בהמשך לדיון שהיה כאן על מצב בתי החולים
פורסם היןם באתר רוטר.
אצלכם במחלקה אי אפשר לנשום. גם טיפת חסד אין שם.
שמי ענת גיאת ורנר וזוהי הזעקה שלי!!
את המכתב הזה מסרתי הבוקר לצוות הרפואי במחלקה בה היה מאושפז אבי היקר, מר חיים גיאת זכרונו לברכה.
בבקשה, תעזרו לי שהזעקה שלי תישמע
בבקשה, שתפו בכל מקום אפשרי. שתפו וספרו לחבריכם שישתפו ויספרו לחבריהם..
אולי, מתוך המקום החשוך והכואב הזה, משהו, ולו הקטן ביותר, ישתנה.
לכבוד ב"ה ב' בחשון תשע"ד 06.10.2013
הצוות הרפואי
מח'XXXXX
המרכז הרפואי רבין
פתח תקוה
כולנו זקוקים לחסד
כולנו זקוקים למגע
לרכוש חום לא בכסף
לרכוש מתוך מגע
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל
כמו שמש שזורחת
כמו צל אשר נופל
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום (נתן זך)
אצלכם במחלקה אי אפשר לנשום. גם טיפת חסד אין שם.
אבי היקר, מר חיים גיאת ז"ל, היה מאושפז אצלכם במחלקה במשך למעלה משבועיים, עד פטירתו ביום 9/9/13. במהלך הזמן הזה נודע לנו בהדרגה כי הוא סובל מגידול ממאיר במעי שהתפשט לבלוטות הלימפה.
אני מדגישה כי נודע לנו בהדרגה, ובאותה מידה יכולתי לכתוב "נודע לנו במקרה". בכל הזמן הזה לא הייתה ולו פעם אחת שאיזשהו גורם במחלקה ישב איתנו בצורה יזומה עם נתונים לפניו והסביר לנו באופן מסודר מה קורה, מה התהליך, מה הסיכויים ובכלל מה יהיה? שבבי מידע, רסיסי אינפורמציה בעל פה, שיחות עם רופאים במסדרון כשאנו מנסים לדלות מהם פרטים... כל הניסיונות שלנו לקבל תמונה ברורה ומסודרת על מצבו של אבי ועל התהליך שהוא ואנחנו יחד אתו כבני המשפחה עומדים לעבור, עלו בתוהו. אמנם קיבלנו תשובות לשאלות ששאלנו, אבל במצב כזה אנו עצמנו לא ידענו מה השאלות שאנו אמורים לשאול?
קשה מנשוא הייתה ההמתנה לתוצאה של בדיקת ה-פט.סי.טי. בדיקה כל כך גורלית שההמתנה לתוצאותיה גזלה מעינינו שעות שינה והייתה מלווה בחרדה גדולה, ומנעה ממני באופן אישי לתפקד במשך כל אותו יום. ישבנו וחיכינו וחיכינו ו... אף אחד לא טרח ליידע אותנו שהתקבלו התוצאות. אף אחד לא זימן אותנו על מנת לעדכן אותנו ולהסביר לנו מהן ההשלכות ומה הם הסיכויים. אנחנו היינו צריכים לבוא ולחפש מישהו שישפוך אור ויסביר לנו מה קורה.
אחי, ד"ר פלטיאל גיאת, נאלץ לעמוד כעני בפתח ליד משרדי הרופאים במחלקתכם, עד שיצא אליו ד"ר ד.א. וסיפר לו על התוצאות הקשות של הבדיקה בחיפזון ותוך כדי הליכה במסדרון. כשאחי שאל אותו מדוע אי אפשר לקבל את המידע הזה באופן מסודר ולא במסדרון – ד"ר ד.א. ענה לו בנימה מלגלגת ובחיוך מעושה "אתה צודק, הייתי צריך לומר לך שאינני יכול לדבר עכשיו..." והסתלק משם.
שבורים ומושפלים התדפקנו על דלת הרופאים, עד שד"ר ר.א. המתמחה במחלקה התפנתה להסביר לנו את תוצאות הבדיקה בשפה מדעית תוך שימוש במונחים מקצועיים שאין לנו מושג בהם. באותם רגעים, כשהשמיים נופלים עלינו, היא לא מצאה אף לא מילה אחת של חסד, לא מילה אחת של חמלה. אף מילה של "אני מבינה שזה קשה" "אנחנו עושים כל מאמץ" "עוד לא הכל אבוד" "אתם צריכים להיות חזקים" או אפילו להפנות אותנו לגורם מסוים (עובדת סוציאלית?) שיסביר לנו.
