בדרך לאתונה - הסיפורים

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה - הסיפורים../images/Emo96.gif

בשרשור זה נביא את כל הסיפורים על האתלטים שלנו שיתחרו באתונה , מה הסיכויים , יריבים , היסטוריה ועוד ...

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-אלכס אברבוך (אתלטיקה)

אי אפשר שלא לפתוח עם האתלט הבכיר ביותר בישראל אי פעם, אלכס אברבוך. אברבוך בן ה-28 עלה לישראל מסיביר לפני 4 שנים, כשברוסיה הוא היה מוכר יותר כאתלט קרב 10. כך למעשה החלה הקריירה שלו. ב-1997 הוא היה אלוף רוסיה במקצוע הזה, ושנה לאחר מכן, באליפות אירופה באולמות, הוא סיים במקום השישי בקרב ה-7, עדיין במדי רוסיה. ב-99' כאמור, אברבוך החליט לעזוב את קרב ה-10 ולהתרכז בקפיצה במוט, מה שהיה המקצוע החזק ביותר שלו בקרב. תוך כדי ההחלטה הוא עלה לישראל, ועבר להתאמן עם ואלרי קוגן, אחד מבכירי המאמנים בקפיצה במוט בעולם, שהיה בעבר מאמנו של רודיון גטאולין הרוסי, שעבר גובה של 6.05 מ'. שיאו האישי של אברבוך כשעלה לארץ היה 5.70 מ', נמוך מהשיא הישראלי אז של דני קראסנוב, 5.76 מ'. בכלל, עלייתו של אברבוך הביאה לעניין גדול בארץ, ומאחר וכבר היו כאן שני קופצים בכירים, קראסנוב וקונסטנטין סמיונוב, שניהם ברמה של גמר באליפות עולם, אבל אף אחד מהם לא ברמה של מדליה. ההתקדמות של אברבוך בשנה הראשונה הייתה מצויינת, שיפור של 11 סנטימטרים לשיאו האישי, וקביעת שיא ישראלי חדש, 5.81 מ'. באותה שנה אברבוך, עדיין אלמוני יחסית, נסע לייצג את ישראל באליפות העולם בסביליה וחזר עם הישג היסטורי, מדלית ארד, מדליה ראשונה לישראל באליפות העולם באתלטיקה. כמה חודשים לאחר מכן, אברבוך מביא לנו עוד הישג היסטורי, מדלית זהב באליפות אירופה באולמות. עכשיו כולם כבר הבינו שיש כאן פוטנציאל למדליה אולימפית. בשנה האולימפית 2000, אברבוך הוסיף עוד 4 סנטימטרים לשיאו הישראלי והעמיד אותו על 5.85 מ', תוצאה שעלולה להספיק למדליה אולימפית. בגמר עצמו אברבוך איכזב. הוא עבר גובה של 5.50 מ', אבל נכשל לאחר מכן בשלושת נסיונותיו לעבור 5.70, כל זה הספיק לו רק למקום העשירי. המטרה הבאה של אברבוך המאוכזב הייתה אליפות העולם ב-2001 באדמונטון, קנדה. מאליפות העולם באולמות הוא לא הביא באותה שנה מדליה והסתפק במקום הרביעי, אבל כולם ידעו שיש מה לצפות למדליה באליפות העולם, במיוחד אחרי שיא ישראלי מדהים אותו הוא קבע בתחרות בגייטסהד אנגליה, 5.91 מ'. אם עד עכשיו היו כאלה שדיברו על מזל בתחרויות הגדולות, התוצאה הזו הציבה אותו כבר בטופ העולמי. באדמונטון אברבוך לא רק שלא איכזב, אלא שיפר את ההיסטוריה שהוא עצמו קבע בסביליה. הפעם הוא הביא משם מדלית כסף עם קפיצה של 5.85 מ'. המנצח היה דימיטרי מרקוב האוסטרלי שהיה פשוט מדהים באותו ערב וקבע 6.05 מ'. שנת 2002 הגיעה והמטרה, אליפות אירופה במינכן שמתקיימת בחודש אוגוסט באיצטדיון האולימפי, 30 שנה אחרי הטבח המתועב ב-11 חברי המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים. אברבוך לא התחרה באותה השנה בעונת החורף באולמות והתרכז בהכנות לעונת הקיץ. כל זה הביא לאחד הרגעים המרגשים של הספורט הישראלי, אם לא המרגש ביותר. אברבוך על הפודיום באצטדיון האולימפי במינכן, עטוף בדגל ישראל, כשברקע מתנגנת התקווה. עוד היסטוריה של האתלט הישראלי הבכיר ביותר, והפעם זה היה הכי חזק. סוף סוף התייחסות בכל כלי התקשורת כיאה לאלוף אירופה. אם עד עכשיו המדליות שלו הביאו לכמה תמריצים קטנים, עכשיו התחילו כבר חיזורים רציניים אחרי אלוף אירופה הטרי. חברת רנו העניקה לו מכונית בשווי 170 אלף שקל, חברת הבנייה 'אזורים' רצתה לאמץ אותו בתנאי שיתן קפיצות ראווה בהשקות של אתרי בנייה, ואברבוך כבר היה חייב להתנהל עם סוכן אישי צמוד בדמותו של רפי עגיב. באותה שנה אגב, אברבוך קינח בעוד שני הישגים מצויינים, מדלית זהב באוניברסיאדה בסין, ומדלית כסף במשחקי הרצון הטוב באוסטרליה. עכשיו הוא כבר סלבריטי לכל דבר, שחייב לתת דין וחשבון לספונסרים, ולפעמים זה גורם לאי נעימויות. רק החודש זה בא לידי ביטוי במפגש של ספורטאי סגל הזהב של הועד האולימפי עם ראש הממשלה אריאל שרון. אברבוך, שמאומץ ע"י חברת ההלבשה "בגיר", טען שלא מכובד להיפגש עם ראש הממשלה בחולצת 'ספידו' (המאמצת של הוועד האולימפי), והסתכסך עם הוועד האולימפי. בכל מקרה, העניינים האלה מעניינים פחות ויפתרו אחרי אליפות העולם, אותנו מעניין מה אברבוך יעשה בפאריס. אז השנה דובר הרבה על פציעה טורדנית של אברבוך בברך. באליפות העולם באולמות בבירמינגהאם הוא נשר במוקדמות אחרי שנכשל 3 פעמים בגובה 5.60 מ'. בקיץ הוא הציג יכולת בינונית בתחרויות הגולדן ליג, ואחרי ההופעה המאכזבת באליפות הארץ (לא עבר גובה של 5.60 מ'), נראה היה שאפשר לשכוח מעוד היסטוריה השנה. אבל אז הגיעה תחרות הגרנד פרי במדריד. תחרות לא גדולה במיוחד, אף אחד לא חיכה בקוצר רוח לאיזושהיא בשורה מספרד. אבל אברבוך הוכיח לכולם באותו ערב שהוא כן הולך על היסטוריה השנה. קפיצה מדהימה של 5.93 מ' הקפיצה אותו לראשות הדירוג העולמי בקפיצה במוט ולמועמדות רצינית לזהב בפאריס. המתחרים - קבוצת "הטופ העולמי" בקפיצה במוט היא די קבועה בשנים האחרונות ולא משתנה. אברבוך, 1.78 מ', שבולט תמיד כאתלט הנמוך ליד הקופצים האלה, משתייך כמובן לקבוצה הזאת. יש את אלה שתפסו בה מקום של קבע כבר לפני כמה שנים: אלוף העולם דימיטרי מרקוב האוסטרלי, טים לובינגר הגרמני, אוקרט בריטס מדרום אפריקה, וג'ף הארטוויג האמריקאי. יש גם את אלה שהזדנבו לקבוצה הזאת קצת מאחור, אחד מהם הוא רומיין מניל הצרפתי שבינתיים נראה הכי טוב השנה. מניל הבריק כבר בתחילת העונה עם תוצאה של 5.92 מ' וקבע את תוצאת השנה בעולם. אחרי שאברבוך קילקל לו והוסיף עוד סנטימטר, מניל החזיר ב-5.95 מ' לפני חודש ואותת על כוונותיו הרציניות בהחלט למדלית זהב מול הקהל הביתי שיתן לו את כל הפוש באיצטדיון סנט. דני. עוד קופצים מוכשרים שבלטו השנה וצריך לשים אליהם לב: אוסקר יאנסון השבדי (5.87 מ'), ג'וזפה ג'יביליסקו האיטלקי (5.82 מ'), ולארס בורגלינג הגרמני שהיה סגנו של אברבוך באליפות אירופה האחרונה. התחזית - המטרה היא כמובן מדלית זהב. שיחזור של היכולת ממדריד, ואברבוך יכול לעשות את זה. הבעיה היא שאי היציבות של אברבוך השנה, והפציעה שלו בברך ממנה עדיין לא החלים לגמרי, יקשו עליו מאוד. מניל, כמו שהוזכר, נמצא בכושר מצויין, ומרקוב כבר הוכיח בעבר את ההתעלות שלו בתחרויות הגדולות. מצד שני, גם לאברבוך יש אופי, וגם הוא הפתיע אותנו לא פעם. קשה לדעת, אבל אפשר לשמור על אופטימיות

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-צמד הדואט (שחיה אומנות)

יו"ר האיגוד, נעם צבי, לאחר הפלה היסטורית לאתונה 2004 מאליפות העולם בשחיה אומותית : "זה יום גדול לשחיה האומנותית בישראל. התחלנו את הענף בארץ רק לפני 9 שנים והיום הבנות הגיעו למקום ה-15 בעולם. הכל זו עבודה נטו במדינת ישראל. כל הבנות, גם אם נולדו במדינות חבר העמים, אותרו וגודלו במסגרות ישראליות. שמונה שנים לאחר שעלתה משפחת צים-גלושקוב לישראל, שולחת השחיה האומנותית נציגות ציונית למשחקים האולימפיים. אנסטסיה גלושקוב, בתה בת ה-18 של מאמנת הנבחרת טטיאנה צים , יחד עם אינה יופה אשר סימו במקום ה-15 הסופי (87.250 נקודות) את תרגיל הדואט באליפות העולם בברצלונה ובכך הבטיחו כמעט סופית את ההפלתם למשחקים האולימפים באתונה . השתיים שמרו על דירוגן מתרגיל החובה שנערך ביום הראשון לתחרות , והבטיחו את מקומן באתונה 2004. באופן פורמלי, תצטרכנה הבנות לסיים בשנה הבאה בין 24 הצמדים הראשונים בתחרות המיון האולימפית, אבל מדובר בהליך טכני בלבד, שלא אמור להוות מכשול. שיתוף הפעולה שלה עם אינה יופה בת ה-15 היא צעירת המשתתפות באליפות העולם גלושקוב החלה רק לפני שנה, כאשר ניסתה גלושקוב לעצור את ההתרגשות ולספר חוויות: "אני כמעט מפחדת לשמוח, זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. אין ספק שזה הרגע המאושר בחיי, אני בעננים. עבדנו על התוכנית הזו ביחד במשך שנה, שני אימונים ביום. עובדים 4 שעות במים ועוד שעה בחדר כושר, ותרגילי גמישות. "את הכוריאוגרפיה המציאה המאמנת שלנו, טטיאנה, שהיא גם אמא שלי. אנחנו שפני הניסיון, עובדים ביחד במים ומחפשים תנועות חדשות ורעיונות לפתח את התרגיל. אתונה? עוד לא עצרנו לחשוב מה נעשה שם ומה המטרות". שיהייה להן בהצלחה.

