בדיקת גבולות בגיל שנה ושלושה חודשים?

[hzrich24]

בדיקת גבולות בגיל שנה ושלושה חודשים?

הבן שלי (ילד ראשון) בן שנה ושלושה חודשים. כבר כמה זמן (מספר שבועות) הוא מגיב בבכי וצרחות בכל פעם שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או שמונעים ממנו לעשות דברים שאסור (בעיקר דברים מסוכנים ולא סתם מגבלות שרירותיות). להבנתי מדובר בסוג של בדיקת גבולות? אני טועה? ולשאלת מיליון הדולר: איך מגיבים לזה? איך גורמים לו להבין שזו התנהגות לא רצויה? יש בכלל טעם בעונשים בגיל כזה? אנחנו נמנעים מלתת לו את מה שהוא רוצה כדי לא לסמן שמקבלים פרס על התנהגות לא רצויה. אנחנו תמיד מדברים איתו תוך כדי התהליך (מאוד משתדלים לדבר בטון נמוך ולא בצעקות) וחוזרים ומדגישים ש"אסור" וכו'. אציין שהוא עדיין לא מדבר במלים (אלא רק מתקשר בנהמות - סוג של דיבור כמו של אדם קדמון

) ולכן גם קשה לא להביע את עצמו שלא בנהמות או בכי. help...

 

[survivorrr]

ועוד איך הוא בודק גבולות.

בן שנה ושלושה חודשים הוא עדיין לא אמור לדבר במילים ברורות. אבל הוא יודע לתקשר, להביע את עצמו ובדיוק זה מה שהוא עושה. לבדוק גבולות? זה בכל גיל. עקביות, החלטיות, בהירות (אמירת דברים ברורים וללא סימני שאלה), זה שם המשחק. אין כפל מסרים, אין עמימות, אין סימני שאלה, אין נסיגות, אין שבירת מילה של ההורה השני. תשובה שהוא קיבל בפעם הראשונה תהיה גם התשובה שוא יקבל בפעם האלף שלוש מאות חמישים ושבע. הוא יבין את זה מהר מאד. צורח - אני מפנה גב ומתעלם. זורק? מה שנזרק אני מחרים (אם אתה זורק סימן שאתה לא צריך את זה ואני לוקח) ולא מחזיר שבוע לפחות. נשכב על הרצפה - אם זה מה שאתה אוהב - טוב. אני רואה את זה הרבה בסופרמרקטים. ילד משתטח ורוקע ברגליו אם ההורים לא נכנעים. להמשיך ללכת ולא להפנות מבט. הוא כבר יקום ויבוא. אולי פעם או פעמיים ראשונות זה יארך קצת זמן. אבל כשהוא מבין את הפרינציפ - הכל בסדר. אצלי הילדים (3) ידעו את זה מיום שנולדו ולא היו לי בעיות של דחיקת גבולות. הם יודעים עד היום שכדי שאני אשנה את דעתי או שצריכים תנאים ונתונים להשתנות או שיתנו לי נימוק משכנע והגיוני למה אני צריך לשנות את דעתי והחלטתי. כבר בגיל רך לימדתי אותם להחליט ולשאת בתוצאות. הבסיס היה כשרוצים לקנות משהו, אפילו משהו פשוט כמו צלחת אוכל (מצויירת מפלסטיק). לקחתי כמה ציורים שונים, הצגתי לפניהם ואמרתי לבחור אחת (ואני מדבר על גילאי פחות משנה). הושיטו יד לאחת - מיד השאר נעלמות מאחורי גבי. אין להחליף. לא בגיל הזה ולא בשלב כל כך מוקדם. רק יותר מאוחר לימדתי אותם שבמקרים מסויימים מותר לשנות החלטה. מדברים איתו? מצויין. ולא להסתפק רק ב"אסור". גם "אני לא מסכים", "אני לא מרשה" יעבדו. הוא מבין. זה לא איסור גלובלי ולא איסור מהשמים. זה אני . האיסור בא ממני ואתה חייב לכבד את זה. רוצה או לא רוצה. לנמק? לא כל דבר. אני לא רוצה להגיע למצב שבו אם לא אנמק - דעתי לא תתפוס. הוא חייב לקבל לפעמים מרות גם בלי נימוקים. לא כל דבר צריך להיות משא ומתן להרכבת קואליציה. הורה רשאי להכתיב התנהגות וכללים בבית. בהצלחה

 

[hzrich24]

לפעמים להתעלם לא עוזר...

ומה עושים כשלהתעלם גורם רק להסלמה? איך "מוציאים" אותו מזה?

 

[survivorrr]

לדעתי - אין חיה כזאת.

מה שאני שומע בין המילים שלך זה שהוא "משחק" איתך במשחק ששמו "נראה מי ישבר קודם ואני יודע שזה לא אני". את משדרת לי חוסר סבלנות. כאילו שאת מתעלמת לשניה אחת ורוצה שזה ישפיע בשניה הבאה. אז זהו שזה לא יקרה. הוא צריך זמן להבין שהדרך הזו נחסמה בפניו. זה לוקח לא מעט זמן. עד היום הוא למד שהכנעתך זו רק פונקציה של זמן ועוצמה. ככל שהווליום שלו יותר גבוה וחזק - תישברי יותר מהר. ככל שהזמן נימשך - הסבלנות שלך תיגמר. בסוף הוא ישיג את שלו. הוא רגיל לזה ואין סיבה שישתנה. את לא נותנת לו סיבה. אז זה הזמן לתת לו סיבה. כמה זמן הוא יצרח. חמש דקות? רבע שעה? בשבילו זה חצי נצח. חצי שעה? שטויות. ילד לא מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. שחקי משחק ששמו "עכשיו אני מלמדת אותך שאני לא פראיירית". תוך כדי כתיבה אני נזכר שיום אחד נסעתי ברכבת. היתה אמא עם ילדים. ילדה אחת רצתה משהו. אמא סירבה. הילדה איימה עליה (לא האמנתי למשמע אוזני) "אם לא תתני לי אני אבכה" שככה יהיה לשנינו טוב שזה מה שהילדה אמרה. אמא מיד נכנעה. אז מה הילדה למדה? את מבינה? אצל הילדה הזו הבכי היה נשק. לא תוצאה. נשק. השימוש בו מתוכנן ומתוזמן. החיזבאללה לא מתוכנן ככה. אצלי? אני הייתי מוציא מצלמה ואומר לה "כשאת תבכי אני אצלם ותוכלי לראות בתמונה כמה יפה את בוכה". את מבינה מה הגישה שלי? ולא תגידי שאני מגזים. שאני נוקשה מדי. ילדים יודעים את האמת. הם מעריכים אותנו נכון והם ינצלו כל חולשה שלנו ויעריכו כל חוזק שלנו. מנסיון. סוד קטן - כשהתגרשתי, השארתי לילדים להחליט עם מי הם רוצים לחיות (גרושתי לא התנגדה) והודעתי שבכל מקרה אבא נשאר אבא ואמא נשארת אמא. הקשר הזה לא יתנתק ואכבד כל החלטה שלהם כאילו היתה שלי. הם הלכו איתי. כנראה שאני לא עד כדי כך רע או קשה. אפילו לא הרתיע אותם התנאי שהתניתי: החיים בבית יתנהלו על פי דרכי ואיתי לא מתווכחים. כדרכם של ילדים (לא חשוב באיזה גיל) הם ניסו לבדוק גבולות. אני כרגיל הייתי עיקבי ונחרץ. כבר כמה שנים לא הרימו קול בבית הזה. לא הם ולא אני. גם מחלוקות (והיו גם היו) סודרו בשקט.