אני שומעת שוב ושוב את ההקלטה של אותה השיחה ולא מאמינה – כך מבשרים למשפחה שמצבו של האדם היקר לה מכל גרוע כל כך?? אלו המילים שנבחרו?? באותה המידה זה יכול היה להיות תיאור פתלוגי של ניתוח שלאחר המוות... אף לא מילה אחת של רגש???
בפרק הזמן שבו שהה אבא במחלקתכם הוא הפך באחת מאדם שאך לפני שבוע פתר תשבצים ונהנה מקריאת שירה וסיפורת לאדם הוזה וממלמל עם רגעי צלילות מעטים. כשראיתי זאת נזעקתי ולא הבנתי מה קורה. פניתי לד"ר ח, שיסביר מה המצב? מה זה? איך זה יכול להיות?? הוא הסביר בשפה יפה וברורה ומדודה את תוצאות הבדיקה, שפה כל כך יפה שלא ניתן לטעון שהוא לא התייחס יפה. הוא ענה שיתכן שזה נובע מ-X ויתכן שזה נובע מ–Y , וסיים את הסברו האדיב במילים: "לא ראיתי אותו אז אני לא יודע לענות לך"!
יצאתי מחדרו ברגליים כושלות ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי – אם במקום אבי היה מדובר באביו של אחד מחברי הצוות, אחד מהרופאים במחלקה או הקולגות בבית החולים, האם גם אז הייתה מתקבלת התשובה "לא ראיתי אותו אז אני לא יודע לענות לך"? רציתי לצעוק – אז לך תראה אותו! הסתובבתי במחלקה משתגעת – התדרדרות כזאת ואף אחד לא רואה את זה ולא מגיב לזה ולא מזדעזע מזה ולא יודע להסביר את זה???
לאחר פחות מיממה אבא נפטר. וגם אז לא קיבלנו שום הסבר רציני למה שקרה מלבד "דום לב". אמנם אני לא מבינה גדולה ברפואה, אבל באוזני ההדיוט שלי זה נשמע כאילו אמרתם "הוא הפסיק לנשום"!
יש נוהל לטיפול בחולה. יש נוהל שחרור חולה. יש נוהל הודעה למשפחה. אבל אין לכם נוהל איך להתייחס לאדם כאדם, הן לחולה והן למשפחה! אין נוהל איך להודיע למשפחה מה מצבו של האדם היקר לה, אין נוהל איך להתייחס בכבוד לציבור, להסתכל בעיניים ולראות אנשים עם רגש ועם כבוד, ולא רק ניצבים לצד מיטה מס' 1 בחדר מס' 5. האם המחקרים העוסקים בצד הסוציאלי שסביב המחלה, בתרומתה של משפחה מגובשת ותומכת לתהליך הרפואי לא הובאו לידיעתכם? ומה עם ערכים כמו "כבוד האדם" - האם אין להם מקום באופן התנהלותכם המקצועית?
אני כותבת את המילים האלו בעיניים דומעות ובלב כואב מתוך תחושה קשה של חוסר אונים שקולנו לא נשמע. שאתם לא "סופרים" אותנו. שמבחינתכם אבא הוא עוד מספר, בדיוק כמו גופה שנתרמה למדע. בלי יחס. בלי חמלה. בלי חסד. קרים ומנוכרים.
היחס שקיבלנו במחלקתכם היה יחס משפיל ומזלזל במלוא מובן המילה, ובמיוחד התנהגותו חסרת הרגישות של רופא בכיר במחלקתכם, ד"ר ד.א. שדווקא ברגעים הקשים ביותר לנו כשעולמנו חרב עלינו התנהג בגסות ראויה לכל גינוי!
אני כותבת לכם בתחינה – תתייחסו לאנשים שבהם אתם מטפלים, למשפחה שמסביב. תדברו. תסבירו. וכשאתם כשמבשרים למישהו בשורת איוב כזו, תמצאו דרך מכובדת יותר להעביר אותה, להביע, להשתתף, ולא רק להשמיע ממצאים פתולוגים בשפה לא ברורה. תגידו "אני מבין שזה קשה" תגידו "נשתדל, נעשה כל שביכולתנו" תגידו "הוא נמצא בידיים טובות" תגידו "עוד לא הכל אבוד" תתייחסו לאדם שעומד מולכם.
ייתכן שאני נאיבית, אך לאחר מה שאני חוויתי ולאחר מה שעברנו כמשפחה אני רוצה להאמין שיש סיכוי שמשהו ישתנה, שתתייחסו לדברים שכתבתי ותסיקו מסקנות. אני קוראת לכם לרענן את הנהלים בנושא זה, שבישיבת הצוות הבאה תקדישו דקה לדברים שכתבתי וגם אם לא תכתבו נוהל בנושא, תשנו ולו מעט מדרככם המשפילה והמזלזלת.