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-פאבל גופמן (התעמלות)

עובד על מקבילים באולם הכדורסל וחושב על אתונה פאבל גופמן, הנחשב לאחד מ-20 המתעמלים הטובים בעולם בקרב רב, ייצג את ישראל באתונה. הוא מתאמן באולם כדורסל ורוצה להאמין שבבייג'ין תהיה מדליה מאת: אוריאל דסקל, הארץ הוא תלוי בין אוויר לקרקע, ידיו אוחזות בטבעות ומחזיקות את הגוף בצורת צלב. המאמץ כמעט ולא ניכר על פניו. זה נראה פשוט, כמעט טבעי. אדם נורמלי, עם מסת שריר ממוצעת, היה זועק מכאבים אם רק היה מנסה את התרגיל. אבל אדם נורמלי לא מתחרה באולימפיאדה. פאבל גופמן הוא המתעמל היחידי שייצג את ישראל באתונה 2004 והראשון שיעשה זאת מאז רון קפלן, שהתחרה בברצלונה 1992. שלא כמו קפלן, באיגוד ההתעמלות וביחידה לספורט הישגי מאמינים שגופמן, בן 24, יגיע לגמר האולימפי באתונה. יש כאלה שמאמינים שמבייג'ין 2008 הוא יחזור עם מדליה. כבר כמה שנים נחשב גופמן לאחד מ-20 המתעמלים הטובים בעולם, גם לדעת מומחים וגם לפי התוצאות שהשיג באליפויות העולם בבלגיה (מקום 12) ובארצות הברית (מקום 17). "הוא ראש החץ של ההתעמלות הישראלית", אומר יו"ר ראש איגוד ההתעמלות, דני בארי. מתקציב של 450 אלף שקל שמוקצה לאיגוד ההתעמלות, 200 אלף מושקעים ישירות במתעמל שעלה מאוקראינה לפני חמש שנים. "הוא ספורטאי מליגה אחרת", משבח גילי לוסטינג, יו"ר היחידה לספורט הישגי. ליגה אחרת או לא, בשלב זה גופמן מתאמן באולם כדורסל בעמק הירדן, בזמן שנערכים בו אימוני כדורסל. כשהוא נוחת, אחרי תרגיל, על המזרן שעליו הוא אמור להראות יציבות, המזרן מתרומם מתחת לרגליו. "אני כבר רגיל לכדרורים", אומר גופמן, "פעם זה הפריע, עכשיו אני צריך אוזניות שמשמיעות כדרורים בתחרויות בשביל להתרכז". מאמנו, בוריס קנבוב, מסכם: "זה מה יש". גופמן נולד בלוגנסק, עיר אוקראינית בברית המועצות לשעבר, לאבא בוריס שפעם התחרה באתלטיקה ולאמא נלי. "כשעליתי לכיתה א' הגיעו מאמני התעמלות מקצועיים מהבסיס האולימפי בקייב ולקחו ילדים שנראו מתאימים לענף. הם ביקשו לעשות מתח וכפיפות מרפקים, עשיתי שבע עליות מתח ועשר כפיפות מרפקים והם התלהבו ובחרו אותי". מגיל שש עד גיל שמונה התאמן גופמן במתנ"ס בהשגחת המאמנים המקצועיים. כשהיה בן שמונה עבר לפנימייה ובגיל 14 המשיך לפנימיית ספורט בכירה "כמו ויינגייט. עשיתי דיפלומה של מאמן, אחר כך הפכתי למתעמל בינלאומי של אוקראינה. לפעמיים היינו נשלחים לבסיס האולימפי בקייב להתאמן, חצי שנה לא היינו רואים את הבית", הוא נזכר. בגיל 16 השתייך גופמן לנבחרת הנוער האוקראינית, שהגיעה למקום שלישי באליפות אירופה בקופנהאגן. גופמן נחשב אז לכישרון המבטיח של ההתעמלות האוקראינית. הנבחרת זכתה מדליית הכסף בסידני 2000.גופמן לא היה שותף להישג, מכיוון שב-1999 החליטה משפחתו לעלות לישראל. "היתה לנו משפחה באשדוד שעלתה כבר בתחילת שנות ה-90, אבל אנחנו נשארנו בלוגנסק כי עדיין היה לנו טוב ואני התעמלתי. שבוע אחרי שהגעתי לישראל התקשרתי לווינגייט ושאלתי אותם בקשר להתעמלות. הם לא ידעו מה להגיד לי, אז דיברתי עם המאמנים שלי מאוקראינה והם נתנו לי טלפונים של מאמנים שהיו בישראל". גופמן הגיע לעמק הירדן, לאשדות יעקב, כשהיה בן 18 וחצי. "התאמנתי חזק כל היום, לא היה לי הרבה כסף אבל הקיבוץ עזר. הוועד האולימפי התחיל לעזור רק אחרי שבאליפות אירופה ב-2000 הגעתי למקום 13". אחר כך הגיע הגיוס לצה"ל, גופמן שירת כעובד כללי, שבצה"לית לא רשמית זה עובד רס"ר. הוא לא יגיד מלה רעה על התקופה בצבא, "למרות שהיה קשה וגם חשבתי לפרוש". הוא הגיע לשיאים שההתעמלות הישראלית לא ידעה בעבר. באליפות רומניה הפתוחה זכה במדליית זהב ואת אליפות העולם בגנק שבבלגיה סיים במקום ה-12 אחרי אוקראינה ואשדות יעקב, הגיע הפרק של טבריה. זה שלוש שנים חי גופמן בטבריה עם חברתו לובלינה ובתם ניקול, בת שנתיים. שם פגש גופמן את איש העסקים שרגא בר, בעל חברת תשתיות גדולה בארץ ובחו"ל, שבעבר השקיע כספים רבים בקבוצות כדורסל בצפון כמכבי קרית מוצקין והפועל מגדל העמק. "הוא בחור מדהים", אומר בר, "אני משמש כמו אבא קטן שלו, משלם את שכר הדירה ונותן לו דמי כיס. אני קורא לכל אנשי העסקים לאמץ להם ספורטאי במקום להשקיע בקבוצות כדורגל בלי סוף ולקבל יריקות בפנים". כשגופמן נחת מאליפות העולם באנהיים, שבה הבטיח את השתתפותו באתונה 2004, בר חיכה לו עם מעטפה ובה 10,000 שקל, בונוס על ההישג. פאבל גם מדריך ילדים ומגחך כשאומרים לו שהוא יכול להיות רק מדריך ולא מאמן. "באוקראינה למדתי שנתיים בשביל להיות מאמן, אבל לא נותנים לי תעודה בגלל שלא עשיתי קורס בווינגייט". -------------------------------------------------------------------------------- יש לחץ לקראת אתונה -------------------------------------------------------------------------------- בנוגע לאתונה, מודה גופמן, "יש לחץ". ההסבר: "אני תמיד דואג שחסר לי משהו, אם אני יכול לעשות משהו יותר טוב. כל הזמן אני חושב על זה. אולימפיאדה זה משהו מיוחד, אני מרגיש שלא סתם ביזבזתי את החיים בספורט. חברים שלי, שהיו הרבה יותר טובים ממני, פרשו כי הם לא היו נחושים מספיק. אני עשיתי את זה, ואני מאושר". בקרבתו של גופמן לא מזכירים את המלה מדליה. גם הוא לא מאמין שיחזור מאתונה עם אחת כזאת. "זה הרבה פוליטיקה ושיפוט מאוד סובייקטיווי. רק מתעמלים ידועים זוכים במדליה", אומר יו"ר האיגוד דני בארי. פאבל ומאמנו אומרים שסין עדיין רחוקה. "המבחן הגדול הבא הוא אליפות אירופה באפריל, המבחן האולטימטיווי יהיה באתונה. נעשה את זה טוב, ואני חושב שאני יכול להגיע לגמר", אומר גופמן. רק 90 מתעמלים מכל העולם מגיעים להתחרות בקרב-רב באולימפיאדה. -------------------------------------------------------------------------------- כמו ויטלי -------------------------------------------------------------------------------- כשנשאל גופמן אם היה מצליח יותר באוקראינה, הוא אומר שלא. "פה השקיעו בי המון, ומפה הגעתי להישגים". העתיד, זה שמעבר לבייג'ין 2008, כבר ברור לו. "לפתוח פה בתי ספר להתעמלות. לעשות מזה עסק", הוא אומר ומספר על אליל ילדותו, ויטאלי שרבו מבלארוס. המתעמל שזכה בשש מדליות זהב באולימפיאדת ברצלונה עזב לארצות הברית ופתח בתי ספר להתעמלות ברחבי המדינה. "ארצות הברית זאת אפשרות בשבילי, אבל בינתיים אני מקווה שאחרי האולימפיאדה אני אתחתן עם החברה שלי ואולי אלמד פיסיותרפיה ואעשה מזה פרנסה". -------------------------------------------------------------------------------- מצבו של גופמן בכל מכשיר -------------------------------------------------------------------------------- סוס סמוכות: מקום 1 טנגהביין (סין) - 9.762 , גופמן -8.987 סוס קפיצות: מקום 1 לי קסאיו פנג (סין) - 9.818 , גופמן -9.312 מקבילים: מקום 1 לי קסאיו פנג (סין) - 9.825 - גופמן 9.450 טבעות: מקום 1 גורדן יובצ'ב (בולגריה) - 9.787 - גופמן 9.425 מתח: טקהירו קאשימה (יפאן) - 9.775 - גופמן -9.225 קרקע: פול האם (ארה"ב) 9.327 - גופמן 9.762

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-גיא סטריק (קליעה)

