בדידות
נמאס לי מהעובדה שאין לי ממש חברים,שאין לי עם מי לצאת לבלות או לדבר איתו
תמיד היו לי תקופות של בדידות כמעט בלי חבר טוב אחד וגם אני מצליח למגנט לחיי אנשים
שלא מתאימים לי ושלא טוב לי בחברתם...ואולי זה אפילו גרוע יותר מלהיות לבד
אני לא מצליח להתחבר כמעט לאף אחד ולא מצליח ליצור קשרים חדשים.
אומנם כרגע אני בלי מסגרת בכלל לא עבודה ולא לימודים אבל גם במסגרות שכן הייתי בהן
תמיד נשארתי בצד ולא יצרתי קשר
וזה קשה...בגיל 33 להיות מנותק כמעט לגמרי מלבד חבר אחד טוב שגר רחוק...אני לא רוצה לדבר
על זוגיות שמעולם לא הייתה לי ולא בטוח בכלל אם תהיה
אז כל מה שנשאר זה לשרוף זמן ולראות אנשים בפייסבוק נהנים מהחיים
למה בעצם? למה החיים כל כך לא הוגנים והגורל כל כך עלוב?
למה לאחרים מגיע לחיות חיים מספקים ואני תקוע שנים על גבי שנים באותה עמדה?
אומרים שמחשבה בוראת מציאות והסרט הסוד מזיין ת'מוח על זה שאנחנו יכולים להיות כל דבר
האומנם?האם אפשר באמת לשנות משהו?מעניין אותי לדעת איך לעזאזל אני חי את אותם חיים
עלובים כבר 33 שנה,חיים של סבל מתמיד בלי תקופות שאני יכול להגיד עליהן שהן טובות
ותכלס אני רואה את עצמי כפייטר - כל החיים אני נלחם על השפיות שלי ומעולם לא הרמתי ידיים
אבל לאחרונה זה קצת מתחיל לקרות...אני לא בטוח שיש תקווה אלא יותר התפשרות על חיים
עלובים בבית של ההורים בלי בילויים,בלי חברים נורמלים שאפשר לדבר איתם,בלי קריירה,בלי זוגיות
זה פשוט סוג של מוות...לשבת כל היום בבית ולבהות בפייסבוק לחכות לאיזו הודעה ממישהו
וככה השנים חולפות והאמת שאחרי שנלחמתי כל כך הרבה כנראה שבאמת אין תקווה
נמאס לי מהעובדה שאין לי ממש חברים,שאין לי עם מי לצאת לבלות או לדבר איתו
תמיד היו לי תקופות של בדידות כמעט בלי חבר טוב אחד וגם אני מצליח למגנט לחיי אנשים
שלא מתאימים לי ושלא טוב לי בחברתם...ואולי זה אפילו גרוע יותר מלהיות לבד
אני לא מצליח להתחבר כמעט לאף אחד ולא מצליח ליצור קשרים חדשים.
אומנם כרגע אני בלי מסגרת בכלל לא עבודה ולא לימודים אבל גם במסגרות שכן הייתי בהן
תמיד נשארתי בצד ולא יצרתי קשר
וזה קשה...בגיל 33 להיות מנותק כמעט לגמרי מלבד חבר אחד טוב שגר רחוק...אני לא רוצה לדבר
על זוגיות שמעולם לא הייתה לי ולא בטוח בכלל אם תהיה
אז כל מה שנשאר זה לשרוף זמן ולראות אנשים בפייסבוק נהנים מהחיים
למה בעצם? למה החיים כל כך לא הוגנים והגורל כל כך עלוב?
למה לאחרים מגיע לחיות חיים מספקים ואני תקוע שנים על גבי שנים באותה עמדה?
אומרים שמחשבה בוראת מציאות והסרט הסוד מזיין ת'מוח על זה שאנחנו יכולים להיות כל דבר
האומנם?האם אפשר באמת לשנות משהו?מעניין אותי לדעת איך לעזאזל אני חי את אותם חיים
עלובים כבר 33 שנה,חיים של סבל מתמיד בלי תקופות שאני יכול להגיד עליהן שהן טובות
ותכלס אני רואה את עצמי כפייטר - כל החיים אני נלחם על השפיות שלי ומעולם לא הרמתי ידיים
אבל לאחרונה זה קצת מתחיל לקרות...אני לא בטוח שיש תקווה אלא יותר התפשרות על חיים
עלובים בבית של ההורים בלי בילויים,בלי חברים נורמלים שאפשר לדבר איתם,בלי קריירה,בלי זוגיות
זה פשוט סוג של מוות...לשבת כל היום בבית ולבהות בפייסבוק לחכות לאיזו הודעה ממישהו
וככה השנים חולפות והאמת שאחרי שנלחמתי כל כך הרבה כנראה שבאמת אין תקווה