ענת גיאת-ורנר
פורסם היןם באתר רוטר.
אצלכם במחלקה אי אפשר לנשום. גם טיפת חסד אין שם.
שמי ענת גיאת ורנר וזוהי הזעקה שלי!!
את המכתב הזה מסרתי הבוקר לצוות הרפואי במחלקה בה היה מאושפז אבי היקר, מר חיים גיאת זכרונו לברכה.
בבקשה, תעזרו לי שהזעקה שלי תישמע
בבקשה, שתפו בכל מקום אפשרי. שתפו וספרו לחבריכם שישתפו ויספרו לחבריהם..
אולי, מתוך המקום החשוך והכואב הזה, משהו, ולו הקטן ביותר, ישתנה.
לכבוד ב"ה ב' בחשון תשע"ד 06.10.2013
הצוות הרפואי
מח'XXXXX
המרכז הרפואי רבין
פתח תקוה
כולנו זקוקים לחסד
כולנו זקוקים למגע
לרכוש חום לא בכסף
לרכוש מתוך מגע
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל
כמו שמש שזורחת
כמו צל אשר נופל
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום (נתן זך)
אצלכם במחלקה אי אפשר לנשום. גם טיפת חסד אין שם.
אבי היקר, מר חיים גיאת ז"ל, היה מאושפז אצלכם במחלקה במשך למעלה משבועיים, עד פטירתו ביום 9/9/13. במהלך הזמן הזה נודע לנו בהדרגה כי הוא סובל מגידול ממאיר במעי שהתפשט לבלוטות הלימפה.
אני מדגישה כי נודע לנו בהדרגה, ובאותה מידה יכולתי לכתוב "נודע לנו במקרה". בכל הזמן הזה לא הייתה ולו פעם אחת שאיזשהו גורם במחלקה ישב איתנו בצורה יזומה עם נתונים לפניו והסביר לנו באופן מסודר מה קורה, מה התהליך, מה הסיכויים ובכלל מה יהיה? שבבי מידע, רסיסי אינפורמציה בעל פה, שיחות עם רופאים במסדרון כשאנו מנסים לדלות מהם פרטים... כל הניסיונות שלנו לקבל תמונה ברורה ומסודרת על מצבו של אבי ועל התהליך שהוא ואנחנו יחד אתו כבני המשפחה עומדים לעבור, עלו בתוהו. אמנם קיבלנו תשובות לשאלות ששאלנו, אבל במצב כזה אנו עצמנו לא ידענו מה השאלות שאנו אמורים לשאול?
קשה מנשוא הייתה ההמתנה לתוצאה של בדיקת ה-פט.סי.טי. בדיקה כל כך גורלית שההמתנה לתוצאותיה גזלה מעינינו שעות שינה והייתה מלווה בחרדה גדולה, ומנעה ממני באופן אישי לתפקד במשך כל אותו יום. ישבנו וחיכינו וחיכינו ו... אף אחד לא טרח ליידע אותנו שהתקבלו התוצאות. אף אחד לא זימן אותנו על מנת לעדכן אותנו ולהסביר לנו מהן ההשלכות ומה הם הסיכויים. אנחנו היינו צריכים לבוא ולחפש מישהו שישפוך אור ויסביר לנו מה קורה.
אחי, ד"ר פלטיאל גיאת, נאלץ לעמוד כעני בפתח ליד משרדי הרופאים במחלקתכם, עד שיצא אליו ד"ר ד.א. וסיפר לו על התוצאות הקשות של הבדיקה בחיפזון ותוך כדי הליכה במסדרון. כשאחי שאל אותו מדוע אי אפשר לקבל את המידע הזה באופן מסודר ולא במסדרון – ד"ר ד.א. ענה לו בנימה מלגלגת ובחיוך מעושה "אתה צודק, הייתי צריך לומר לך שאינני יכול לדבר עכשיו..." והסתלק משם.
שבורים ומושפלים התדפקנו על דלת הרופאים, עד שד"ר ר.א. המתמחה במחלקה התפנתה להסביר לנו את תוצאות הבדיקה בשפה מדעית תוך שימוש במונחים מקצועיים שאין לנו מושג בהם. באותם רגעים, כשהשמיים נופלים עלינו, היא לא מצאה אף לא מילה אחת של חסד, לא מילה אחת של חמלה. אף מילה של "אני מבינה שזה קשה" "אנחנו עושים כל מאמץ" "עוד לא הכל אבוד" "אתם צריכים להיות חזקים" או אפילו להפנות אותנו לגורם מסוים (עובדת סוציאלית?) שיסביר לנו.
