I wanna be happy
New member
בדידות סופשבוע מעיקה ומעצבנת
שוב סופש...
חברה הכי טוב שלי מדוכאת מהחיים ואין לי עם מי לצאת.. שוב תקועה בבית עם המשפחה שגם ככה אני רואה כל השבוע.
אני מרגישה כמו אריה בכלוב, רוצה לצאת החוצה ולטרוף את החיים אבל כלואה בכלא המציאות. בא לי לצאת, לשתות להנות, להרוויח את כל מה שהשקעתי למענו.
כבר שנתיים שאני נלחמת בדיכאון, נלחמת על הזכות שלי לחיות את חיי.
שנתיים קשות מלאות משברים, כאב, עוגמת נפש ומה לא. עברתי כל כך הרבה חרא בגלל הדיכאון הזה שמדי פעם עוד יש לו את החוצפה לקום ולהראות את פניו שוב.
הבנתי, אתה פה, אני לא מתעלמת ממך, מקבלת אותך בהבנה ומבינה שגם לך יש צרכים אבל ראבק, תן לחיות!
כל כך הרבה רגעים הייתי קרובה לגמור עם הכל אבל נלחמתי ולא ויתרתי.
בכל מקרה..
עד שאני כבר רוצה לצאת ולעשות את כל הדברים הכיפיים שמנעתי מעצמי, אני לא יכולה רק בגלל פרט טכני קטן שאין לי עם מי.
יש גם גבול ליכולת ההכלה שלי. היא מתקשרת אליי בכל יום 4-5 פעמים ביום לשיחות דיכאון ארוכות ומטישות.. כמה אפשר? היום שנפגשנו כבר הייתי פחות סלחנית. יופי שאת בעצבים ושאת מדוכאת, אני לא יכולה לשבת יותר בתוך ביצת הדיכאון האינסופי הזה. יש גבול לכמה אני יכולה להכיל וגם אני וגם היא יודעות את זה. אז פעם ב היא תוקעת לי משפטים כמו סליחה שאני מדכא אותך, או מרגיש לי שמדכא אותך כל מה שאני מספרת. ואז אני צריכה לשכנע אותה שזה בסדר. אני צריכה להיות שם בשביל , זה ברור לי.
הייתה לי חברה אחרת שגם לה היה צרות, אבל צרות צרורות.. כל שיחה איתה זה לשבת אחר כך ולנסות להתאושש, ברצינות.. ככה היה לי. ואז זה הגיע למצב שאני כבר לא רוצה לדבר איתה אבל מכריחה את עצמי. כל שיחה מרגישה כמו 20 קילו על החזה שלי. הפסקתי את החברות איתה, פשוט לא עמדתי בזה נפשית.
רק לראות את הטלפון שלה על הצג גורם לי להתנשף בכבדות.
זה קשה לי. באמת. זה לא שאני לא רוצה, פשוט יש כמות מסויימת שהגוף והנפש שלי יכולים להכיל.
בא לי לצאת, ללכת מחר לראות סרט ולבלות עם חברים כל היום בחוץ. אני את מנת הדיכאון שלי כבר קיבלתי להרבה זמן ועכשיו לא בא לי את של אחרים. כן, מגעיל להגיד אבל אני יצאתי מזה ואני לא רוצה לשמוע את זה יותר. אבל לפעמים צריך, כשחברה טובה בצרה אמיתית שתעבור באיזשהו שלב.
הבעיה היא שאין לי איזון. היא באמת החברה היחידה שלי כרגע ככה כשאני רוצה כבר לצאת ולהנות אין לי עם מי..
אוף.. אני כל כך רוצה למצוא חברים שיוכלו להיות כאלו. שיש להם בעיות אבל יש להם שמחת חיים שאפשר לעשות קצת כיף. לזה אני מתפללת הלילה, שיבוא יום ולא אהיה יותר לבד.
