בהמשך לסדנה אתמול...

[פ א ר 3]

בהמשך לסדנה אתמול...

לארנינה, יעל, וכל מי שיוכל לעזור אני משתתפת בסדנת יסודות. מהמפגש "הסוער" אתמול יצאתי ברגשות מאוד מעורבים של בלבול, תסכול, מבוכה, אי נוחות והרבה סימני שאלה. אין בכוונתי להעלות כאן שחזור של מהלך המפגש אתמול, אך אני רוצה להעלות את השאלות שמטרידות אותי, והוחמצו אתמול. למעשה אלה שאלות שעלו בי, מאז התוועדתי לתקשורת מקרבת, והן נוגעות לשילוב המודל בחיי משפחה עם ילדים. אני מבינה שיש להתייחס לצרכים של ילדים, כמו לצרכים של כל אדם מבוגר. אך ממש לא ברור לי איך משלבים זאת יחד עם משימות היומיום. ארנינה, הצעת אתמול להכין רשימה של הדברים עליהם אני לא מוכנה לוותר. ברשימה זו הייתי כוללת את הדברים הקשורים לבריאותם, או שמסכנים אותם, או אחרים. למשל: זהירות בכביש, מכשירי חשמל, לקיחת תרופות וכד'. ויש עוד רשימה, המכילה הרבה (!) דברים שחשוב לי להעביר להם וללמד אותם, בתחומים שונים: התנהגות וערכים (למשל: לא להרביץ, לכבד זה את זה במשפחה ובכלל), לימוד (גן, בי"ס ועוד) תזונה והגיינה (הגבלת ממתקים וג'נק, אמבטיה, גזיזת צפרניים וכד'). אני בטח שוכחת לציין כאן עוד הרבה הרבה דברים מאוד חשובים. אודה לכן/ם, אם תתנו לי עקרונות ודוגמאות איך לקיים דיאלוג של תקשורת מקרבת עם ילדים, כאשר יש התנגדות מצידם, מול בקשות שלי למילוי משימות מעין אלה. אני יודעת שאני בתחילת הדרך. בתהליך הלמידה, משלב לשלב, אני מגלה יותר ויותר עד כמה זו הולכת להיות עבודה קשה. אך זו עבודה שאני רוצה לקחת על עצמי, רק שחסרים לי הכלים, התרגול, הדוגמאות. אני מקווה שפניה כזו בפורום, תוכל לעזור לי. תודה, לילי

 

[ס מ ו א ל ה]

היי לילי

קודם כל אני רוצה להודות לך על הפתיחות שלך אתמול בשיעור, בזכותך עברתי חוויה עמוקה של למידה, במיוחד לאור העובדה שגם אני באתי אתמול מאוד טעונה, וגם לי, כמוך, היה צורך לנסות למצוא פתרון לבעיה שלי, בעקבות השתלשלות השיעור והייתי צריכה כאילו לשים את זה בצד ולעבור נושא, כי היו עוד כמה אנשים מסביב עם צרכים שונים משלי. אבל ההתמקדות בדיאלוג שלכם, ולא בדיאלוג שרציתי אני להתאמן עליו, היה בעיני מלמד פי כמה וכמה, כי אני מרגישה שלא באתי לכאן כדי לקבל משפטים מובנים, אלא נוסחאות/מודלים, שיכולים לעבוד במצבים שונים בחיים, עם אנשים שונים, ילדים, מבוגרים, בני זוג וכו'. התהליך שאת עברת אתמול תוך כדי בניית הדיאלוג היה פשוט מדהים בעיני, והיה נראה לי שגם את שמת לב שזה פתח בך משהו אחר לדיאלוג אמיתי. ניסית לבצע דיאלוג דמיוני מול "סיטואציית ילדים" בעקבות הדיאלוג שביצעת אתמול? כי אני ניסיתי, וזה פשוט עבד!!! גם אני מרגישה עדיין חסרת כלים להתמודד, אבל אני מבינה שאני רק בתחילת הדרך, ועד כמה שאני רוצה לקבל תשובות ולפתור בעיות כמה שיותר מהר, אני צריכה להיות ריאלית ולהכיר בעובדה שזוהי עבודה קשה, קשה מאוד (מי כמוך יכול לומר, אחרי החוויה של אתמול...) והדרך עדיין ארוכה. אבל את יודעת מה ?! אני רואה כבר את האור בקצה המנהרה. שולחת לך חיבוק גדול והמון כוח, אור.

