בדרך
מצחיק. כבר בינקותי חשבתי על האפשרות לברוח. שנאתי את הלול - הכלוב שישנתי בו, ויותר מכך שנאתי את הבובה המזמרת שהיתה תלויה על סורגיו. הבובה המזמרת: כל כך רציתי לפרק אותה, ימים שלמים ביליתי בנסיונות לשלוף החוצה יד, או רגל, או - מעל הכל - את הפה המזמר שהטריף את לילותי. וההורים, אבא ואמא שאהבתי מכל, חשבו שאני משחק איתה מתוך הנאה. ואז, בוקר אחד התעוררתי, ותלויות על הכלוב היו שתי בובות מזמרות חדשות, לצד הבובה המזמרת הישנה והשנואה. באותו בוקר עלתה בי לראשונה המחשבה המרדנית, מחשבה שעוד תשוב פעמים כה רבות בחיי - לברוח. וניסיתי. התכנית היתה פשוטה: כבכל יום שישי, אמא תקח אותי בערב לסיבוב בגן שאול. היא תוציא אותי מהעגלה כשנגיע לארגז החול, ותניח אותי בארגז ליד התינוקות האחרים. היא בודאי תשב על הספסל לשוחח עם אמהות אחרות (``הבובות המזמרות כל כך מקסימות! קומקי פשוט מאוהב בהן...``). זו תהיה ההזדמנות לברוח. נסיון הבריחה הראשון בחיי. הכל עבד לפי התכנון. (עד ש...) זה היה בשביעי לאוגוסט 1977 (ובדיוק 19 שנים אחרי, בשביעי לאוגוסט 1996, התרחש נסיון הבריחה הגדולה השלישי בחיי - אני חייל בחופשה, שוכב מחובק עם נערה ערומה, ומחליט לא לחזור לצבא. גם נסיון זה לא עלה יפה). ערב חם, ומחניק לי בתוך העגלה. אני שוכב על הגב, מביט בכוכבים, בתנועה, ואנחנו מגיעים לגן שאול. אמא מרימה אותי בזרועותיה ומחבקת אותי. נותרו על ידיה עדיין סימנים של ריח מהבצק שהיא אפתה לכבוד שבת. היא מנשקת אותי ואני עצוב - אולי זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים, והיא כלל אינה יודעת. דמעה עולה בעיני, אך אמא לא רואה, ומניחה אותי בארגז. כל התינוקות הקבועים נמצאים שם, רק איילת חסרה. דווקא איילת, שממנה הכי רציתי להפרד (דווקא איילת, שבדיוק 19 שנה אחר כך תשכב לצידי ערומה, ושאהיה מוכן להקריב הכל בשביל עוד זמן לצידה). אך לא יכולתי לבזבז זמן. הארגז אינסופי, וצריך לזחול החוצה. אני מותח את עצמותי הרכות. לא מעיז להסתכל אחורה לראות את אמא בפעם האחרונה, פוחד להתחרט. זוחל, הפנים שוקעות בחול, מאחורי האישונים הולכים ומתנקזים אגמים של דמעות עצורות. נשרט, מתלכלך, מתנשף. כבר התרחקתי מהתינוקות האחרים (לפחות מטר). קצה הארגז כבר לא נראה מטרה בלתי אפשרית (בערך עוד מטר אחד). אני מחליט לנוח לרגע, לפני שמגיעה אפיסת כוחות. שוכב על הבטן, מניח את הפנים על החול, החול הנעים והממכר. האויר הקיצי הלח של הערב מלטף את כל גופי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוב בעגלה, שוכב על הגב בדרך חזרה הביתה, מביט בכוכבים, בתנועה. הבריחה הגדולה נכשלה, אסור היה להרפות לרגע. זה היה לקח חשוב, שלצערי לא למדתי היטב, ושהכשיל אותי גם בניסיון הבריחה השני, וגם בשלישי, וגם עכשיו, ברביעי, אני שוב מרפה, ושוב הולך ונרדם.
