בדידות עמוקה
אני בת 27 ואין לי חברות בכלל.
למעשה אין לי מיומנות בתקשורת חברתית ואני מוצאת את עצמי בסיטואציות חברתיות בהם אני מרגישה משעממת .
כל כך מתסכל אותי להרגיש שלי אין מה לספר לבנות בעבודה למשל ולא מתחברים אלי אנשים.
לפני כמה חודשים חוויתי פגיעה באמון ממישהי בעבודה.
היא עובדת איתי כשנתיים ומרגע הראשון הרגשתי חיבור איתה והחשבתי אותה לחברה הטובה ביותר בעוד היא התגלתה בסוף כמלשינה וכל מה שסיפרתי לה עבר למנהל וגם כמעט פטרו אותי בגללה .
תמיד הסתפ'תי בקשר לעבודה איתה למרות שבפייסבוק פרסמה שיוצאת לבלות עד ש..
הגיעה מישהי חדשה ועוד מישהי ונוצרה שלישייה חזקה שהרגשתי לא שייכת לה..
יום אחד הייתה לי תחושת בטן שאותה "חברה" מתכננת ללכת לסרט עם הבנות כי שבוע לפני היה דיבורים ולא יצא לפועל.
שאלתי את "החברה" מתי כולנו מתכננות להיפגש לסרט ביחד מהעבודה והיא התעלמה מההודעה בווטסאפ
יותר מאוחר פרסמה בפייסבוק שהיא נמצאת בסרט בזמן איכות עם אחת משתי החברות מהשלישייה.
זה גרם לי לפגיעה חזקה באמון בה ומאז היחסים ביננו לא כמו פעם.
לחשוב שהחשבתי אותה לחברה בעוד היא לא החזיקה ממני בכלל.
כמובן מאז השלישייה נפגשה כמה פעמים ולא הזמינו אותי...
אני מרגישה כה בודדה . בא לי ללכת לסרט ואין לי עם מי
מרכז החיים שלי עד לא מזמן היה עבודה וגם שם בפגעו באמון שלי.
אחרי הצבא התחלתי לעבוד בתחנת דלק ולפני כן היו לי קשה למצוא עבודה יציבה .
התחלתי לעבוד שם מלפני 5 שנים . אני אוהבת את העבודה והייתי עד לפני פחות משנה הכי מסורה שיש
לפני 3 שנים גיליתי לפתע שלא סומכים עליי שאעבוד גם בחנות נוחות וזה שבר אותי לחלוטין.
אני מרוסקת לגמרי. מרגישה שסתם יש עליי שם סטיגמה וכן מגיע לי לעבוד בחנות.
כל מתדלק חדש ישר נכנס לחנות בעוד שאני מעולם לא זכיתי לעבוד פרט להתלמדות חד פעמית רק כי המנהל היה נואש ואחרי חפיפה אחת הגיעה מישהי והוא הפסיק לי את ההתלמדות...
מצד אחד אני פגועה נפשית מהזלזול ,מהשקרים וחרטות כמו "כל דבר בזמן שלו" כשאני שואלת מתי אעבוד בחנות.
פתאום אחרי 5 שנים ולקוחות שבאמת שואלים אם כבר קודמתי להיות מנהלת בעוד שאפילו לחנות אני לא מוסמכת.
בא לי להתפטר אבל אז נכנסת החרדה שמשתקת אותי. הרי אין לי ראש ללימודים.
איפה אחפש ומי מבטיח לי ששם אמצא חברות , את השקט הפנימי וכמובן שיסמכו עלי
לפעמים אני כל כך עצבנית ונסערת שבא לי לחפש לשלב עוד עבודה כמוכרת בחנות כלשהי כדי להוכיח לכולם שסתם הדביקו עליי סטיגמה רק כי אני משדרת חוסר ביטחון ומבולבלת בהתחלה.
מצד שני המנהל לא רואה אותי ממטר . זה בא לידי ביטוי בדף בקשות שרושמים מתי לא יכולים והוא כמעט תמיד מצפצף עליי כי יודע שאין לי חיים ויודע שאני רוצה לראות אקס פקטור ובשבילו זה שטויות ולכן נותן לי לעבוד..
אז אם עד עכשיו העבודה הייתה מרכז חיי , כרגע אני מרגישה ריקנות , בדידות ןצורך עז להיות נאהבת..
קשה לי להתמודד עם כל ההצפה הרגשית שיש בתוכי
אני בת 27 ואין לי חברות בכלל.
