בדידות שמימית, אהבה עצמית וקסמים קלים: שלושה ספרים מומלצים לילדים
אילן שיינפלד מנסה להתמודד עם אובדן, מיכל סנונית מלמדת איך לאהוב את הזולת והמכשפת הצעירה אנה קדברה מספקת בידור קליל
עלמא אליוט הופמן
התראות במייל
27 בנובמבר 2024
"כשכוכבים נופלים", ספר הילדים החדש של המשורר והסופר אילן שיינפלד, מוגדר בכותרת המשנה שלו כ"ספר נחמה", ונכתב בסיוע אנשי ונשות מקצוע למען משפחות מקיבוצי הנגב המערבי. הקשר זה ניכר כבר מתחילתו, שבה מסופר על כוכבה, "גורת כוכבים קטנה ושמחה". "כל שמש וירח משגיחים על כוכביהם הקטנים והגדלים", כותב שיינפלד, וקשה שלא לחשוב באופן מיידי על ההפקרה שחוו קהילות שלמות ב–7 באוקטובר 2023.
העלילה מתארת את התמודדותה של כוכבה עם סערה מטלטלת, שבעקבותיה כוכבים, שמשות וירחים רבים נפלו מהשמים. היא סובלת מעצב איום, מאבדת את כל שמחת החיים שלה ומדאיגה את הכוכבים סביבה, שמזמנים את חכם קדמונים הזקן, כוכב עתיק שבא לבקר את כוכבה ולשוחח איתה על רגשותיה. השניים מנהלים דיאלוג ארוך, שמאשרר את תחושותיה, מעניק לה פרספקטיבה ונוטע בה אופטימיות ותקווה.
- פרסומת -
זהו ספר בעל מבע עשיר בשפתו ובתכניו, וההקשר המציאותי שבמסגרתו נכתב הופך אותו לכזה שפורט על מיתרי הרגש. איוריה של הילה חבקין מלאים רכות ועדינות, הולמים את העלילה ומאפשרים מרחב נשימה בין העמודים העמוסים. עם זאת, כספר שעוסק באובדן ומיועד לגיל הרך ולגילאי ראשית קריאה, הוא דחוס טקסטואלית ולוקה לעיתים בדידקטיות יתרה. אם הנמענים הם ילדים וילדות קטנים, מומלץ לקרוא אותו בהמשכים, ולאו דווקא בפעם אחת, כדי לתת מקום לעיבוד. בנוסף, מופיעים בסופו דפי עבודה מעוררי מחשבה, שעשויים לעזור למי שחפצה בכך.
כשכוכבים נופלים / אילן שיינפלד. איורים: הילה חבקין. הוצאת שופרא, 25 עמודים
איזהו עשיר?
יותר מעשור עבר מאז ספר הילדים האחרון שפירסמה המשוררת והסופרת מיכל סנונית, הידועה יותר מכל כנראה בזכות ספרה "ציפור הנפש" מ–1985. כעת ראה אור ספרה "ארמון של אהבה", שמספר על איש עשיר באהבה לעצמו, שחילק מתנות לאחרים ובהן ציווה עליהם לאהוב אותו.הטקסט כתוב באופן כמעט פדגוגי. זה לכאורה סיפור פשוט, אבל הוא מצליח לגעת בכמה נושאים רציניים. ראשית, הוא מתאר את הבדלי המעמדות ואת החתירה הקפיטליסטית אחרי הצלחה, שמיתרגמת בספר ל"אהבה". הגיבור חי בשפע ומחלק את אהבתו לאחרים לא מתוך נתינה לשמה, אלא מתוך אגואיזם ורצון לזכות בתדמית של אדם אמיד ומורם מעם. שנית, הספר עוסק בצורך העמוק להיות נאהבים בעולם הנעשה יותר ויותר מנוכר, והוא מדגיש את הצורך — ובמקרה של הגיבור, הדרישה — שאחרים יכירו בנו ויקבלו אותנו. לבסוף, זהו סיפור שמזכיר עד כמה בדידות יכולה להיות מאיימת וכיצד היא יכולה להניע אנשים.