 

[פ א ר 3]

תודה לך, אני מאוד זקוקה לעידוד

היי אור, אני שמחה לדעת שאת כבר רואה את קצה האור. אני ממש לא שם. כל הנעשה במפגשים מדבר אלי, אני חושבת שאני מבינה נכון את המודל של תקשורת מקרבת, אבל אני לא מצליחה להוציא דברים מהמודל לחיי היומיום. אני נעשית יותר מתוסכלת, יותר מאשר לפני שבכלל שמעתי על התקשורת המקרבת. בעקבות המפגש המדובר, נוספו לי תחושות של יאוש. לא את הכל אני יודעת להסביר, אך השאלות שהעלתי הן מהותיות, מעבר לדוגמאות ספציפיות. לא קיבלתי הסבר מלא של איך משלבים את המודל עם ילדים. מה מחליף את ה"גבולות"? האם מסירים את כל הגבולות? האם ואיך מנהלים דיאלוג של תקשורת מקרבת עם ילדים? מאוד מאוד הפריע לי שהדיון הזה נקטע בשיאו. הרגשתי שהסבלנות שהיתה לי מתחילת הסדנה, אזלה לחלוטין. זה עיצבן אותי מאוד, איכזב אותי. טוב כולכם הייתם שם וראיתם... מתעוררים בי ספקות לגבי איזה תשובות אני אקבל, האם הן יישומיות בכלל. אז כמו שאת יכולה להבין, עידוד זה בדיוק מה שאני צריכה. תודה, לילי

 

[ס מ ו א ל ה]

תקשורת עם ילדים

היי לילי, בטוחה שאין לי עדיין תשובות ודאיות, אבל יש לי השערה ותקווה, שאם נדבר עם הקטנים בדיוק כמו עם הגדולים, הם יבינו את השפה ויתחילו להשתמש בה. גם אני הסתכלי על השאלות "מה אתה מרגיש?" וכו' וניסיתי לחשוב על הסיטואציה הזו עם הבן שלי, וישר החלטתי שהוא לא ידע מה אני רוצה ממנו בכלל, אבל אני מאמינה שלאט לאט יהיו לו את התשובות, אם גם אני אדבר ככה ואתן לו דוגמא. בקשר לגבולות, אני דווקא חושבת להתחיל ולבדוק מהם באמת הגבולות ועל מה באמת שווה לי לעמוד, ואם זה ככה, אז זה יהיה "מונולוג" ולא "דיאלוג" מבחינתי. כי אין לי בינתיים מספיק כלים לעשות אחרת. אבל אני בודקת כל הזמן את הגבולות שלי, האם הם נכונים לי או לו? האם שווה לי להתעקש איתו על זה או לא? בקשר ליישום הדברים, אני חושבת שפשוט צריך המון אימון ואמון במודל, ואת דווקא זכית באימון למופת בשיעור, אני חושבת, אז אל יאוש, אני דווקא ממש אופטימית, ואם את צריכה מנת אופטימיות, יש לך גם את הטלפון שלי. אור

 

[מ ת ק ר ב ת]