למעשה אין לי מיומנות בתקשורת חברתית ואני מוצאת את עצמי בסיטואציות חברתיות בהם אני מרגישה משעממת .
כל כך מתסכל אותי להרגיש שלי אין מה לספר לבנות בעבודה למשל ולא מתחברים אלי אנשים.
לפני כמה חודשים חוויתי פגיעה באמון ממישהי בעבודה.
היא עובדת איתי כשנתיים ומרגע הראשון הרגשתי חיבור איתה והחשבתי אותה לחברה הטובה ביותר בעוד היא התגלתה בסוף כמלשינה וכל מה שסיפרתי לה עבר למנהל וגם כמעט פטרו אותי בגללה .
תמיד הסתפ'תי בקשר לעבודה איתה למרות שבפייסבוק פרסמה שיוצאת לבלות עד ש..
הגיעה מישהי חדשה ועוד מישהי ונוצרה שלישייה חזקה שהרגשתי לא שייכת לה..
יום אחד הייתה לי תחושת בטן שאותה "חברה" מתכננת ללכת לסרט עם הבנות כי שבוע לפני היה דיבורים ולא יצא לפועל.
שאלתי את "החברה" מתי כולנו מתכננות להיפגש לסרט ביחד מהעבודה והיא התעלמה מההודעה בווטסאפ
יותר מאוחר פרסמה בפייסבוק שהיא נמצאת בסרט בזמן איכות עם אחת משתי החברות מהשלישייה.
זה גרם לי לפגיעה חזקה באמון בה ומאז היחסים ביננו לא כמו פעם.
לחשוב שהחשבתי אותה לחברה בעוד היא לא החזיקה ממני בכלל.
כמובן מאז השלישייה נפגשה כמה פעמים ולא הזמינו אותי...
אני מרגישה כה בודדה . בא לי ללכת לסרט ואין לי עם מי
מרכז החיים שלי עד לא מזמן היה עבודה וגם שם בפגעו באמון שלי.
אחרי הצבא התחלתי לעבוד בתחנת דלק ולפני כן היו לי קשה למצוא עבודה יציבה .
התחלתי לעבוד שם מלפני 5 שנים . אני אוהבת את העבודה והייתי עד לפני פחות משנה הכי מסורה שיש
לפני 3 שנים גיליתי לפתע שלא סומכים עליי שאעבוד גם בחנות נוחות וזה שבר אותי לחלוטין.
אני מרוסקת לגמרי. מרגישה שסתם יש עליי שם סטיגמה וכן מגיע לי לעבוד בחנות.
כל מתדלק חדש ישר נכנס לחנות בעוד שאני מעולם לא זכיתי לעבוד פרט להתלמדות חד פעמית רק כי המנהל היה נואש ואחרי חפיפה אחת הגיעה מישהי והוא הפסיק לי את ההתלמדות...
מצד אחד אני פגועה נפשית מהזלזול ,מהשקרים וחרטות כמו "כל דבר בזמן שלו" כשאני שואלת מתי אעבוד בחנות.
פתאום אחרי 5 שנים ולקוחות שבאמת שואלים אם כבר קודמתי להיות מנהלת בעוד שאפילו לחנות אני לא מוסמכת.
בא לי להתפטר אבל אז נכנסת החרדה שמשתקת אותי. הרי אין לי ראש ללימודים.
איפה אחפש ומי מבטיח לי ששם אמצא חברות , את השקט הפנימי וכמובן שיסמכו עלי
לפעמים אני כל כך עצבנית ונסערת שבא לי לחפש לשלב עוד עבודה כמוכרת בחנות כלשהי כדי להוכיח לכולם שסתם הדביקו עליי סטיגמה רק כי אני משדרת חוסר ביטחון ומבולבלת בהתחלה.
מצד שני המנהל לא רואה אותי ממטר . זה בא לידי ביטוי בדף בקשות שרושמים מתי לא יכולים והוא כמעט תמיד מצפצף עליי כי יודע שאין לי חיים ויודע שאני רוצה לראות אקס פקטור ובשבילו זה שטויות ולכן נותן לי לעבוד..
אז אם עד עכשיו העבודה הייתה מרכז חיי , כרגע אני מרגישה ריקנות , בדידות ןצורך עז להיות נאהבת..
קשה לי להתמודד עם כל ההצפה הרגשית שיש בתוכי
