אחרי 4 ילדים- סיימתי ללדת,זה כבר לא ממש דיון מעשי מבחינתי
ובכל מקרה, זה בסדר גמור לומר כל מה שחושבים, לא נפגעת חלילה (ותודה על ההתחשבות
)
 
נכון, כהורים אנחנו מחוייבים כלפי ילדינו, לתת להם ככל יכלתנו את המקסימום כדי שיוכלו ---
להצליח?
מעדיפה- להיות מאושרים.
זו בעיניי הצלחה בחיים.
נדמה לי שההבדל בינינו, הוא שאתה רואה את המסלול ההישגי הנורמלי כמסלול היחיד לאושר,
ואני ממש לא.
כמה אנשים נורמלים, פרופסורים, מצליחנים, עורכי-דין וכד', אומללים יש?
המסלול הזה ממש לא מבטיח כלום.
 
בנאדם יכול להיות שחקן, כמו דקל , להיות אולי תלוי בעזרת קרוביו בעניינים מסויימים,
ולהיות מאושר.
להיות גם תורם לסביבתו.
זה מה שאני ראיתי אצלו.
מה אתה ראית?
את הקשיים בהגייה?
זה באמת כ"כ משמעותי? יותר מהאור שהוא מפזר?
 
בנאדם יכול גם לעבוד במלאכה פשוטה עוד יותר,
או מסובכת יותר (יש בעלי צרכים מיוחדים, שהם מאד אינטילגנטיים, בעלי יכולות גבוהות בכלמיני תחומים),
לנהל אורח חיים שונה מאד- או דומה מאד- לרוב האוכלוסיה,
ולהיות בסה"כ מאושר לא פחות, אולי יותר, מרוב האוכלוסיה.
 
כך שעצם היותו בעל צרכים מיוחדים, לא סותר חיים מספקים, שמחים, תורמים.
מוצלחים במושגים שלי.
אלא אם הוריו יראו בו כשלון, אדם פגום.
זה יכול לחרב כל אחד...