אני שומעת שוב ושוב את ההקלטה של אותה השיחה ולא מאמינה – כך מבשרים למשפחה שמצבו של האדם היקר לה מכל גרוע כל כך?? אלו המילים שנבחרו?? באותה המידה זה יכול היה להיות תיאור פתלוגי של ניתוח שלאחר המוות... אף לא מילה אחת של רגש???
בפרק הזמן שבו שהה אבא במחלקתכם הוא הפך באחת מאדם שאך לפני שבוע פתר תשבצים ונהנה מקריאת שירה וסיפורת לאדם הוזה וממלמל עם רגעי צלילות מעטים. כשראיתי זאת נזעקתי ולא הבנתי מה קורה. פניתי לד"ר ח, שיסביר מה המצב? מה זה? איך זה יכול להיות?? הוא הסביר בשפה יפה וברורה ומדודה את תוצאות הבדיקה, שפה כל כך יפה שלא ניתן לטעון שהוא לא התייחס יפה. הוא ענה שיתכן שזה נובע מ-X ויתכן שזה נובע מ–Y , וסיים את הסברו האדיב במילים: "לא ראיתי אותו אז אני לא יודע לענות לך"!
יצאתי מחדרו ברגליים כושלות ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי – אם במקום אבי היה מדובר באביו של אחד מחברי הצוות, אחד מהרופאים במחלקה או הקולגות בבית החולים, האם גם אז הייתה מתקבלת התשובה "לא ראיתי אותו אז אני לא יודע לענות לך"? רציתי לצעוק – אז לך תראה אותו! הסתובבתי במחלקה משתגעת – התדרדרות כזאת ואף אחד לא רואה את זה ולא מגיב לזה ולא מזדעזע מזה ולא יודע להסביר את זה???
לאחר פחות מיממה אבא נפטר. וגם אז לא קיבלנו שום הסבר רציני למה שקרה מלבד "דום לב". אמנם אני לא מבינה גדולה ברפואה, אבל באוזני ההדיוט שלי זה נשמע כאילו אמרתם "הוא הפסיק לנשום"!
יש נוהל לטיפול בחולה. יש נוהל שחרור חולה. יש נוהל הודעה למשפחה. אבל אין לכם נוהל איך להתייחס לאדם כאדם, הן לחולה והן למשפחה! אין נוהל איך להודיע למשפחה מה מצבו של האדם היקר לה, אין נוהל איך להתייחס בכבוד לציבור, להסתכל בעיניים ולראות אנשים עם רגש ועם כבוד, ולא רק ניצבים לצד מיטה מס' 1 בחדר מס' 5. האם המחקרים העוסקים בצד הסוציאלי שסביב המחלה, בתרומתה של משפחה מגובשת ותומכת לתהליך הרפואי לא הובאו לידיעתכם? ומה עם ערכים כמו "כבוד האדם" - האם אין להם מקום באופן התנהלותכם המקצועית?
אני כותבת את המילים האלו בעיניים דומעות ובלב כואב מתוך תחושה קשה של חוסר אונים שקולנו לא נשמע. שאתם לא "סופרים" אותנו. שמבחינתכם אבא הוא עוד מספר, בדיוק כמו גופה שנתרמה למדע. בלי יחס. בלי חמלה. בלי חסד. קרים ומנוכרים.
היחס שקיבלנו במחלקתכם היה יחס משפיל ומזלזל במלוא מובן המילה, ובמיוחד התנהגותו חסרת הרגישות של רופא בכיר במחלקתכם, ד"ר ד.א. שדווקא ברגעים הקשים ביותר לנו כשעולמנו חרב עלינו התנהג בגסות ראויה לכל גינוי!
אני כותבת לכם בתחינה – תתייחסו לאנשים שבהם אתם מטפלים, למשפחה שמסביב. תדברו. תסבירו. וכשאתם כשמבשרים למישהו בשורת איוב כזו, תמצאו דרך מכובדת יותר להעביר אותה, להביע, להשתתף, ולא רק להשמיע ממצאים פתולוגים בשפה לא ברורה. תגידו "אני מבין שזה קשה" תגידו "נשתדל, נעשה כל שביכולתנו" תגידו "הוא נמצא בידיים טובות" תגידו "עוד לא הכל אבוד" תתייחסו לאדם שעומד מולכם.
ייתכן שאני נאיבית, אך לאחר מה שאני חוויתי ולאחר מה שעברנו כמשפחה אני רוצה להאמין שיש סיכוי שמשהו ישתנה, שתתייחסו לדברים שכתבתי ותסיקו מסקנות. אני קוראת לכם לרענן את הנהלים בנושא זה, שבישיבת הצוות הבאה תקדישו דקה לדברים שכתבתי וגם אם לא תכתבו נוהל בנושא, תשנו ולו מעט מדרככם המשפילה והמזלזלת.
ענת גיאת-ורנר