גם אני כאן

וגם עם תהיות בענייני ילדים. בכל ההרצאות ששמעתי בנושאי מתבגרים דיברו על החשיבות האקוטית של גבולות. דיברו על זה שבשביל להגדיר את עצמך - אתה זקוק למשהו מסביבך שיחזיק ויעטוף אותך. שגבול זה לא רק הגבלות אלא גם גדר תומכת ומגינה. ויותר מזה - אמרו שאם אין גבולות - אז ההתנהגויות הופכות ליותר ויותר מסוכנות בגלל הצורך המהותי בגבול, כלומר במישהו שיגיד לך "לא. עד כאן". והנושא הזה של בדיקת הגבולות הוא נושא קריטי בגיל הזה (וגם בגילאים אחרים). הגבול נותן בטחון. אומר ש"אני לא כל יכול". "יש מישהו ששומר עלי". אז גם "גבול" זה צורך. למרות שבטוח שהם לא יגידו לנו את זה במפורש אלא בהתנהגויות שלהם. איך זה משתלב עם המודל? לא ברור. וגם אני צוברת תסכולים. מנסה להיות "גי'רפית" במידת האפשר. אבל התסכולים נצברים בפנים - ובסוף התן פורץ החוצה ובגדול.... שמחה על הפורום הזה ואשמח לראות אותו פעיל ומלא חיים יפעת

 

[יעל ארבל]

היי לילי, אור ויפעת

כאן ארנינה ויעל כותבות לכן ביחד. התרגשנו לראות אתכן כאן בפורום, ואנחנו מאוד מקווה שהוא יהפוך להיות כר דיונים פורה על תקשורת מקרבת. קראנו את כל ההתכתבות ביניכן וכמובן שיש לשתינו מה להגיד על הדברים (כל אחת וזווית הראייה שלה), ונעשה זאת בשמחה היום או מחר. בינתיים - שתינו ערות לתסכול ולצמא שיש לכן לבהירות ולהבנה אמיתית של הגישה ובעיקר ליישום המעשי שלה בבית עם הילדים. לכן, ננסה לכוון את תשובותינו ככל האפשר לצרכים הללו. להתראות בקרוב,

 

[יעל ארבל]