נקודה במרחק 50 מטר קטנה יותר ממטבע של שקל הקלע גיא סטריק מדבר על קנה הרובה שלו, המחשבות שעוברות בראש ועל זה שמדליה באולימפיאדת אתונה לא תשנה לו את החיים מאת: חיים שדמי, הארץ 60 כדור, שעה ורבע בסך הכל. זה מה שמחכה לגיא סטריק, מקום שביעי בעולם, בבוקר ה-20 באוגוסט בדרך לגמר האולימפי באתונה. בינתי גיא סטריק והקנה של רובה הקליעה שלו הולכים ביחד מ-1998. זו מערכת היחסים הכי ארוכה שסטריק ניהל עם קנה ב-25 שנה שהוא יורה. ביותר מחמש שנים הוא הספיק לירות דרכו יותר ממאה אלף כדורים. לקנה של רובה קליעה יש אורך חיים מוגבל, יש כאלה שמחזיקים גם 200 אלף כדורים וממשיכים להיות טובים, ויש כאלה שנגמרים כבר אחרי עשרת אלפים כדורים. סטריק אומר שזה עניין של מזל, לא משהו שקלע יכול לתכנן אותו. --------------------------------------------------------------------- שני קנים --------------------------------------------------------------------- לסטריק יש שני קנים, שניהם מאותו מפעל של חברה סקוטית, אחד משמש אותו לאימונים והשני לתחרויות. את הקנה של התחרויות, זה שהולך איתו מ-1998, סטריק מאפסן ביתר ימות השנה. "כדי למצוא קנה ברמה גבוהה צריך זמן, ואם הולך לך קנה שבוע לפני האולימפיאדה, ואלה דברים שקורים, אתה בבעיה. אני מוציא את הקנה שבוע לפני התחרות כדי להתרגל אליו ואחריה אני מחזיר אותו לארון". סטריק והקנה שלו מכוונים לבוקר ה-20 באוגוסט 2004. באותו יום, באתונה, הוא מקווה שהקנה שלו יצליב כוונות עם נקודת הבול ששווה עשר נקודות. בסך הכל 50 מטר, ממצב שכיבה, לנקודה בקוטר תשעה מילימטר. "קוטר של מטבע של שקל אחד הוא 17 מילימטר, פי שניים מהבול", הוא שולף מטבע ומדגים. לסטריק יש שעה ורבע לירות שישים כדורים בתקווה שייתנו לו מדליה אולימפית, והזמן הממוצע שלו לגמור את המכסה האמורה הוא 45-40 דקות. 596 נקודות שוות בדרך כלל גמר, וסטריק כבר הגיע פעם ל-600 נקודות, אבל לא בתחרות שמוכרת כאליפות יבשת. לא לחשוב יותר מדי מלבד קצב הירי, גם לרוח הנפש יש השפעה עצומה על התוצאות. "בזמן שאתה מחכה יותר מדי בין ירייה לירייה, עוברות כל מיני מחשבות בראש", מסביר סטריק, "אסור לתת למחשבות האלה להיכנס. כל מחשבה על עבר או עתיד היא מחשבה לא טובה. זה נכון גם בחיים. צריך לחיות את הרגע. התחלת טוב תחרות, פגעת 30 כדורים מתוך 30 בבול, כל מחשבה על זה שאתה הולך להשיג תוצאה טובה תלחיץ אותך ותפגע בך. ירית טוב, אתה רוצה לשמור על מה שיש, ואז אתה נפגע. הכל מנטלי. צריך לחשוב הווה. בכל הענפים הדופק עולה עד גבול מסויים, וזה לטובה. האדרנלין גורר אותך לתגובות יותר טובות, הוא עושה אותך חד. בקליעה, כל דבר שגורם לך להתרגשות, גורם לירידה דרסטית בתוצאות. לכן קליעה זה ספורט שאתה מגיע בו לבשלות ולהישגים בדרך כלל בגיל מאוחר. באוליפיאדה אני אהיה בן 39, ומגיל 12 וחצי אני בענף. והנה, רק מ-1994 אני בצמרת העולמית". כדי שסטריק יהיה כמה שיותר מרוכז, הוא מקפיד בתחילת כל תחרות ואימון להרדים לעצמו את היד. הוא משעין עליה את הרובה למשך רבע שעה, עד שהיד רדומה ואין כמעט פולסים. "פולס הוא אחד הדברים הכי משמעותיים בקליעה. כשאתה יורה באימון, הדופק שלך כל כך נמוך כי אתה לא מתרגש, ואז היציבות שלך יותר טובה. בתחרות אתה מתרגש, הדופק חזק ומהיר יותר, ואז הרובה קופץ וקשה לפגוע בול. כולם מתרגשים בתחרות, השאלה מה אתה עושה עם זה". --------------------------------------------------------------------- הדברים הקטנים --------------------------------------------------------------------- סטריק מדבר גם על החשיבות של הדברים הקטנים, שמשפיעים בקליעה הרבה יותר מבכל ענף ספורט אחר. ענף מלא ניואנסים קטנים. התנוחה שלך, למשל. מספיק שזזת עם הרובה שני מילימטר לפה או לפה, שינית קצת את זוית הרובה, והתוצאות ישתנו דרמטית. אז בקליעה עובדים הרבה על התנוחה. "זאת עבודה של שנים וימים עד שמגיעים לתנוחה הנכונה. בקריירה של קלע, הוא כל הזמן מנסה ומנסה, ומה שעובד אצלך היום, יעבוד אחרת בעוד שנה. עד אולימפיאדת סידני סטריק עבד עם פסיכולוג, ד"ר בוריס בלומנשטיין. גם כדי להתגבר על עניין הריכוז. אבל אז הוא החליט שהספיק לו. "פסיכולוג נחוץ כשהביטחון שלך ירוד. אני לא מרגיש שאני צריך עכשיו פסיכולוג, יש לי מספיק ביטחון אחרי השנתיים האחרונות". ובשנתיים האחרונות הוא מדורג בעשירייה ראשונה של הקלעים בעולם. היום הוא מדורג שביעי, לפני שלושה חודשים הוא היה במקום השלישי. ביוני השנה הוא זכה בתחרות גביע העולם במינכן, אחת מתוך ארבע שנערכות כל שנה, הישג שהבטיח לו את המקום באתונה. עד לפני שנתיים סטריק התאמן לבד, בלי מאמן. סיפור קצת עדין. מאז סידני יש לו מאמן, יאיר דוידוביץ', יושב ראש איגוד הקליעה. סטריק מבקש לחדד את חשיבות המאמן לקלע מסוגו: "החלק הגדול בעבודה שלו זה דווקא בדברים שמסביב. לצאת בזמן לתחרויות, לעשות מעקב. אני לא חושב שיש מישהו בארץ שיכול לתת לי עצות בתחום של הטכניקה". באולימפיאדת אטלנטה 96' סטריק סיים במקומות ה-13 (ירי בשלושה מצבים - שתי נקודות מהגמר) ו-22 (שכיבה). בסידני הוא הגיע למקומות 32 (שלושה מצבים) ו-25 (שכיבה)

 

[אורן אהרוני]

המשך...

--------------------------------------------------------------------- "לא חושב שצריך לעשות הכנות מיוחדות לאולימפיאדה" --------------------------------------------------------------------- סטריק גר בשכירות בגבעת עדה, ביחד עם אשתו לימור והבת דניאל. הוא עובד כמאמן הסגל האולימפי של הקלעים הנכים ומאמן את קבוצת הרובה של קיבוץ מעברות. עד לאחרונה היה גם מנהל שיווק בחברה שמייצרת מטרות ירי נעות וקופצות בשלט רחוק למשטרה ולצה"ל, אבל הפסיק לרגל האולימפיאדה. עכשיו, פחות מתשעה חודשים לפני אתונה, סטריק לא מרגיש משהו מיוחד. שנה אולימפית או לא, בעיקר כי מאז סידני הוא שינה גישה. "היום אני מתייחס אחרת לאולימפיאדה. אז חשבתי שמדליה תשנה לי לחלוטין את החיים, חשבתי על כל ההשלכות של ההצלחה, וזה השפיע עליי לרעה והלחיץ אותי. היום אני יודע שגם מדליה לא תשנה לי את החיים משמעותית, מקסימום תגרום לי להרגיש יותר מסופק. לא יותר מזה. אני לא חושב שצריך לעשות הכנות מיוחדות לאולימפיאדה. אם משהו עובד טוב שנתיים, לא צריך לשנות אותו דווקא בשנה אולימפית". --------------------------------------------------------------------- לוסטיג מרגיע --------------------------------------------------------------------- סטריק מסביר שאחת הטעויות שעשו איתו לפני סידני "היתה שהפסיקו לי את האימון של נבחרות הנשים והנוער, כדי שאוכל להתכונן יותר טוב. זה לא היה על דעתי, וזה שהיום אני ממשיך לאמן במקביל להכנות לאולימפיאדה, עושה לי טוב. אתה לומד המון מאלה שאתה מאמן, וזה גורם לך לא להיות מרוכז רק בעצמך, מה שלא היה לטובתי". ומדליה, מה עם מדליה? הרי כולם מחפשים פה מדליות. "זה דבר ריאלי. בטח. היום אני מדורג שביעי בעולם, וכשאתה שם, ברור שמדליה זה דבר ריאלי. אבל מה, קליעה זה ספורט שיש בו היום לפחות 20-15 קלעים שיכולים לעשות מדליה, מתוכם 8-7 בולטים יותר. זה ספורט צפוף מאוד, שאין בו פייבוריטים, ולכן הוא גם מאוד לא צפוי". גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי, חותך את העניין. הציפיות הן להגיע לגמר, הוא מסביר. "לא מדברים על מדליה", אומר לוסטיג. צריך לדעת לבחור כדורים ולהגריל עמדה טובה במטווח הקנה של הרובה זה לא הדבר היחיד שקלע צריך לבחור בקפדנות. גם הכדורים זה לא סיפור פשוט, ובשבוע שעבר סטריק נסע לבירמינגהאם לשלושה ימים למפעל שמייצר לו את הכדורים. וחוץ מזה, יש את העניין של הרוח. "חלק גדול מההצלחה של קלע, קשור לציוד שאתה משתמש בו. אם יש לך קנה טוב ותחמושת טובה, אתה מסודר. לכל קנה יש את התחמושת שהוא אוהב, ומה שמתאים לי, לא יתאים למישהו אחר. פעם בשנה שנתיים אני נוסע למפעל לבחור כדורים, בטח ובטח בשנה אולימפית", אומר סטריק. בסך הכל עולים שמונה קלעים לגמר האולימפי מהמוקדמות, כאשר הרמה ביניהם היא פחות או יותר שווה. סטריק מסביר כי לכל רובה יש יכולת קביצה במטווח פתוח והתוצאות משתנות בהתאם למזג האויר, לרוח יש השפעה גדולה מאד על התוצאות. ברוח חזקה, התוצאות יורדות. קלעים טובים יודעים לעבוד טוב עם הרוח. כשאין רוח לכולם הרבה יותר קל להשיג תוצאות טובות. במטווח אולימפי יש יותר עמדות, הוא יותר גדול וכתוצאה מזה יש יותר רוח, ואז יש משמעות להגרלה. "תגריל עמדה ליד אחת העמדות הקיצוניות, זה בדרך כלל נותן לך יתרון. יש גם חסרון, כי אם אתה מגריל עמדה ליד הפינה, הרוח עלולה להתנגש בה וליצור מערבולת", מסביר סטריק. --------------------------------------------------------------------- הרובה של סטריק --------------------------------------------------------------------- דגם: וולטר תוצרת: גרמניה משקל: 6.7 ק"ג (מותר עד 8 ק"ג) קוטר: 0.22 אינץ' (5.6 מ"מ) טווח: 50 מטר כדורים: הולי-טנקס (תוצרת בריטניה) גודל הפגיעה: 10 מ"מ כוונות: כוונת ברזל מקרו-מטרית (ללא עדשות מתקרבות) הדק עדין: מופעל במשקל של 55 גרם

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-גל קליגר (שייט)

