בדקה ה 90.

avivirus

New member
בדקה ה 90.

לדבר עם קיר זה יותר פשוט מסתבר לפחות עליו אני יכולה לצעוק אותו אני יכולה להכות והוא יחזיר הוא יעביר תחושות זה כמו להתבונן לשמים ולשאול שאלות כשאתה יודע שהתשובות אינן קיימות וגם אם כן אין מי שיענה לך זה כמו הרגשה שאתה באמצע הים הפתוח הכחול והעמוק הרגשה של אבדה ומציאות לא נתפסת הרגשה של טביעה אבל אי רצון לוותר כמו בשדה הפתוח רואים את האופק מרגישים את הרוח וחוץ מיופי לא רואים דבר ממש כמו לעצום עיניים ולסמוך לסמוך על האנשים שמסביבך שידאגו שלא תפגע ברצפה ואז לגלות את הנורא הקיר חלול ומאחוריו דבר אינו רק ריק שבלע את זעקותיך ושאב את בכייך שמע וראה הכל אבל לא הגיב רק החזיר כאור החוזר מנקודה לבנה החזיר את שנתת בלי תגובה בלי שינוי של אישיות או הרגשה כי אותו קיר הוא אטום אטום אליך וסגור כלבבך.
 

koryz

New member
קיר

הוא צפוי יותר מאנשים. בהנחה שיודעים ממה הוא בנוי. מסקנה: עדיף לחיות עם קיר. האמת שאם מכים בו זה די כואב (לא שניסיתי) הוא כן מקשיב, אבל עדיין, זה כמו לדבר אל הקיר (כמו לכותל) אין לנו איש בעולם חוץ מ.. מעצמנו, נדמה לי. וזה גם בטווח הקיום .. הזמני. שלנו. מי שרוצה קיר יציב, עליו לבנות אותו בעצמו אבל אם יורשה לי בניגוד למה שנאמר לי פעם לא דווקא מהפורום ש"אנחנו כאן לבד בעצם כל הזמן" אז במילה אחת - בולשיט.. כל אחד בלבד הסובייקטיבי שלו וכל אחד יש לו מצב קיומי אחר. ובינינו, אני שונאת את השופטים, שלרוב לא רואים את הדבשת של עצמם טוב מצטערת נסחפתי.. זה פשוט די קשור ודי מרגיז שיש אנשים שנדמה להם שהם יודעים משהו... על מהות העולם אז הם לא!! גם אם הם חיו בהודו 12 שנה וחושבים כמו אנשים בני 48 (ובמיוחד אם הם בגיל הזה) אה, ובמיוחד אם הם מנסים... לא משנה, אני אשתוק. יותר טוב. כשאני אמות כמובן. עד אז, בשביל מה אני כאן? וכולנו בעצם?. בשביל לקטר!!:) ובין היתר, לקבל תגובות אוהדות.. אז רק אציין, שהתגובה שלי אוהדת ל-ח-ל-ו-ט-י-ן!. למקרה, ואיכשהו, זה לא היה. ברור.
 
למעלה