חזרתי לכאן להגיב תשובה יותר מורחבת

לילי, כתבת בהודעה השנייה שלך שאת זקוקה לעידוד והדברים האלו מאוד נגעו לי כי יכולתי לראות את עצמי כשרק הכרתי את תקשורת מקרבת ויכולתי לראות את היופי העצום של הגישה הזאת ובו בזמן הרגשתי תסכול בקשר ליישום בפועל של המודל. כמו שאני רואה את הדברים באופן אישי, הגישה של תקשורת מקרבת באה לעזור לנו לענות על צרכים מאוד עמוקים ובסיסיים שיש לכולנו כבני-אדם - חיבור אנושי, קירבה, אהבה, אמפתיה. במצב נתון עם ילדים (ו/או מבוגרים) שאנחנו רוצים לחיות איתם ולחנך אותם לערכים שחשובים לנו, המטרה העליונה בעיני היא קודם כל לבנות איתם מארג יחסים שיש בו קירבה, חיבור והבנה, והוא יהיה התשתית לשיתוף פעולה, להכרה הדדית בצרכים ולהתחשבות בצרכים מצד שני הצדדים. כשלעצמי אני מאמינה שהמודעות לכך שיש לנו שתי דרכים אפשריות להחזיק התנהגות של אדם אחר, גם אם היא מאוד לא תואמת את עולם הערכים שלנו, היא שלב ראשון וקריטי ביצירת היחסים האלו. לכן אני רואה בתקשורת מקרבת בראש ובראשונה תהליך של מודעות ורק אחר-כך תהליך יישומי פרקטי. וכשאני מדברת על שתי דרכים אני מתכוונת ל- אפשרות א' - לפי התפיסה של בסדר - לא בסדר שהתנהגות א' היא בסדר ורצויה (וראויה לעידוד ולפרס), והתנהגות אחרת היא לא-בסדר (וראויה לעונש) אפשרות ב' - לפי התפיסה של התנהגות שנובעת מתוך צורך. לפני כמה שבועות שמרתי על האחיינית שלי בת ה- 4, ופתאום בלי שום סיבה נראית לעין היא התחילה להכות את מי שהיה לידה. בהתחלה את אח שלה, אחר-כך אותי, אחר-כך היא היכתה את השולחן, את הבובה שלה. לא הבנתי מה קורה כאן. אני מניחה שאם לא הייתי מכירה את תקשורת מקרבת הייתי מפרשת את ההתנהגות שלה כלא-בסדר (מה פתאום היא מרביצה לאח שלה בלי שום סיבה???) ואז אולי הייתי אומרת לה איזה משפט כמו "מה זה צריך להיות??" ואז אולי גם הייתי מרחיקה אותה או מענישה אותה ואז היא היתה מתחילה לבכות, או מתווכחת איתי ועשוי היה להיווצר נתק בינינו וכו' וכו'. עם המודעות של תקשורת מקרבת - כלומר, מתוך הבנה שהיא פועלת מתוך צורך למרות שלא הבנתי מה הצורך שלה באותו רגע, ההתנהלות שלי היתה לגמרי אחרת וכללה אלמנטים מתוך המודל - שימוש באמפתיה (הרבה), ביטוי עצמי מלא, וגם אלמנטים מתקדמים שלומדים מאוחר יותר - שימוש בכוח לצורך הגנה. (החזקתי לה את היד ומנעתי ממנה להכות אותי כי זה כאב לי, תוך שאני יודעת שברגע שזה יסתיים אני אחזור איתה לדיאלוג, ולא מחזיקה אותה כלא-בסדר). אני מניחה שבמבחן התוצאה החיצונית התוצאה בשני המקרים היתה זהה - הפסקת המכות אחרי זמן מסויים. אבל במבחן התוצאה העמוקה יותר אין לי ספק שהשימוש בתקשורת מקרבת היה הרבה יותר יעיל. מכמה סיבות - א'- בשום מצב לא השתמשתי במלים או במעשים (לדוגמא, עונש) שיגרמו לה להרגיש אשמה או לא-בסדר. ב'- הקשר בינינו נשמר ואפילו התחזק בעקבות הדיאלוג שניהלנו תוך כדי מה שהיה ולאחר-מכן. ג'- אני מאמינה שבעקבות השיחה שהיתה לנו, לאורך זמן אם יקרו כאלו מקרים נוספים, היא תוכל להבין יותר את עצמה ואת הצורך שלה (בעזרת שימוש באמפתיה ובדיאלוגים נוספים) ואז היא תוכל למצוא דרכים אחרות למלא את אותו צורך. תיארתי כאן מקרה אחד, שכמוהו בוודאי קיימים רבים אחרים. ואני באמת מאמינה שככל שהשימוש במודעות של תקשורת מקרבת הולך וגדל בתוך היחסים, כך גם הקשר מתחזק והופך להיות עם פחות קונפליקטים. בפועל, מה שאני מנסה לומר - זה שההצלחה ביצירת יחסים מהלב, שיש בהם אכפתיות, קירבה, הבנה והתחשבות תלויה, לדעתי האישית, הרבה במודעות שאנחנו מחזיקים בתוכנו, גם ביכולת שלנו להיות אמפתיים לעצמנו ולילד/ים, בכמות ובאיכות השיחות מחוץ לסיטואציה (שלא בתוך הקונפליקט) על היחסים שבינינו ועל הדברים שמפריעים לנו ובגורמים נוספים כמו זמן (לא פשוט לשנות חשיבה שעליה גדלנו כל החיים). כתבתי הרבה, ויש לי עוד כל-כל הרבה מה להגיד. אבל בינתיים אני אסתפק בזה. ואסיים עם בקשה דיאלוגית - האם הדברים שכתבתי מדברים אלייך? (אליכן?) שבת שלום,

 

[פ א ר 3]