תשתש לוקח את הילדים למדליה אודי גל וגידי קליגר, שייטי ה-470, סומנו מגיל צעיר כדבר הבא בעולם השייט הישראלי. כשאתונה התרחקה, הצמידו להם את אילן תשתש, אלי גוטמן של עולם השייט יום שלישי, 13 בינואר 2004, 17:50 ממסיבות כתה ז' הם היו מבריזים, כי חלמו על מדליה. גל וקליגר (שרי היין) מאת: עדי רובינשטיין, מערכת וואלה! עוד בכתבה: "מחוץ לעבודה אנחנו נותנים אחד לשני את הספייס" חלמו על סידני, כמעט פיספסו את אתונה "מקום 1-6 לבנים ולבנות באולימפיאדה" המתח עם הגולשים אחרי האולימפיאדה תשתש פורש רק להזכירכם: מקום שבע זה כישלון טוטאלי אודי וגידי טבלת הישגים בדגם 470 במסיבות הכתה של ז'6 בערבי שישי, אודי גל תמיד היה עוזב מוקדם. 23:30 היה המקסימום, גם אם באותו רגע הוא בדיוק היה באמצע ריקוד סלואו סוער עם אחת מבנות הכתה. הכדורגלנים שלמדו איתנו בבית ספר היו נשארים לפחות עד שהיו זוכים לראות בדל של ציץ. אודי היה מסביר לבנות שיש לו מחר אימון בשבע בבוקר, עם כל הכבוד למה שהיה להן להציע באותו הרגע ממש. מבית הספר הוא תמיד היה מבריז. כשהמורה למתמטיקה, חניתה, הייתה צועקת עליו שככה לא ייצא ממנו כלום, ושהוא חייב להקדיש יותר זמן ללימודים, הוא היה עונה לה בחוצפה: "אני הולך לזכות במדלית זהב באולימפיאדה. את תשארי פה עוד עשרים שנה". את המורה חניתה, קרוב לוודאי המורה הגרועה ביותר ביקום, העיפו כבר מזמן מהתיכון שלמדנו בו. אודי גל מתכונן עכשיו לאולימפיאדה הראשונה שלו כשייט בדגם 470. השותף של אודי לסירה, גידי קליגר, הוא בדיוק ההפך הגמור מבן זוגו בשבע השנים האחרונות. הוא בקושי מדבר, הוא מתלבט כל הזמן עם עצמו מה באמת בא לו ללמוד באוניברסיטה (כרגע הוא התחיל היסטוריה, אחרי שכבר ניסה בעבר מקצועות אחרים), ובניגוד לשותפו הוא משתדל לא להתחצף לאף אחד. הקיאקיסטית ליאור כרמי הגדירה השבוע את הצמד: "אודי הוא הנשמה הטובה של המשלחת האולימפית, גידי הוא הטום קרוז שלה". "מחוץ לעבודה אנחנו נותנים אחד לשני את הספייס" השניים באו מהים. פשוטו כמשמעו. אבא של אודי הוא מנכ"ל הפועל ת"א בשייט, אבא של גידי הוא מנהל המרכז לחינוך ימי בתל אביב ואימו מרכזת המכללה לחינוך ימי בסמינר הקיבוצים. "כמו שאבא של אייל ברקוביץ' בא לכל האימונים שלו בתור ילד, ככה אבא שלנו שם אותנו על סירה בגיל צעיר ואמר לנו להתחיל לעבוד. לא הייתה לנו ממש ברירה". אומר גידי. כילדים הם היו היריבים הכי גדולים, כאשר כל הפרסים הגדולים תמיד מתחלקים ביניהם. בשנת '96, כשגידי היה בן 16 ואודי בן 17, הם ניגשו אחד לשני בקטע של בחור מתחיל עם בחורה והציעו חברות אחד לשני. המאמנים מסביב לא כל כך התלהבו מהחיבור בין הילד הגבוה והשובב לבין הבחורצ'יק הנמוך והרגוע. הילדים החליטו בשביל עצמם שזה מה שטוב להם. חצי שנה אחרי זה הם סיימו במקום השני באליפות העולם לבוגרים בדגם 420. המבוגרים החלו להקשיב לילדים. "כשאתה מסתכל על כל הדברים האלה שעברנו, אתה לא מבין איך נשארנו ביחד כל כך הרבה זמן. אני צועק על עצמי, משתולל, וגידי כל הזמן רגוע כזה בסירה עושה את מה שצריך בזמן שאני משתגע לגמרי. אני לא יודע, כשאני חושב על זה, זה אולי קשור לעובדה שמחוץ לעבודה שלנו אנחנו נותנים אחד לשני ספייס וכל אחד הולך לעיסוקים שלו". מנתח אודי בפשטות את הקשר בין השניים. אודי קצת יותר רעש. גידי יותר שקט. חלמו על סידני, כמעט פיספסו את אתונה בהנחה שהשניים מבלים חצי שנה בחו"ל ועוד שמונה שעות ביום אחד עם השני בחופי תל אביב (הם שייכים לאגודת הפועל ת"א), לא נשאר לכל אחד מהם יותר מדי זמן פנוי "לראות את החברה או סתם ללמוד למבחן בהיסטוריה". חוסר הנסיון מנע מהם להעפיל לאולימפיאדת סידני, אבל מראש הם ידעו שרק יכולת מטורפת תיקח אותם לשם. הם אמנם זכו באליפות אירופה לנוער ב-98, אבל מנטלית הם כבר חשבו על אתונה. בשנת 2000 הם החלו להראות קבלות. קצת לפני אולימפיאדת סידני הם יצאו לשוויץ לאליפות העולם לנוער האחרונה שלהם וחזרו משם עם מדלית זהב היסטורית: "אנחנו הולכים להביא מדליה מאתונה" ירה אודי גל לעיתונאים בשובו ארצה, עוד לפני שהבטיחו למעשה את השתתפותם באולימפיאדה. אחר כך גילו גל וקליגר שהחיים בצמרת לא כל כך קלים. צמח לו זוג מתחרים חדש בשם יוגב יוסף ושחף אמיר, והזוג הדעתן הספיק להתכסח עם מאמנם ניר שנטל. כשנראה היה שפתאום חלומות אתונה מתרחקים, נכנס לתמונה המאמן החדש-ישן של הצמד, אילן תשתש, שהתרכז עד אז בצוות הבנות ורד בוסקילה וניקה קורנצקי. תשתש החל לאמן גם את הבנים בשנת 2002. פחות משנה אחרי זה, אודי וגידי הבטיחו את מקומם באולימפיאדה.

 

[אורן אהרוני]

המשך...

"מקום 1-6 לבנים ולבנות באולימפיאדה" אילן תשתש נחשב באיזור המרינה בתל אביב לאלי גוטמן של עולם השייט - "הגרמני". מדובר במאמן כזה שלא משאיר שום דבר לא סגור. כל אימון שלו מצולם במצלמת וידאו ובמצלמה דיגטלית, הוא מקליט הכל ורושם הכל. הוא לא נותן לחניכים שלו להחמיץ שום אימון בשום מזג אוויר והכל מסודר אצלו בראש: מראשון החבלים בסירה ועד מזג האוויר באילת בזמן הזה של השנה. "הכל צריך להיות מתוכנן ומהקוצע. רוצים לקרוא לו לי גרמני? צודקים. לפני שפבריקנט וקדמי יצאו לאולימפיאדה דיווחתי ליחידה לספורט הישגי שהם יסיימו בין המקומות 3-6 והן סיימו במקום הרביעי. עכשיו שבעה חודשים לפני האולימפיאדה אני אומר שגם אודי וגידי וגם צוות הבנות מסיימים בין המקומות 1-6. אם תבוא חודשיים לפני האולימפיאדה, אני אהיה אפילו יותר מדוייק". היחסים בין תשתש והצמד גל וקליגר מבוססים קודם כל על כבוד הדדי: "אני מסתכל עליהם ואני רואה איזה צמד מגובש הם. בכל דבר הם קודם כל מגנים אחד על השני. אם זה מולי, אם זה בעירעור בתחרות ואם זה בבחירת מפרש. יש להם דעה אחת מול כל העולם. ותאמין לי שראיתי צוותים בחיים שלי שהיו עסוקים רק בליכלוכים אחד על השני. בכלל, מה שקורה בשייט זה דבר נפלא. גם המתחרים הכי גדולים שלהם, יוגב ושחף, הם ספורטאים למופת וכל המאבק על הכרטיס לאתונה התנהל בשקט שלא מאפיין את עולם השייט". "אני לא מדבר עם חניכים שלי דרך העיתון". אילן תשתש המתח עם הגולשים לצד התנהגות דיפלומטית ובריחה מתקשורת, תשתש, כשהוא כבר מדבר, הוא בן אדם שתמיד אומר מה שיש לו בלב. עם החניכים שלו, עם המעסיקים שלו וגם בראיונות. כשאני שואל אותו על המתח הסמוי והגלוי מול נבחרת הגלישה הוא יורה בזריזות: "אין ספק שקיים מתח ספורטיבי. בין הצוותים עצמם אולי זה קיים פחות כי ורד וניקה מתות על לי (קורזיץ, ע.ר)". אז אולי תשתש באמת לא מספר הכל ואפשר להבין אותו, אבל דיווחים מדברים שבתחרויות האחרונות של השנה ניתן היה להרגיש את הקריזה בינו לבין גור שטיינברג מאמן נבחרת הגלישה. תשתש מתחמק באלגנטיות מהנושא אבל לא שוכח להזכיר: "אני מעולם לא אריב או אעיר לחניך שלי דרך העיתון. איזו צורה יש לזה? מה הם למדים מזה? אילו מסקנות הם ישיגו מזה. אם מישהו עשה משהו לא נכון, צריך ללמד אות כדי שבפעם הבאה הוא לא יעשה את זה. לא צריך לרוץ לעיתון עם זה". בוסקילה וקורנצקי עם קליגר ופבריקנט שהתפרקו מזמן (הוועד האולימפי) אחרי האולימפיאדה תשתש פורש תשתש מת על אודי וגידי. הירידות והעליות ביחסים שלהם עושים להם רק טוב אבל נדמה שתשתש כבר רואה את הסוף: "אחרי אתונה אני עוזב את העניין. אני מקווה שזה יהיה אחרי שתי מדליות שאחת מהם תהיה זהב. אני מאד מקווה שאודי וגידי ו-ורד וניקה ימשיכו לעשות את מה שהם עושים, כי אודי וגידי יכולים בקלות להגיע גם לבייג'ין 2008 ואם הם יפרשו אחרי אתונה, יישאר אחריהם חור. לא ענק אבל חור. מצד שני אם ורד וניקה פורשות אז זה כבר חור ענק. אבל כנראה שככה זה במערכת כמו שלנו. כשהספורטאים כבר עושים את הקריטריון מלטפים אותם ולא מחסירים מהם שום דבר. אבל עד שהם מגיעים לשם לא נותנים להם את הסיכוי האמיתי להצליח. תסתכל על יוסף ואמיר, ילדים בני עשרים שלא הצליחו להגיע לאולימפיאדה ופרשו. בכל מדינה באירופה הם רק היו מתחילים עכשיו את הקריירה ופה הם פרשו, כי מה הם יעשו עם עצמם בלי עזרה פיננסית?. במקום לטפח פה עוד דור ועוד דור ועוד דור, תומכים פה רק בהצלחות". אודי וגידי לא מתחייבים על מדליה, כי בכל זאת מדובר בספורט ואי אפשר לדעת: "אם אנחנו זוכים במדליה", אומר אודי וחיוך ענקי מתמרח על פניו, "החיים כבר ישתנו ונהייה קצת יותר אופטימיים לגבי העתיד. מצד שני אם נקבל פתאם סטירה רצינית באולימפיאדה נראה מה קורה עם החיים שלנו ונעשה חושבים". אליפות ישראל האחרונה בשייט. בשנים הקרובות יהיו עוד פחות סירות (יגל בר קמא) רק להזכירכם: מקום שבע זה כישלון טוטאלי תשתש חוזר ומזכיר את הציפיות שלו מהחניכים שלו: "אם אודי וגידי מסיימים במקום השביעי באולימפיאדה זה כישלון טוטאלי. מדובר בצוות שייטים בין הטובים בעולם, שבאים ממדינה שנחשבת לאימפריה בשייט. לא חסר להם כלום ואני יודע משיחות שהיו לי איתם, שהם לא מפסיקים לחשוב על המדליה". "אני יודע שהם חושבים על מדליה" אומר אילן תשתש (מוטי קמחי) אודי וגידי טבלת הישגים בדגם 470 אלופי אירופה לנוער - 99 אלופי העולם לנוער - 2000 אלופי גביע האביב לבוגרים - 2001 מקום 3 גביע העולם- 2001 מקום שני באליפות אירופה לבוגרים - 2001 מקום רביעי באליפות העולם לבוגרים - 2002 מקום שני בשבוע ברצלונה - 2003 מקום חמישי באליפות העולם - 2003