"ארמון של אהבה", המלווה באיוריה העדינים של גליה ארמלנד, מזכיר באופנים מסוימים את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של אפרים סידון, משום שהוא עוסק באדם שבוחן את אהבתה של סביבתו אליו. בזמן הקריאה קל לחשוב גם על כמה דמויות ציבוריות בשר ודם, שניחנו באופי דומה לזה של האיש העשיר שאוהב את עצמו. אולם בסיפורה של סנונית, שכניו של האיש, הבוחרים בתחילה ללמד אותו לקח ולהעניש אותו על יהירותו, מתרצים ומסייעים לו נוכח החרטה שהביע וקריאתו לעזרה.
לא בטוח שילדים וילדות קטנים יתחברו לכל הפרשנויות הללו לספר, וייתכן שרובם ייקחו ממנו את המסר הפשטני שצף על פני השטח וקורא לאהוב גם אחרים, ולא רק את עצמך.
ארמון של אהבה / מיכל סנונית. איורים: גליה ארמלנד. הוצאת ציפור, עמודים לא ממוספרים
כישוף חלקי
"אנה קדברה" של הסופר הספרדי פדרו מניאס, שחובקת שישה ספרים מאז שהחל תרגומה לעברית לפני כשנתיים, מצטרפת לסדרות נוספות שגיבורותיהן הן ילדות מצועצעות קלות, שמבחינה חזותית מזכירות במידה מסוימת את בובות הבראץ, שהיו פופולריות בעשור הקודם. שתי המצליחות ביותר הן כנראה "איזדורה מון" של הארייט מונקסטר, סדרה שבמרכזה ילדה שהיא חצי ערפדית וחצי פיה, ו"הנסיכה בשחור" של שנון ודין אייל, שבה הגיבורה חוברת לילדים נוספים כדי להתמודד עם אתגרים.- פרסומת -
בתקופה האפלה הזאת, אפשר להבין מדוע ילדים ישראלים, ובעיקר ילדות, נמשכים לדמויות כמו "אנה קדברה" — ילדה־מכשפה שלומדת קוסמות וכשפים בבית הספר ומשתמשת בהם כדי להציל את המצב, אך לא תמיד נוחלת הצלחה. בדומה לשתי הסדרות האחרות שהוזכרו, העולם הדמיוני שבו היא פועלת אינו מורכב במיוחד ומופיעים בו כל מיני חוקים יש מאין או דמויות בעלות נפח מצומצם.
העלילות בשני הספרים האחרונים שפורסמו בסדרה, "האי של חיות המחמד" ו"עוגות מסוכנות", אינן מגרות במיוחד, אבל הצליחו להותיר את שני הנסיינים הצעירים שעמם קראתי אותם במתח יחסי. הם צחקו מההומור והתפעלו מהקסמים, מהחתול בעל הכוחות ומהעוגות שגרמו למי שטעם אותן להתנהג באופן משונה.
השפה בשניהם מדוברת אך לא דלה, ומותאמת לילדים וילדות בגילאי ראשית קריאה; האיורים של דייוויד סיירה ליסטון מתוקים ומושכים את העין, אבל האסתטיקה שלהם, יחד עם הדיאלוגים והבדיחות, גורמים לקוראת המבוגרת להרגיש כאילו היא מקריאה לילדיה פרק של סדרת האנימציה "בנות הפאוור פאף". למרות היקום המוגבל שלהם, ספרי הסדרה מספקים קריאה קלילה ובידור אסקפיסטי לא מזיק.
אנה קדברה 5 ו–6 / פדרו מניאס. איורים: דייוויד סיירה ליסטון, תירגמה מספרדית: מיכל שליו. הוצאת עם עובד, 136 ו–125 עמודי