תשובה לבקשה הדיאלוגית

הי יעל, תודה רבה לך על התשובה המפורטת. הדברים שכתבת מאוד מדברים אלי. התיחסותך בתחילת הדברים לתחושות שהיו לך כשרק הכרת את התקשורת המקרבת, מאוד תואמות לתחושות שלי בזמן זה. רצון אדיר לקחת את המודל הזה ולחיות לפיו, אך קושי רב ביישום שלו, שמוביל לתסכול נוראי. הדוגמה שהבאת בהתנהלותך מול האחיינית שלך לא ברורה לי עד הסוף. וזה מאוד מתחבר לתסכול שלי. אני נמצאת בשלב שבו אני מבינה מה לא נכון לעשות. אני מתחברת לכך שלא להיות שיפוטית, ולא להתייחס לילדים (או בכלל לבני אדם) במתכונת של 'בסדר'/'לא בסדר'. אני מודעת לכך שיש להתייחס לצרכים שמובילים לפעולה/התנהגות מסויימת, ולהיות אמפתית לצרכים האלה. אבל, וכאן מגיע אבל גדול, אני לא יודעת איך כן להגיב, מה לאמר, כיצד לנהוג מול התנהגות שיש להפסיק אותה. בדוגמה שלך: חוץ מלהחזיק פיסית בידה על מנת להפסיק אותה. מה אמרת לה? וגם, מה לאמר לאח שאליו היו מכוונות המכות? יש לי עוד הרבה מאוד שאלות, ואני אשמח לכל תשובה שאולי מקדמת אותי מעט, בכניסה לעולם התקשורת המקרבת. אז, שוב תודה רבה, לילי

 

[יעל ארבל]

