בדידות...?
אני פשוט לא מצליחה להעלות את הנקודה על הכתב. נדמה כי כל מילותיי- רבות ככל שיהיו, נדמות אך ברגע שהן פוגעות בדף. תוהה האם נידונתי לחיי בדידות, שכן אף על פי שאינני לבד אף לרגע, אם לאדם אין את עצמו- אין לו אף אחד. אני נוטה להאמין בתכונותיי החיצוניות בלבד. הפרטים הבסיסיים והגלויים לכל דורש(וגם לאלו שלא), אך אין זה מספיק- ומעבר לכך, זה לא מכסה ולו במעט. לעיתים, תחושת נוגות שכזו מאיימת להשתלט- ובאותם רגעים ספורים מתחוללת מלחמת אימים. על פניו, נדמה כי אלו הם רגעיי השלווים ביותר- תמצאני מאזינה למוזיקה בעודי יושבת וחוכחת בדעתי על נושאים ש"ברומו של עולם", תמצאני שוכבת פורקדן, עיניי פקוחות לרווחה- בוהות...תמצאני עוטה מעטה של שתיקה. יושבת, מחייכת לפרקים, מתבוננת בדמעה שאך נשרה והרטיבה את קצה אצבעי. תמצאני אחוזת בעט, פורקת את נסתרי ליבי אל בין שורות כחולות אלו. אין זה מקרה שכך מתנהלים הדברים, שכן- זו מהות המלחמה. כשקראתי את תגובותיכם (לקטע "הרגע הזה/עכשיו") ודובר על "תהליך" או "סדר בנפש" עם "התקדמות השורות" וכד', כלל לא הבנתי על מה מדובר. כתבתי את השיר בתוך דקות, כפרץ של מה שחשתי באותו הרגע- לא הורגש לי שום תהליך ושום סדר. הבוקר, עשיתי קצת סדר בדפים שלי(אין כמו מיון דפים בשבע בבוקר כשממהרים לעבודה) ומצאתי משהו שכתבתי בחודשים האחרונים(מה שכתוב למעלה) , לא בטוחה מתי. לא בטוחה אם כתבתי זאת לאחר שפגשתי אותו, או לפני, אך זה לא ממש משנה. אפשר לראות את ההבדל בין מה שנכתב במציאות של היום למה שנכתב במציאות של אז. טוב לי לקרוא את זה, ובנקודה הזו מגיעה לך- תודה. (למרות שאתה לא קורא פה)
אני פשוט לא מצליחה להעלות את הנקודה על הכתב. נדמה כי כל מילותיי- רבות ככל שיהיו, נדמות אך ברגע שהן פוגעות בדף. תוהה האם נידונתי לחיי בדידות, שכן אף על פי שאינני לבד אף לרגע, אם לאדם אין את עצמו- אין לו אף אחד. אני נוטה להאמין בתכונותיי החיצוניות בלבד. הפרטים הבסיסיים והגלויים לכל דורש(וגם לאלו שלא), אך אין זה מספיק- ומעבר לכך, זה לא מכסה ולו במעט. לעיתים, תחושת נוגות שכזו מאיימת להשתלט- ובאותם רגעים ספורים מתחוללת מלחמת אימים. על פניו, נדמה כי אלו הם רגעיי השלווים ביותר- תמצאני מאזינה למוזיקה בעודי יושבת וחוכחת בדעתי על נושאים ש"ברומו של עולם", תמצאני שוכבת פורקדן, עיניי פקוחות לרווחה- בוהות...תמצאני עוטה מעטה של שתיקה. יושבת, מחייכת לפרקים, מתבוננת בדמעה שאך נשרה והרטיבה את קצה אצבעי. תמצאני אחוזת בעט, פורקת את נסתרי ליבי אל בין שורות כחולות אלו. אין זה מקרה שכך מתנהלים הדברים, שכן- זו מהות המלחמה. כשקראתי את תגובותיכם (לקטע "הרגע הזה/עכשיו") ודובר על "תהליך" או "סדר בנפש" עם "התקדמות השורות" וכד', כלל לא הבנתי על מה מדובר. כתבתי את השיר בתוך דקות, כפרץ של מה שחשתי באותו הרגע- לא הורגש לי שום תהליך ושום סדר. הבוקר, עשיתי קצת סדר בדפים שלי(אין כמו מיון דפים בשבע בבוקר כשממהרים לעבודה) ומצאתי משהו שכתבתי בחודשים האחרונים(מה שכתוב למעלה) , לא בטוחה מתי. לא בטוחה אם כתבתי זאת לאחר שפגשתי אותו, או לפני, אך זה לא ממש משנה. אפשר לראות את ההבדל בין מה שנכתב במציאות של היום למה שנכתב במציאות של אז. טוב לי לקרוא את זה, ובנקודה הזו מגיעה לך- תודה. (למרות שאתה לא קורא פה)