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-ורד בורכבסקי (שחיה)

בדרך לאתונה - ורד בורכבסקי (שחיה)+סיכויי יתר הישראלים בשחיה קחו את ורד כמשל ורד בורכובסקי היא השחיינית היחידה שעשתה קריטריון לאתונה ועכשיו גם הוא בספק. האם השחיה הישראלית טובעת? יום שלישי, 13 באפריל 2004, 16:00 מאת: עדי רובינשטיין, מערכת וואלה! ורד בורכובסקי, שתחגוג ערב סיום האולימפיאדה את יום הולדתה ה-20, היא הנסיכה הבלתי מעורערת של ענף השחייה בישראל. למעשה, במשך תקופה ארוכה היא הייתה הנסיכה של הספורט האולימפי בישראל. השחיניית השקטה ויפת המראה הייתה נושאת הדגל של דור חדש, שבסוף שנות ה-90 ייועד לקחת את השחיה הישראלית לגבהים חסרי תקדים. נכון לתחילת 2004, ורד בורכובסקי מתחילה להראות כמו מי שתסמן את סופו המוקדם מן המקווה של הרנסאנס בבריכה הישראלית. האופי את הטבילה הראשונה שלה בבריכה עשתה בורכובסקי בגיל 6. הילדה התגלתה ככישרון והאבא המשקיען דאג להפגיש אותה עם ולדימיר סופר, שהאמין בילדה כבר מהפגישה הראשונה. רבים רואים בסופר כאיש שעיצב את ורד בבריכה: מאמינה ביכולתה, שואפת להגיע גבוה, אבל קצת מפונקת ולעיתים קרובות מדי קורסת תחת עומס הציפיות. "זה לא שורד לא עובדת קשה, אבל הדרך שלה להתמודד עם דברים, לא מתאימה לספורטאי", אמר לנו השבוע איש בכיר במכון וינגייט. ההסבר הוא פשוט: לספורטאי שלא מצליח באימונים, יש שתי אופציות: או להוציא את הכעס שלו החוצה ולנסות לעמוד במטרה (לשחות יותר מהר, לקפוץ יותר גבוה וכו') או לשמור את כל הכעסים בפנים ולאכול את עצמו. יותר מדי פעמים בקריירה שלה, בורכובסקי בחרה באופציה השניה. כבר גיל 16 היא הייתה בסגל האולימפי לסידני לאחר שהשיגה תוצאות מצויינות באליפות אירופה של אותה השנה. בסידני קרסה ורד תחת הלחץ, אבל הסובבים לא התרגשו. כולם בנו על אתונה 2004 כעל האולימפיאדה של ורד. עיתונאי אחד, מהעיתון הגדול במדינה, סיכם את המשחקים בסידני כאשר אמר לחברי המשלחת: "הילדה הזו תביא מדלית זהב באולימפיאדת אתונה". המשותף לבורו ולאותו עיתונאי - שניהם כנראה כבר לא יעמדו בציפיות לקראת אתונה. עם מערכת הציפיות הזו העבירה בורכובסקי את ארבע השנים האחרונות. ברגע שהיה קצת קשה, דאגו צמד הלאונידים (קאופן ושוחט) להרפות מעט מהרסן. בורכובסקי המשיכה לירות לאוויר הצהרות כמו: "אני רוצה להיות כמו איתן אורבך ולהגיע לגמר אולימפי" אבל בפועל קשה לחשוב על שני טיפוסים שונים יותר. בעוד הבלונדיני היה טיפוס מוחצן, כזה שלוקח את החיים בסבבה, בורוכבסקי בורחת מתקשורת כמו מאש ובכלל מעדיפה את הסביבה החמה של המשפחה מאשר ראיון עיתונאי או מסיבה לוהטת. מקרה קשה פרופסור ולדימיר איסורין, המתאם הראשי של היחידה לספורט הישגי, נשמע מלמל לא פעם לעצמו שורד היא "מקרה קשה". ואיסורין זה אחד שעבר אולימפיאדה אחת או שתיים - עוד בתקופת ברית המועצות הגדולה. כמובן שמהפסיכולוג הראשי לא ניתן לקבל הסברים על מצבה של בורוכבסקי אבל על סמך ההחלטות שלקחה ורד בשנתיים האחרונות, ניתן לראות בבירור שהאופי הוא החלק המרכזי בסיפור שהולך כרגע לסוף לא משהו. בתחילת 2003 נשלחה בורכובסקי לתקופה באוסטרליה כדי שתוכל להתחשל ולהתמקצע במסגרת תכנית השחיה מהמתקדמות בעולם ולצד אוסף כשרונות בלתי נגמר. אחרי שלושה חודשים, הגעגועים לחבר ולמשפחה החזירו אותה לארץ. לאחרונה היא והחבר נפרדו ולפני כשבועיים הודיעה ורד שהיא רוצה לחזור לאשדוד כי לא מתאים לה גם בוינגייט. היא לא מתאמנת סדיר ובאשדוד המצב מן הסתם רק יחמיר. בעוד חודש, באליפות אירופה, ורד תצטרך לעשות את המינימום הנדרש למי שכבר עשה קריטריון לאתונה. בכושר שלה בקיץ האחרון אי אפשר היה לראות בזה מכשול, היום לא ברור אם היא בכלל תצא לאליפות. ואולי אלו שיטות האימון ------------------------ על המהפכה שעשו פה צמד הלאונידים, שוחט וקאופמן, כבר דובר רבות. השניים השפיעו לא רק על הליך המחשבה והעבודה של שחייני ישראל אלא גם הקפיצו את הספורט האישי/אולימפי בישראל לספרות אחרות. ד"ר לאוניד קאופמן היה מאמן נבחרת ברית המועצות בסוף שנות ה-90 וכשעלה לארץ הביא עימו את כל הידע העצום שצבר שם. השחייה הישראלית, הרבה בזכות העבודה שלו בפנימיית המחוננים בוינגייט, החלה לצמצם פערים מהעולם. קאופמן הוציא מתחת לידיו את יילנה רודקובסקאיה שזכתה במדלית הזהב ב-100 חזה בברצלונה 92' ובחזונו אמנם לא ראה ישראלית מגיעה להישג דומה, אבל כן ציפה לגמר אולימפי, אותו גם קיבל מאורבך. אבל נדמה שמה שהתאים לסידני 2000 כבר לא עובד ב-2004. אין ספק שהשחייה הישראלית התקדמה, אבל נדמה שהעולם התקדם מהר יותר ופתח פער עצום. אנחנו לא מדברים כאן על אנשים כמו מייקל פלפס שקמים פעם בדור, אלא על שחיינים ממוצעים בעולם כולו שפשוט מתקדמים בקצב מהיר יותר מעמיתיהם הישראלים. הלאונידים מדברים על האופי של הישראלים: אורבך היה מוכשר אבל עצלן, גת לא ידע להסתפק בפחות ממקום ראשון ולכן פרש, בורכובסקי לא מתאימה למסגרת קבוצתית. אין ספק שמנטליות ההתמדה והחריצות בישראל לא תפורים לדרישות של ענף השחיה, השאלה היא איך נוצר מצב שעם כל ההשקעה והנסיון שלהם, הגענו למצב בו ייתכן שישראל תישאר בלי אף בבריכת השחיה באתונה? "אנחנו יושבים על המדוכה בכל הקשור לענף השחייה בישראל", מסביר גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי. "עוד מוקדם להיכנס לספקולציות, אבל אין ספק שנצטרך לקבל דין וחשבון לגבי ההתנהלות של הענף מאולימפיאדת סידני ועד היום. העולם התקדם ואנחנו נעצרנו ואולי אף הלכנו אחורה. אבל מוקדם לדבר על זה לפני אליפות אירופה ולפני האולימפיאדה". איפה אנחנו עומדים כרגע -------------------------- נכון לעכשיו, רק בורכובסקי עשתה קריטריון אולימפי (יואב גת גם עשה, אבל לקח הפסקה, אולי לתמיד, משחיה). בחודש הבא, באליפות אירופה במדריד היא צריכה לעשות תוצאה מינימלית ביחס לזמנים שכבר השיגה (לסיים בין 12 הראשונות או/ולעמוד בזמן של 1.01.18 ב-100 מטר פרפר). לא ברור עדיין עד כמה שיבוש תכנית האימונים שלה ייפגע בה, אבל אין ספק שהיא רחוקה מכושר השיא שלה ותסריט בו תאבד את מקומה באתונה הוא לא בלתי אפשרי. מיקי חליקה מתקרב כבר לגיל 26 וטרם הצליח לעשות את הקריטריון במקצה החזק שלו - 400 מעורב אישי. אם הוא לא עושה את הקרטריון במדריד, זה כנראה סוף הדרך של חליקה בבריכה. שילו איילון בן ה-23, שלומד בארצות הברית, קיבל הזדמנות להישאר בסביבה הטבעית שלו ולעשות קרטריון ב-1,500 מטר באליפות ארה"ב האחרונה, אבל היה רחוק מהשגת היעד. ביחידה לספורט הישגי עשו ג'סטה לשחיין מכללת ג'ורג'יה ונתנו לו עוד הזדמנות באליפות אירופה. שי ליבנת בן ה-20 נחשב לתקווה לא קטנה בכל הקשור למשחי ה-400. מדובר ללא כל צל של ספק, בסוג של מיקי חליקה, אבל גם הוא עדיין לא עשה קריטריון ויצטרך לסיים בין ה-14 הראשונים באליפות אירופה. זו משימה בהחלט אפשרית. אסור לנו לשכוח גם את אניה גוסטמלסקי, דב מלניק, ענבל לבבי ועדי ביכמן שביום טוב יכולים לעשות קריטריון, ויש כמובן את החבר'ה הצעירים כמו דנית קמה שיגיעו אף הם לאליפות אירופה כדי להשתפשף. "חוץ מורד שאנחנו מצפים ממנה להיות באתונה, אנחנו מדברים גם על אניה ב-200 גב, על מיקי חליקה ב-400 מ.א ועל שי ליבנת שיכול לעשות קריטריון ב-200 חתירה. אנחנו כמובן מצפים שגם שילו איילון יצליח לעשות את הקריטריון", מצהיר לוסטיג בתקווה מהולה בחשש.