היי לילי - תודה שחזרת ועל ההזדמנות

לענות לך יותר ספציפית. ואל תהססי לשאול עוד שאלות הכי ספציפיות שאת רוצה כדי שנוכל להיכנס יותר ויותר קונקרטית לדברים. אוקיי, בעצם הבנתי שמה שאת רוצה לדעת זה ספציפית מה היה שם, כן? אני אני אנסה לפרט כמיטב זכרוני. עם זאת, חשוב לי לומר משהו לפני כן - אני מניחה שכל ילד היה עשוי להגיב אחרת לאותם דברים בדיוק, לדעתי זה תלוי בשני דברים, 1- מערכת היחסים הכוללת איתו. 2- כמות ההקשבה והאמפתיה שהוא מקבל מאיתנו לאורך זמן. לכן, מאוד הייתי רוצה שתקחי את הדברים עם הסייגים הללו. אז זה מה שהיה עם האחיינית שלי: היא שיחקה עם אחיה, ואני ישבתי באותו חדר ודיברתי עם אמא שלי. פתאום הוא התחיל לבכות. וכשהרמתי את הראש ראיתי שהיא מרביצה לו. שאלתי אותה משהו בנוסח - את כועסת? את מתוסכלת כי לא הצליח לך משהו? (כן, ילדה בת 4 - אני בכוונה מכניסה מילים שהיא לא מכירה, כדי להגדיל את רפטואר הרגשות שלה כבר בגיל הזה). היא לא ענתה. היא עזבה אותו והתחילה להרביץ לשולחן ולבובה, תוך שאני שואלת אותה - את רוצה לספר לי מה קרה שהכעיס אותך? היא שוב לא ענתה, ניגשה אליי והתחילה להרביץ לי. האמת היא שהייתי המומה לרגע. זה כאב. ואז החזקתי לה את היד ולא איפשרתי לה להרביץ לי יותר. תוך שאני אומרת לה (ביטוי עצמי) - נורא קשה לי עכשיו, כי אני רוצה להבין מה קורה כאן ואני לא מבינה. את מוכנה להגיד לי? היא לא ענתה. ניסיתי ניחוש אמפתי - אמרתי לה - את כועסת על משהו? נזכרת במשהו שהיה לך קשה? היא ניסתה לנתק את היד שלה ואז אמרתי לה שאני ממש לא מבינה מה קורה כאן, ושאלתי אותה אם היא מוכנה ללכת איתי לחדר לדבר. והדגשתי שזה לא עונש, זה רק כדי שיהיה לנו יותר שקט להבין. היא לא הסכימה והתחילה להכות אותי שוב. אז לקחתי אותה איתי לחדר אחר, ושם נתתי לה לעשות את זה במשך כמה דקות עד שהיא הפסיקה. במחשבה שאולי היא במצוקה וזקוקה לפרוק את מה שבתוכה. אחרי שהיא הפסיקה אמרתי לה - את לא ידעת מה לעשות עם מה שהרגשת באותו רגע? היא אמרה לי שכן. אז אמרתי לה - את מוכנה שנדבר על זה לרגע? היא אמרה לי בהתחלה לא. ואז אמרתי לה שמאוד הופתעתי שהיא נתנה לי מכה, ושזה כאב לי. ואני הייתי רוצה להבין מה קרה אצלה. ואז התחילה שיחה. אני לא זוכרת מה היא ענתה, זה היה קשור לאח שלה. היא אמרה שהוא הפריע לה. שאלתי אותה אם היא היתה מעדיפה לשחק לבד באותו רגע? היא אמרה לי שכן. שהיא לא רוצה אותו. ואת המשך השיחה אני לא זוכרת במדוייק, רק זוכרת שהיא הגיעה למקומות עמוקים הרבה יותר מאשר ציפיתי. וגם זוכרת ששאלתי אותה אם היא רוצה לשמוע איך אני ראיתי את הדברים והיא לא ענתה, אז אמרתי לה איך אני הרגשתי. בסופו של דבר הצלחתי להבין שהיא רצתה להיות לבד ושאלתי אותה אם היא תרצה להישאר קצת בחדר. היא אמרה לי שכן ואני יצאתי והשארתי את הדלת פתוחה. היא נשארה שם עוד כמה דקות ואז היא יצאה. וזהו. נגמר. באותו ערב, אחר-כך היה עוד מקרה בין שניהם, שהיא שיחקה במשהו, ואח שלה (2.5) בא ולקח את הצעצוע שהיא שיחקה בו באותו רגע. זה קרה פעמיים - פעם אחת כשאמא שלהם ניסתה לתווך ביניהם באמצעות תקשורת מקרבת, ובפעם השניה כשאבא שלהם ניסה באמצעות טכניקות של גישור. אני מתכננת לכתוב על זה מאמר - זה היה פשוט מרתק לראות את ההבדל בין שתי הטכניקות. אני אנסה לרכז את הדברים מדויק ככל שאני יכולה ואפרסם אותם כאן. רוצה להגיד עוד דבר אחד - אני לא בטוחה במאה אחוז שלכל אורך הדיאלוג בינינו השתמשתי רק בתקשורת מקרבת. גם דיברתי על מחשבות שלי וכאלו. אבל החזקתי במודעות שלי את הגישה ולכן גם אם לא דיברתי מדוייק לחלוטין אני מניחה שזה נקלט איפשהו. אה, שכחתי. כשחזרתי מהחדר - שאלתי את האח שלה אם הוא נבהל כשהיא היכתה אותו. ואם הוא לא הבין מה קרה. הוא אמר לי שכן והמשיך בעניינו. האם זה קצת נותן לך יותר בהירות?

 

[פ א ר 3]

עכשיו יותר טוב

יעל, אני רוצה להודות לך מעומק הלב על התשובה המאוד מפורטת. זה בהחלט מה שהייתי זקוקה לו, ובוודאי אזדקק לעוד ועוד דוגמאות כאלה. ניחם אותי משפט שכתבת, שגם אם לא כל הדיאלוג בו השתמשת עם אחייניתך היה בתקשורת מקרבת, הרי המודעות שלך לגישה תרמה לכך שהמסר יקלט. אני בעיקר לוקחת מכאן את הרעיון שכל דיאלוג צריך להיות מנוטרל מכל שיפוט של "בסדר/לא בסדר", ואז לתת לו לזרום בניסיון להבין את המתרחש בצד השני. הנטייה הראשונית שלי היתה טוטלית במובן זה שרציתי לאמץ לחלוטין את התקשורת המקרבת, והרגשתי שאין לי כלים. כעת, אני מסבירה לעצמי שעלי להתמקד ברעיונות של הגישה, ובהדרגה לחלחל אותם בחיי היומיום. אני חשה הקלה מסויימת, והיאוש שאחז בי מתפוגג אט אט...

