גם אני בהרהורים מאז שעלה הנושא כאן
בעבר, כשהכרתי את בן הזוגי ואיחדנו משפחות (ילדים שלו, שלי ואין משותפים), נורא רציתי לחשוב שזו המשפחה שלי. ולזמן מסויים, למספר שנים, באמת תפקדנו כמשפחה, בכל המובנים: במובן הטכני (לקחת,להחזיר, אסיפות הורים ששנינו נוכחים בהם וכו'), הכלכלי, וכן, במובן הרגשי.
אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שיש משהו, איזה מחסום, אמנם דק ולעיתים סמוי. אבל הוא שם, והוא מסמן שמתחת לפני השטח, בסופו של יום ובמקומות הכי השרדותיים של כל אחד מאיתנו, בסוף בסוף, כל אחד מאיתנו שייך לילדים שלו, הביולוגיים, ורק שם - אנחנו עד הסוף! ולילדים האחרים - זו משפחה שמתקיימת בכוח הרציו, מהשכל, ומבחירה מודעת בכוח הרצון. זה סוג של משפחה מתוך הנסיבות. ואם חלילה (טפו טפו...) נפרד - אני לא בטוחה שהקשר ביני לילדיו ובינו לילדי יישמר לאורך שנים. למרות החיבה, למרות החיבור. למה? ככה.
מהצד השני - האקס שלי, אבא של הבנים שלי, למרות שביננו אין שום קשר - לא טכני, כמעט ולא כלכלי (למעט מזונות לילד שעוד בצבא), ובוודאי שביננו אין קשר רגשי אישי- האבא הזה - הוא היחיד שבטבע שלו, בנפש וברגש מתרגש כמוני מהילדים שלי. והאינטרס שלנו כלפי הילדים מסונכן לחלוטין. ואני רואה במבט שלו כלפי אחד מהבנים שלנו, בצליל קולו המרוגש כשאחד מהבנים מצליח במשהו, אני רואה את עצמי (כהורה) וזה גם סוג של משפחה לדעתי.
אני חושבת שמשפחה זה מקום של אהבה ושל אינטרסים משותפים. ולכן לדעתי גם אצל זוגות שהתגרשו מתקיימת סוג של משפחתיות עם הילדים. ועם בני הזוג החדשים - עם כל אהבתי לבן זוגי המקסים, ועם כל נדיבותו והתחשבותו בבנים שלי ואני בילדיו - לצערי, זו לא משפחה באמת: זה אינטרס של שנינו לטובת הקשר הזוגי שלנו.