 

[אורן אהרוני]

המשך...

מסקנות ---------- התמונה, ראוי לציין קודם כל, אינה שחורה לגמרי, בטח לא ביחס למצב בו היתה השחיה שלנו לפני עידן הליאונידים, אבל האפור הולך ומתכהה. ישראל כנראה תזכה בסופו של לנציגות באולימפיאדת אתונה, כי אפילו אם ורד תרים ידיים, סביר שמישהו מהאחרים יעשה את הקריטריון. השאלה מה יש לנו לחפש שם, כי גמר אולימפי כרגע קשה לראות באופק, והשתתפות בכבוד היא מושג שרצינו להאמין כי כבר נמחק מהלקסיקון הספורטיבי שלנו. "היו לנו שני ספורטאים שהיו מועמדים לגמר אולימפי והם ורד בורכובסקי ויואב גת", מסכם לוסטיג. "אחד כבר לא יגיע בקרוב, ועכשיו יש את העניין עם ורד. אין ספק, נוצר כאן בור גדול מדי". אנחנו נשמח כמובן לראות את הבור הזה מתמלא ולזרוק את כל ההערכות הפסימיות שלנו עמוק לפח הזבל האינסופי של העולם הוירטואלי. אולי במדריד נקבל כמה סיבות להאמין שזה מה שיקרה. ורד בורכובסקי -טבלת הישגים סבב גביע העולם פריז, צרפת - 2000 50 מטר פרפר - 28.22 שניות, מקום 8 100 מטר פרפר - 1:01.25, מקום 5 אימפריה, איטליה - 2000 50 מטר פרפר - 28.15 שניות, מקום 8 100 מטר פרפר - 1:01.77 דקות, מקום 8 פריז, צרפת - 2002 50 מטר פרפר - 26.93 שניות, מקום 2 100 מטר פרפר - 59.54 שניות, מקום 3 סבב גרנד פרי ברצלונה, ספרד - 2002 50 מטר פרפר - 28.01 שניות, מקום 4 100 מטר פרפר - 1:01.77 דקות, מקום 6 200 מטר פרפר - 2:19.81 דקות, מקום 6 אליפות אירופה לנוער דנקרק, צרפת - 2001 50 מטר פרפר - 27.30 שניות(במוקדמות - 27.00 שניות), מקום 1 100 מטר פרפר - 1:00.92 דקות(במוקדמות - 59.79 שניות), מקום 2. 200 מטר מ.א. - 2:19.40 דקות(במוקדמות - 2:19.27 דקות), מקום 3 אליפות אירופה - בריכת 25 מטר ולנסיה, ספרד - 2000 200 מטר מ.א. - 2:14.47 דקות, מקום 6 50 מטר פרפר - 27.38 שניות(במוקדמות - 27.26 שניות), מקום 6 100 מטר פרפר - 1:00.29 דקות(בחצי הגמר - 1:00.27 דקות), מקום 6 אנטוורפן, בלגיה - 2001 200 מטר מ.א. - 2:13.96 דקות, מקום 9 100 מטר מ.א. - 1:02.54 דקות(בחצי הגמר - 1:01.82 דקות), מקום 4 100 מטר פרפר - 1:02.42 דקות(במוקדמות - 59.68 שניות), מקום 16 ריסה, גרמניה - 2002 50 מטר פרפר - 26.87 שניות(בחצי הגמר - 26.86 שניות), מקום 3. 100 מטר פרפר - 59.45 שניות(בחצי הגמר - 59.30 שניות), מקום 4 200 מטר מ.א. - 2:16.12 דקות(במוקדמות - 2:13.75 דקות), מקום 8 אליפות עולם - בריכת 25 מטר אתונה, יוון - 2000 200 מטר פרפר - 2:14.39 דקות, מקום 9 50 מטר פרפר - 27.54 שניות(במוקדמות - 27.38 שניות), מקום 8 100 מטר פרפר - 1:00.88 דקות(במוקדמות - 1:00.74 דקות), מקום 13 200 מטר מ.א. - 2:17.03 דקות, מקום 13 מוסקבה, רוסיה - 2002 50 מטר פרפר - 26.38 שניות, מקום 3 100 מטר פרפר - 58.66 שניות(בחצי הגמר - 58.63 שניות), מקום 6 200 מטר פרפר - 2:13.86 דקות, מקום 14 אליפות אירופה - בריכת 50 מטר הלסינקי, פינלנד - 2000 50 מטר פרפר - 27.24 שניות, מקום 5 100 מטר פרפר - 1:00.44 דקות, מקום 8 200 מטר מ.א. - 2:19.52 דקות(במוקדמות - 2:17.52 דקות), מקום 6 ברלין, גרמניה - 2002 50 מטר פרפר - 27.36 שניות, מקום 6 100 מטר פרפר - 59.82 שניות(בחצי הגמר - 59.62 שניות), מקום 6 200 מטר מ.א. - 2:17.39 דקות, מקום 5 במוקדמות אליפות עולם - בריכת 50 מטר אולימפיאדה סידני, אוסטרליה - 2000 100 מטר פרפר - 1:00.34 דקות, מקום 19 200 מטר מ.א. - 2:18.99 דקות, מקום 21 אליפות עולם 2004 50 פרפר - 26:98, חצי גמר

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-יעקב מנשרוב (האיבקות)

בוא דובר, תעשה מזה סרט יום שני, 9 בפברואר 2004, 13:00 מאת: עדי רובינשטיין, מערכת וואלה! יעקב מנשרוב, המתאבק השני (אחרי אלוף העולם ג'וצה) שהבטיח את מקומו באתונה, הוא נציג דור ההמשך של העדה הגרוזינית והענף. לא בטוח שלקולנוען קוסשווילי כדאי לפגוש אותו ברחוב המתאבק יעקב מנשרוב יושב עם טניה, חברתו מזה שנה וחצי, בקפה בקניון הזהב בראשון. הם מדברים ביניהם גרוזינית, רוסית ועברית. היא מסבירה לי שיעקב שלה "ממש גרוזיני. גרוזיני בראש. אני אוקראינית ואני יודעת לזהות ויעקב גרוזיני במנטליות, אבל מתנהג כמו הישראלים". וביכולת נשית מופלאה שכזו, טניה אולי מסכמת את סיפורו של חברה בן ה-23, שייצג הקיץ את ישראל באולימפיאדת אתונה בענף ההאבקות, שם יתחרה בסיגנון יווני-רומי במשקל של עד 74 ק"ג. בצילו של הג'וצה מנשרוב הוא בן דודו של הנרי פאפישווילי (שטרם עשה קריטריון לאתונה) ושל ג'וצה (יש מישהו שעדיין לא מכיר את ג'וצה?), וביחד, מסביר מנשרוב, הצעיר במשפחה הלוחמת, הם "גוף אחד". כמו כל משפחתו וגברים רבים בעדה, לפעמים נדמה כי למנשרוב לא הייתה ברירה אלא להיות מתאבק. הוא נמצא בארץ כבר 10 שנים, ומתאמן במשך תשע מתוכן. אבא שלו הוא זאב ברקוביץ' של עולם ההאבקות. כזה שמגיע לכל אימון, תחרות ואפילו תדרוך של בנו הספורטאי. כמתאבק עבר, הוא שוחה בחומר. יעקב מספר שאבא שלו מכיר את כל השופטים והמתאבקים בעולם. ביום האחרון של אליפות העולם שנערכה לפני כמה חודשים בפריז, רגע לפני שנכנס יום כיפור, מנשרוב עשה קריטריון אולימפי (הפסיד בקרב שהיה מוביל אותו למדליה בטוחה) והלך ברגל יחד עם אבא מהפרבר הפריזאי אל המלון בו התגוררו, כי קצת אחרי שנגמר הקרב נכנס הצום. בישראל כולם דיברו על אלוף העולם ג'וצה וקצת שכחו מההישג של המתאבק הצעיר. למנשרוב אין עם זה בעיה. "ג'וצה הוא מישהו שברוסיה ובגרוזיה כולם מכירים והוא כמו אבא של כולנו", הוא מסביר ועיניו נוצצות. "ב-94', כשאני רק התחלתי לחשוב על האבקות ג'וצה כבר היה שם דבר". הסמוראי האחרון? מנשרוב מודע לכך שיכול להיות שהוא נמנה על הדור האחרון בארץ שעוד יעסוק בענף. יש עכשיו ילדים שמתאמנים ברחובות ובאשדוד, אבל כאחד שגדל בארץ, הוא מודע לכך שמי שמתאמן פה, קשה לו מאוד להצליח, כי אין פה בישראל מסורת של הספורט הזה, ובטח שאין כאן יריבים רציניים. "אני גדלתי פה, וזה לא שלא קיבלתי תנאים, אבל עכשיו חזרתי ממחנה אימון של שבועיים ועכשיו אני נוסע לעוד אחד כזה", מסביר יעקב. "כשאנחנו ברוסיה, יש שבעה מתחרים רק במשקל שלי. אני מתאמן שם עם אלופים אולימפיים, אלופי עולם, אלופי אירופה. בארץ יש בקושי אנשים". אני שואל את מנשרוב אם זה מה שימנע ממנו להפוך גם את הבן שלו למתאבק והוא עונה ישר: "אני אדחוף את הבן שלי להיות ספורטאי, אבל בטח לא מתאבק. זה ספורט שדורש כוח מנטלי ופיזי, ונפצעים בו. הוא יצטרך לעשות משהו ספורטיבי, אבל אני לא חושב שזה יהיה חייב להיות האבקות". - המשפחה לא תלחץ? "אני לא חושב". - אתה יודע, בסרטים של דובר קוסשווילי מראים כל הזמן כמה הדור הוותיק בעדה הגרוזינית כופה דברים על הדור הצעיר. מנשרוב מסתכל על טניה ושניהם צוחקים. "אם אנחנו רואים את הדובר הזה ברחוב אנחנו הורגים אותו", הוא עונה לי בפשטות. "אתה באמת חושב שאם גבר מרים שמלה לאישה באמצע רחוב (מוטיב חוזר בסרטו החדש והגרוע של קוסשווילי "מתנה משמיים", ע.ר) אז זה יעבור בשתיקה אצלנו? אנחנו נתפוס אותו ונראה לו מה זה. בסרט הראשון "חתונה מאוחרת" עוד היה משהו הגיוני, העניין הזה של הדור הצעיר מול הדור המבוגר. אבל הסרט החדש - פשוט זוועה. אנשים הולכים לסרט רק בשביל הזוועה שמראים שם". הכל בראש בכל מה שקשור למנטליות, מודה מנשרוב, הוא, כמו שטניה אומרת, באמת גרוזיני. אבל איפשהו הוא גם מבין את הישראלים. הוא גדל איתם פה, הוא בילה את התיכון איתם, אבל אין מה לעשות, בראש הוא גרוזיני: "אצל הישראלים חסר לי הכבוד למבוגרים, חסרה לי היכולת להקשיב לאנשים יותר מנוסים ממך, כבוד לנשים". לשאלה מה צריך שיהיה לך בשביל שתהיה מתאבק טוב, עונה מנשרוב ישר: "מוח". משחקי שח-מט נחשבים למרכיב חיוני בתכנית האימונים של כל מתאבק, שברגע האמת על המזרן מנהל מול יריבו קרב טקטי-פסיכולוגי לא פחות מאשר פיזי. "לא משנה כמה אתה חזק, לא משנה אם אתה יכול לכופף ברזל. אם אתה לא חזק בראש, שום דבר לא יצליח לך", מרצה מנשרוב ומוסיף: "אתה צריך לעלות לקרב ולהאמין שאתה מנצח. באולימפיאדה אני מתכוון לתת מעצמי הכול בכל קרב. כי זאת אולימפיאדה, והסיפור שם אחר לגמרי. אתה חייב לתת בכל קרב הכול. גם פיזית, גם מנטאלית. אחרת, חבל לך על הזמן. לא משנה כמה תתאמן, הכל בראש". לקראת כל תחרות המתאבקים מורידים במשקל, כדי שיתאים לקטגוריה שלהם. אם מנשרוב, 1.75 מ', שוקל ביומיום 81 ק"ג, שבועיים לפני התחרות הוא מוריד שבעה. ג'וצה מוריד לעיתים יותר מ-15. "גם זה מראה את הצד הפסיכולוגי", הוא ממשיך להסביר ולהטיף לי. "אתה עושה אימון צהריים, אתה חוזר הביתה, אוכל קצת בשר 150 גרם ככה. אתה אוכל עם זה קצת סלט וזיתים כי זה חשוב. לקינוח אתה אוכל כפית דבש. עד אימון הערב אתה לא נוגע בכלום. אתה לא מתפתה לגשת למקרר ולנשנש, אלא מחכה עד אחרי אימון ערב, ואז עוד פעם. אוכל פרוסה אחת של לחם, גבינה צהובה, אבל כל הזמן בדיוק מה שהגוף צריך. לא יותר מזה ולא פחות מזה. לאט לאט הגוף מתחיל לאבד משקל. זה משפיע עליך, כי פתאום אתה מרגיש חלש לקראת התחרות, ויש לך ככה באמצע היום שהגוף נופל פתאום. למזלי אני מוריד משקל בקלות. אבל גם גוצ'ה, גם ג'וצה טוב בזה. הוא ממש מומחה". ישראל, אימפריה בהאבקות עד לאולימפיאדה ימשיך "יאשה" לטייל במזרח אירופה בין מחנה אימונים אחד למשנהו. בניגוד לענפים אחרים, ברגע שעשית קריטריון לאולימפיאדה, אסור לך להשתתף בתחרויות קריטריון. בכל מקרה מנשרוב יהיה עם אצבע על הדופק בכל הקשור לתחרויות. הבן דוד הנרי עוד לא עשה קריטריון, כמו גם החברים הטובים מיכאל ביילין (שעשה לאחרונה ניקוי קיבה כדי להוריד משקל) ויורי איבסייצ'יק, שעדיין צריכים לעבוד בשביל הכרטיס שלהם לאתונה. "לישראל יש ייצוג מכובד מאוד בכל הקשור להאבקות", קובע מנשרוב. "יחסית למדינה כל כך קטנה אנחנו נשלח כנראה חמישה מתאבקים שכל אחד מהם ברמה גבוהה". על מדליה הוא כמובן לא מתחייב, אבל בשקט הוא אומר שהוא מסוגל לעשות את זה. אנחנו מסיימים את הראיון ונפרדים. הוא וטניה הולכים להסתובב קצת בקניון. עוד כמה שעות הוא יעלה על מטוס ולא יראה אותה שבועיים. "די נמאס לי מזה. אני מתגעגע למשפחה, לחברים, לכולם", הוא אומר רגע לפני שהשומר בקניון מקניט אותו בחיוך על כך שהוא כבר מכיר את כל החנויות בקניון בעל פה.

