו לכל בן אדם יש לי יומולדת אבל אצלי הטלפון מחברה אף פעם לא מצלצל..אומרים שבן אדם מקבל ביום הולדתו את מה שהוא עמל ועשה במשך כל השנה שחלפה..תמיד אני נכנסת לדיכאון ליומולדת ומתפללת לאלוהים שיוקיע אותי מבדידותי הרבה,מהשקט של הטלפון,מההרגשה הכי נוראית שנקראית בדידות. אז מה עושים מכאן? איך אני יוצרת עוד חברויות אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם ואת גוגל אבל זה הדבר היחידי שלגוגל אין תשובה עליו.אני נשמעת מסכנה ומלאת רחמים עצמיים אני יודעת...אבל אני מרגישה חנוקה,חנוקה מהזוגיות שלי מרגישה שהפכתי להיות כמוהו כל כך כמוהו עד שפתאום נפל לי האסימון שאני תלויה במעגל החברים שלו ושהוא היחידי שמספק לי את חיי החברה.איך הייתי רוצה להגיד לו שוב:"מאמי אני לא יכולה היום אני הולכת עם חברה לסרט",אני הולכת לחברה לישון אצלה.." אבל אין לי למי. מבוי סתום,חוסר אונים=דיכאון ושוב אני שואלת את עצמי איך אני מוציאה את עצמי מזה? ניסיתי להכיר בנות בחדר כושר,ובעבודה כולן קטנות ממני..
בקיצור אני לא יודעת מה לעשות אשמח לשמוע רעיונות