אני רוצה להכיר עוד חברים אבל איך ??
שוב סופש...
חברה הכי טוב שלי מדוכאת מהחיים ואין לי עם מי לצאת.. שוב תקועה בבית עם המשפחה שגם ככה אני רואה כל השבוע.
אני מרגישה כמו אריה בכלוב, רוצה לצאת החוצה ולטרוף את החיים אבל כלואה בכלא המציאות. בא לי לצאת, לשתות להנות, להרוויח את כל מה שהשקעתי למענו.
כבר שנתיים שאני נלחמת בדיכאון, נלחמת על הזכות שלי לחיות את חיי.
שנתיים קשות מלאות משברים, כאב, עוגמת נפש ומה לא. עברתי כל כך הרבה חרא בגלל הדיכאון הזה שמדי פעם עוד יש לו את החוצפה לקום ולהראות את פניו שוב.
הבנתי, אתה פה, אני לא מתעלמת ממך, מקבלת אותך בהבנה ומבינה שגם לך יש צרכים אבל ראבק, תן לחיות!
כל כך הרבה רגעים הייתי קרובה לגמור עם הכל אבל נלחמתי ולא ויתרתי.
בכל מקרה..
עד שאני כבר רוצה לצאת ולעשות את כל הדברים הכיפיים שמנעתי מעצמי, אני לא יכולה רק בגלל פרט טכני קטן שאין לי עם מי.
יש גם גבול ליכולת ההכלה שלי. היא מתקשרת אליי בכל יום 4-5 פעמים ביום לשיחות דיכאון ארוכות ומטישות.. כמה אפשר? היום שנפגשנו כבר הייתי פחות סלחנית. יופי שאת בעצבים ושאת מדוכאת, אני לא יכולה לשבת יותר בתוך ביצת הדיכאון האינסופי הזה. יש גבול לכמה אני יכולה להכיל וגם אני וגם היא יודעות את זה. אז פעם ב היא תוקעת לי משפטים כמו סליחה שאני מדכא אותך, או מרגיש לי שמדכא אותך כל מה שאני מספרת. ואז אני צריכה לשכנע אותה שזה בסדר. אני צריכה להיות שם בשביל , זה ברור לי.
הייתה לי חברה אחרת שגם לה היה צרות, אבל צרות צרורות.. כל שיחה איתה זה לשבת אחר כך ולנסות להתאושש, ברצינות.. ככה היה לי. ואז זה הגיע למצב שאני כבר לא רוצה לדבר איתה אבל מכריחה את עצמי. כל שיחה מרגישה כמו 20 קילו על החזה שלי. הפסקתי את החברות איתה, פשוט לא עמדתי בזה נפשית.
רק לראות את הטלפון שלה על הצג גורם לי להתנשף בכבדות.
זה קשה לי. באמת. זה לא שאני לא רוצה, פשוט יש כמות מסויימת שהגוף והנפש שלי יכולים להכיל.
בא לי לצאת, ללכת מחר לראות סרט ולבלות עם חברים כל היום בחוץ. אני את מנת הדיכאון שלי כבר קיבלתי להרבה זמן ועכשיו לא בא לי את של אחרים. כן, מגעיל להגיד אבל אני יצאתי מזה ואני לא רוצה לשמוע את זה יותר. אבל לפעמים צריך, כשחברה טובה בצרה אמיתית שתעבור באיזשהו שלב.
הבעיה היא שאין לי איזון. היא באמת החברה היחידה שלי כרגע ככה כשאני רוצה כבר לצאת ולהנות אין לי עם מי..
אוף.. אני כל כך רוצה למצוא חברים שיוכלו להיות כאלו. שיש להם בעיות אבל יש להם שמחת חיים שאפשר לעשות קצת כיף. לזה אני מתפללת הלילה, שיבוא יום ולא אהיה יותר לבד.
אני רוצה להכיר עוד חברים אבל איך ??