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-יואל רוזבוזוב (ג'ודו)

לפני חודש סיים יואל רוזבוזוב במקום השני באליפות אירופה, ופתאום משלחת הג'ודו היא לא רק אריק זאבי בדרך לאתונה 2004- ג'ודו "אני בצל של אריק, כל הלחץ והאחריות עליו. וטוב לי עם זה" מאת חיים שדמי הגראנד פרי באוסטריה ב-2001, בו סיים רוזבוזוב ראשון, שינה בו משהו. כמה שבועות אחר כך הוא הבין "שאוסטריה לא היה פוקס והתחלתי לעכל שאני ספורטאי ברמה גבוהה". ומצדו, שימשיכו להפיל את האחריות למדליות על אחרים יואל רוזבוזוב באימון, "דקה לפני סוף הקרב באליפות אירופה השתן עלה לי לראש. אחרי שנגמר רציתי למות. מאז זה כל הזמן רודף אותי, מי זוכר מי זה הסגן?", הוא נזכר בהפסד בחודש שעבר החברים של יואל רוזבוזוב בפנימיית המחוננים בווינגייט אומרים עליו שהוא שור. החברים בקרית ים, שם גר רוזבוזוב, אומרים עליו שהוא דמות מבוקשת מאוד במועדונים של יוצאי רוסיה בקריות. במיוחד עכשיו כשאין לו חברה צמודה. רק שבגלל שזו שנה אולימפית ועוד חודשיים נותרו לאתונה, יואל יצא למועדונים רק ארבע פעמים בחצי השנה האחרונה. והאמת, הם אומרים, שזה חסר לו. אז בינתיים את כל האנרגיות הוא משחרר מול היריבים על המזרון. מאבא מרים משקולות ענק, שפרש עוד ברוסיה, ואמא מנהלת תיכון במולדת הישנה, יוצא בן ג'ודוקא. כולם במשפחה שלו ענקים, גם אח שלו ניקי שהוא בן 18 וכבר שוקל 100 קילו, רק שלהבדיל מיואל הוא לא עושה ספורט, אלא בדרך ללימודי י"ג במכמורת. המקצוע הרשמי הוא פיתוח מערכות ימיות. איפה הוא ואיפה הג'ודו של יואל. רוזבוזוב (24) הוא אחד מחמישה ג'ודוקא שישראל שולחת לאתונה. אריק זאבי (עד 100 ק"ג) ואודי וקס (עד 66 ק"ג) הם הבכירים שבהם. רוזבוזוב, למרות היותו סגן אלוף אירופה - הישג מהחודש שעבר בבוקרשט - יושב במקום טוב באמצע. הוא נחשב לאחד שהבשיל קצת מאוחר. זו אולימפיאדה ראשונה שלו, ובזמן שהחברים שלו בפנימייה, אריק זאבי ואודי וקס, כבר היו כוכבים בג'וניור, הוא עוד השתרך מאחור. באיגוד הג'ודו כבר חשבו לוותר עליו ולא לשלוח אותו לאליפות העולם ביפאן אשתקד, אבל יואל נכנס בשיניים לאליפות וסיים שביעי. בטורניר הגראנד פרי באוסטריה ב-2001, הוא זכה בזהב והיה הג'ודוקא הישראלי הצעיר ביותר שמביא זהב בגראנד פרי. המדליה מהטורניר באוסטריה, יחד עם כל הגביעים והמדליות האחרות, תלויה בחדר העבודה של אמא שלו, מעל הספרים במתמטיקה של בני גורן. אולי עניין סמנטי, כי גם יואל למד בדרך הקשה שבשביל ללמוד כדאי קודם כל לחטוף. ובגלל זה הוא נדפק כבר כמה פעמים בחיים, כמו למשל לפני ארבעה שבועות בגמר אליפות אירופה ברומניה, שם הפסיד לג'ודוקא ספרדי ממוצא יפאני. דקה לפני סוף הקרב הוא הפסיק להיות ממוקד והתחיל לחשוב איך הוא נותן שואו לקהל בזמן שנשאר, ונמרח על המזרון באיפון הכי יפה של התחרות. אחרי הקרב יואל כבר נשבע לעצמו שהוא בחיים לא יפסיד לספרדי עוד פעם. "השנה עשיתי הישגים יפים מאוד", מסכם יואל את המצב שלו, אחרי שכל הטורנירים המשמעותיים של השנה כבר מאחוריו ולפניו רק התחרות הזניחה באתונה. "אף ישראלי לא עשה שלוש מדליות בתחרויות גביעי עולם, ועוד בשנה אולימפית. הרגשתי ברמות הכי גבוהות בעולם. אבל אחרי כל ההישגים האלה, שאלתי את עצמי מה נשאר לי לפני האולימפיאדה והבנתי שאני חייב לקחת מדליה באליפות אירופה. כי אם לא, יורד לי כל הביטחון ואני מגיע לאתונה כמו ספורטאי בינוני. כל התחרות הייתי חד ומרוכז, ידעתי בדיוק מה אני עושה, והנה אני בגמר היורו. כבר הרגשתי את עצמי אלוף אירופה, הובלתי כל הקרב, ואז פתאום זה נחת עליי. דקה לפני סוף הקרב השתן עלה לי לראש. אחרי שנגמר רציתי למות. מאז זה כל הזמן רודף אותי, מי זוכר מי זה הסגן? למרות שכשחזרתי לארץ הבנתי שטוב לי עם מקום שני כרגע. זה נותן לי שקט, אני בצל של אריק, כל הלחץ והאחריות עליו. בדיעבד, טוב לי עם זה". רוזבוזוב ממשיך לדבר על אריק זאבי. אולי כי ככה זה שמלבד זאבי קצת קשה להיזכר ביתר. "כל השנים, בגילאים הצעירים, עשיתי הישגים צנועים, לא הייתי כוכב כמו אריק ואודי. הייתי ספורטאי די בינוני, שיכול אולי להצליח. ואז, על התחרות הראשונה שלי בבוגרים, בגראנד פרי באוסטריה, הבאתי זהב. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. אמרתי בטח פוקס. אחרי שבועיים הלכתי לתחרות סופר-איי במינכן, הגעתי לחצי גמר ונפצעתי. עליתי לחצי גמר עם יד קשורה נגד קוריאני שהיה חמישי בסידני, אמרתי שלא מעניין אותי כלום. הוא ניצח למרות שנלחמתי בשיניים ואחרי זה התברר שהיתה לי פריצת דיסק בצוואר. המאמן שלי כבר אמר שפורשים, אבל אני התעקשתי ללכת לקרב על המקום השלישי נגד בלגי שבסוף ניצח אותי, אבל מאז תקעתי אותו שלוש פעמים. אז הבנתי פעם ראשונה שאוסטריה לא היה פוקס. רק אז התחלתי לעכל שאני ספורטאי ברמה גבוהה. תפסתי ביטחון, ואתה נהייה ג'ודוקא אחר". אחר כך גם באיגוד הג'ודו התחילו לספור את רוזבוזוב והבינו שעוד פוטנציאל אולימפי גדל להם. "אמרתי לעצמי שאני לא מספיק טוב. זה כל הזמן אכל אותי מבפנים, שאני בינוני. לא הרגשתי תסכול כל השנים כלפי חברים שלי. להיפך, זה דירבן אותי. חברים שלי אריק, אודי וגל (גל יקותיאל) הם אנשים מאד אינטיליגנטים ואני כל הזמן שואף לא להיות פחות מהם. הכל מתחיל באמביציות שלי, להוכיח שאני לא פחות טוב כשאני בא כמו אנדרדוג. גם בחיים אני טיפוס תחרותי, מכל דבר עושה תחרות. מי יגיע ראשון לחדר אוכל, מי ראשון בחדר כושר, מי יגיע ראשון למקלחת, כי בפנימיה לא הסכמתי אף פעם שיתקלחו לפני. אותו דבר בפינג פונג וכדורסל. כשהייתי מפסיד, הייתי מתעצבן, כולם צוחקים עליי, אף אחד כבר לא רצה לשחק איתי. היום אני יותר בוגר. את הבסיס של האופי שלי קיבלתי בבית. בגיל שנתיים הייתי מרים משקולות מפלסטיק ובגיל שש עשיתי 36 עליות מתח והייתי אלוף הבית ספר. כל הישג נותן לי חשק לעוד הישג". מאז היורו, יואל לא חי רק על המענק שהוא מקבל מהוועד האולימפי, 5,000 שקל בחודש, ועל תנאי המלונאות שמספקים לו ההורים שלו. הוא גם קיבל ספונסר. היבואנים של עטי "פילוט" לארץ החליטו לתת לו חסות, שיואל לא מספר של כמה, אבל הוא כן אומר שכל חסות נותנת לו השראה להביא מדליות.