מצחיק. כבר בינקותי חשבתי על האפשרות לברוח. שנאתי את הלול - הכלוב שישנתי בו, ויותר מכך שנאתי את הבובה המזמרת שהיתה תלויה על סורגיו. הבובה המזמרת: כל כך רציתי לפרק אותה, ימים שלמים ביליתי בנסיונות לשלוף החוצה יד, או רגל, או - מעל הכל - את הפה המזמר שהטריף את לילותי. וההורים, אבא ואמא שאהבתי מכל, חשבו שאני משחק איתה מתוך הנאה. ואז, בוקר אחד התעוררתי, ותלויות על הכלוב היו שתי בובות מזמרות חדשות, לצד הבובה המזמרת הישנה והשנואה. באותו בוקר עלתה בי לראשונה המחשבה המרדנית, מחשבה שעוד תשוב פעמים כה רבות בחיי - לברוח. וניסיתי. התכנית היתה פשוטה: כבכל יום שישי, אמא תקח אותי בערב לסיבוב בגן שאול. היא תוציא אותי מהעגלה כשנגיע לארגז החול, ותניח אותי בארגז ליד התינוקות האחרים. היא בודאי תשב על הספסל לשוחח עם אמהות אחרות (``הבובות המזמרות כל כך מקסימות! קומקי פשוט מאוהב בהן...``). זו תהיה ההזדמנות לברוח. נסיון הבריחה הראשון בחיי. הכל עבד לפי התכנון. (עד ש...) זה היה בשביעי לאוגוסט 1977 (ובדיוק 19 שנים אחרי, בשביעי לאוגוסט 1996, התרחש נסיון הבריחה הגדולה השלישי בחיי - אני חייל בחופשה, שוכב מחובק עם נערה ערומה, ומחליט לא לחזור לצבא. גם נסיון זה לא עלה יפה). ערב חם, ומחניק לי בתוך העגלה. אני שוכב על הגב, מביט בכוכבים, בתנועה, ואנחנו מגיעים לגן שאול. אמא מרימה אותי בזרועותיה ומחבקת אותי. נותרו על ידיה עדיין סימנים של ריח מהבצק שהיא אפתה לכבוד שבת. היא מנשקת אותי ואני עצוב - אולי זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים, והיא כלל אינה יודעת. דמעה עולה בעיני, אך אמא לא רואה, ומניחה אותי בארגז. כל התינוקות הקבועים נמצאים שם, רק איילת חסרה. דווקא איילת, שממנה הכי רציתי להפרד (דווקא איילת, שבדיוק 19 שנה אחר כך תשכב לצידי ערומה, ושאהיה מוכן להקריב הכל בשביל עוד זמן לצידה). אך לא יכולתי לבזבז זמן. הארגז אינסופי, וצריך לזחול החוצה. אני מותח את עצמותי הרכות. לא מעיז להסתכל אחורה לראות את אמא בפעם האחרונה, פוחד להתחרט. זוחל, הפנים שוקעות בחול, מאחורי האישונים הולכים ומתנקזים אגמים של דמעות עצורות. נשרט, מתלכלך, מתנשף. כבר התרחקתי מהתינוקות האחרים (לפחות מטר). קצה הארגז כבר לא נראה מטרה בלתי אפשרית (בערך עוד מטר אחד). אני מחליט לנוח לרגע, לפני שמגיעה אפיסת כוחות. שוכב על הבטן, מניח את הפנים על החול, החול הנעים והממכר. האויר הקיצי הלח של הערב מלטף את כל גופי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוב בעגלה, שוכב על הגב בדרך חזרה הביתה, מביט בכוכבים, בתנועה. הבריחה הגדולה נכשלה, אסור היה להרפות לרגע. זה היה לקח חשוב, שלצערי לא למדתי היטב, ושהכשיל אותי גם בניסיון הבריחה השני, וגם בשלישי, וגם עכשיו, ברביעי, אני שוב מרפה, ושוב הולך ונרדם.