 

[אורן אהרוני]

בדרך לאתונה-קטיה פיסצקי (התעמלות)

המאמנת נטשה אסמולוב מסבירה ש"כל תרגיל של קטיה זה לא רק ספורט, אלא סיפור". קטיה עצמה מסבירה שבשבילה התעמלות אמנותית "זה סם, כל החיים שלי, לא יכולה בלי זה" קטיה פיסצקי זורקת את הכדור באוויר ועד שהוא נוחת חזרה היא מספיקה לעשות את הפעולות הבאות: היא קופצת ונוחתת על השטיח כשרגל אחת שלה פרושה לפנים והשנייה לאחור, מתכופפת, מקפלת את הידיים לאחור ותופסת את הכדור בין השכמות בלי שהוא יזוז מילימטר. זה לא מעשה שבני אדם רגילים אמורים לעשות. בשבת לפני שלושה שבועות, במוקדמות אליפות אירופה, היא שוב עשתה אותם דברים לא אנושיים עם הכדור, הסרט, האלות והחישוק. כל כך נכון ומדויק, שזה הבטיח לה הופעה באוגוסט באולימפיאדה באתונה. "השנה כולם חיכו שקטיה כבר תעשה תוצאה", מסבירה המאמנת נטשה אסמולוב, "עבדנו נורא קשה, קטיה היתה מתעמלת למופת, עבדה כפול, היתה רצינית וכל כולה רק ספורט. היא לפני גיוס ואת כל השנה הקדישה רק לאימונים. הכל רק למטרה אחת - אתונה. קשה בגיל 18 לשכוח מחברים, דיסקוטקים, בילויים. אבל החברה של קטיה השנה היתה רק נטשה". אסמולוב היא בדיוק ההיפך ממה שמאמנת עם שורשים בברית המועצות אמורה להיות: היא חייכנית, צוחקת ומדברת עם החניכה שלה על מניקור ופדיקור. קטיה, לעומת זאת, היא בדיוק מה שספורטאית בהתעמלות אמנותית אמורה להיות: מיניאטורה שקטה ויפה, בלונדינית עדינה, שבזמן שהמאמנת שלה לא מפסיקה לדבר על שלוש השנים שעברו מאז שקטיה עלתה לארץ, פשוט יושבת בצד במבט חולמני, לא מוציאה מלה והפנים שלה נשארים קפואים גם כשהמאמנת שופכת עליה את הסופרלטיווים הכי גדולים. את הקריטריון פיסצקי השיגה בסופו של דבר, אבל היו לה הרבה רגעי ייאוש. באליפות העולם בבודפשט לפני שנה קטיה קבעה את הקריטריון הבינלאומי לאולימפיאדה, אבל לא עמדה בקריטריון הישראלי שדרש מקום בין 20 הראשונות. "כבר נגמרו הסיכויים", נזכרת אסמולוב, "ואז החליטו לתת לנו עוד הזדמנות, לקבוע תוצאה יוצאת דופן שאף ישראלית לא עשתה לפניה באליפות אירופה. אף אחד לא האמין שנצליח לעשות את זה. באליפות העולם קצת איכזבנו, כי כולם נורא רצו שקטיה תצליח. אבל לא הצלחנו כי לא היתה לנו שופטת והשופטים היפאנים והסינים עשו מקטיה כזאת קטנה, ולא נתנו לה ניקוד. הכל פוליטיקה". אסמולוב אומרת שהתעמלות אמנותית היא שילוב של מוסיקה, כוריאוגרפיה, ספורט, דרמה וקרקס. כל זה מתנקז לשש דקות, שמתחלקות שווה בשווה לתרגיל עם כדור, חישוק, אלות וסרט. "צריך להקדיש שמונה שעות בכל יום, למשך שנים, לבלט, כושר, תרגילי גמישות. גם להיות שחקנית צריך לדעת. המתעמלת היום צריכה להיות גם מאוד חזקה מבחינה פסיכולוגית", היא מסבירה, "קטיה גם מאוד אמוציונלית. היא שחקנית טובה מאוד וכל תרגיל שלה זה לא רק ספורט, זה סיפור שלם. הגמישות שלה מיוחדת, היא גמישה בשתי הרגליים באותה מידה וזה דבר לא רגיל. את רוב האלמנטים והתרגילים היא ממציאה, אני רק מחליטה מה כן ומה לא". קטיה יושבת ומקשיבה, אסמולוב ממשיכה לשדר. "זה נס מה שקרה לקטיה השנה, ממש נס. היא התבגרה, היתה יציבה מאוד, היתה מדורגת בין עשר הראשונות בעולם וזה נתן לנו הרבה תקווה. באליפות אירופה בגרנאדה בשנת 2002 קטיה היתה ההפתעה. היא סיימה במקום ה-13, כולם דיברו עליה. לאורך כל הזמן הזה, פשוט נהניתי להיות אתה. היא פרטנרית נפלאה, בכל דבר יש לה המון דמיון. היא כל הזמן מציחה להפתיע את השופטים". בסוף, כשאסמולוב הלכה לתיאטרון וקטיה נשארה לבד, לא היו לה כבר הרבה ברירות והיא היתה חייבת להגיד משהו. "הכי חשוב להסתכל כל הזמן על הקהל והשופטים", היא מסבירה, "מרגישים לפי הקהל אם התרגיל טוב. אם אני יודעת שעשיתי תרגיל טוב והקהל מגיב בהתאם, אני מחייכת חיוך גדול, מנופפת לו וזהו, מספיק. כשהתרגיל לא טוב, אני אף פעם לא בוכה. רק לפעמים. על השטיח? אף פעם לא!" אחר כך היא נזכרת ברגע הגדול בחייה. "רציתי לעשות תחרות טובה במוקדמות אליפות אירופה. וכל הזמן חשבתי שאני רוצה לעשות את המקסימום. כשאמרו לי את התוצאה ושהשגתי את המינימום לאתונה הייתי בשוק כמה ימים. התחלתי לחבק ולנשק את המאמנת שלי, לא יכולתי להאמין. כל החיים עבדתי בשביל הרגע הזה. מגיל שש רציתי אולימפיאדה, ולא רציתי שכל השנים שהשקעתי יהיו סתם. אני עדיין בשוק עכשיו, כדי לא להיות בשוק באתונה", משחזרת נערת הגומי. כדי להביא את פיסצקי לאתונה בכושר הכי טוב, עובדים אתה בווינגייט הפסיכולוג של הוועד האולימפי, ד"ר בוריס בלומשטיין, שמפעיל עליה את הסימולציות שלו שבאות לבדוק אם היא מסיימת את התרגילים שלה בדקה וחצי ולא שנייה אחת יותר, וד"ר לובה גליצקיה, הרופאה של הוועד האולימפי. לפיסצקי יש דיאטנית, אבל היא משתדלת לאכול הכל. רק לפני תחרויות היא כמעט ולא אוכלת ממתקים. הגיל שבו פיסצקי החליטה בפעם הראשונה שהיא רוצה אולימפיאדה, היה גם הגיל שהיא התחילה עם ההתעמלות. בגיל 11 כבר שלחו אותה ההורים לפנימייה באוקראינה, כדי שתהיה ספורטאית טובה יותר. אחרי ארבע שנים פיסצקי עלתה לארץ בידיעה שהסיכוי שלה להגיע לאולימפיאדה בתור נציגה ישראלית הרבה יותר גבוה מאשר באוקראינה. "מאז שעליתי לארץ כל כולי בספורט, אין לי עיסוקים אחרים", היא אומרת. "כמעט כל החברים שלי פה הם ספורטאים. באוקראינה אי אפשר לדבר עם המאמנת על כלום. אי אפשר לשאול אפילו אם הציפורניים יפות. פה אני יכולה לדבר עם המאמנת על מניקור ובגד חדש. נטשה היא בשבילי יותר כמו חברה. אנחנו מחליפות תרגילים כל שנה, כל פעם עושות משהו אחר. לפעמים פתאום בא לי רעיון ולפעמים המאמנת באה בבוקר ואומרת לי שהיא חלמה בלילה על תרגיל חדש. אם זה נורמלי ואפשרי, אני גם עושה אותו. אני לא יכולה בלי התעמלות אמנותית. זה החיים שלי. זה כמו סם, אני מכורה לזה. כשאפרוש אלך להתעסק במשהו עם אמנות וריקודים. אני אוהבת תחרות. הספורט עושה אותי יותר בטוחה בחיים. אני עושה משהו שלא עושים אנשים אחרים". ככה זה עובד בהתעמלות האמנותית מבצעות המתחרות תרגילים הנמשכים 90-75 שניות. בסך הכל מבצעות המתעמלות ארבעה תרגילים והזמן המרבי על השטיח הוא 6 דקות למתחרה. התרגילים מבוצעים בליווי מוסיקה, והציון מוענק על פי דרגת הקושי, היכולת האמנותית ושלמות הביצוע. המתחרות משתמשות בציוד הבא: חבל , אלה כדור חישוק סרט