המון תודה! נ.ב. - אני כל כך שמחה על קיומו של הפורום הזה!!

 

[יעל ארבל]

בוקר טוב ../images/Emo13.gif כיף לי לשמוע על ההקלה

שאת מתארת. ואני ממש שמחה על שהצלחתי להעביר את המהות של מה שרציתי להגיד - שלהחזיק בתוכנו את המודעות של תקשורת מקרבת (בא"ר - בחירה, אחריות, רצון, במקום את תפיסת פא"ב - פחד, אשמה, בושה = בסדר/לא-בסדר) ולבנות את היחסים שלנו עם עצמנו ועם הילדים מתוך המודעות הזאת - זה בעצם השלב הראשון בעיניי לתהליך, גם כשעדיין לא מדברים שוטף את המודל. והשלב שני הוא האימון על לדבר את המודל כלפי חוץ בכל פעם קצת יותר. ושניהם, גם לדבר את המודל וגם להחזיק את המודעות - זאת עבודה פנימית. אני עושה אותה כבר שנה ועדיין רואה שיש לי המון מה ללמוד. מצד שני, השינוי שמתחולל בתוכנו קודם ולאחר מכן עם הקרובים לנו מתחיל להיות מורגש כבר מההתחלה - זה לפחות מתוך מה שאני רואה בסביבה הקרובה שלי. גם אני כל-כך שמחה שהפורום הזה קיים.

 

[ענבר B]

בנדנה|היי לילי

אני מאוד שמחה לישמוע שלאט לאט את מצליחה להבין את התקשורת המקרב ואיך ליישם אותה למרות שלא ידעת איך להמשיך עם הילדים בסיטואציה של התאומים אבל התחלת וזה כבר משהו קצת דאגתי לך בסיום המפגש הקודם כי ניראת לי נוראה מבולבל וקצת מבוהלת מהסיטואציה שניקלעת אליה ז"א הדיאלוג שהעשית ... גם לי יש ימים בעבודה מאוד לחוצים ומעצבנים אני כל דקה לפני שלב הרתיחה אני מזמזמת לי בראש "ג'ירפה, ג'ירפה ג'ירפה" או מה אני מרגיה עכשיו? וגם מכניסה טוב טוב לראש תצפית, צורך רגש, הקשבה, וזה פשוט ניפלא אני לא כועס על בעלי שמגיע מאוחר פשוט מבינה אותו ע"י שאלות אמפתיות אני מאוד מקווה וזה הפחד שלי שזה לא יעלם ברגע שהסדנא תיסתיים ופה אני שמחה להגיד שיש את הפורום הזה והאנשים הניפלאים שמנסים לעזור אחד לשני תודה רבה

 

[ענבל אשד]

שלום לילי וכולן,

נשמע לי מדבריך שאת מבולבלת ומתוסכלת כי חשובה לך מאוד הבהירות והביטחון שאת יודעת ויכולה להשתמש בתקשורת מקרבת באופן שעונה על הצרכים שלך ושל ילדיך. שאולי היית רוצה לשמוע הסבר ברור יותר בהקשר לנושאים שהעלית (גבולות ושימוש בכוח לצורך הגנה) ואולי כלים פרקטים כיצד ליישם אותם בטווח הקרוב מול ילדייך. האם דברי מתחברים אליך? אני רוצה לשמוע אם הדברים פוגשים אותך ואם תרצי, אשמח לספר קצת כיצד אני רואה את הדברים. להתראות ענבל

 

[פ א ר 3]

אשמח מאוד!!

היי ענבל, תודה על תשובתך. כן, נראה כי הבנת אותי. אני צריכה הסבר מעמיק ודוגמאות לגבי השילוב של המודל בחיי היומיום עם ילדים. יש לי 3 ילדים. הבכור בן 8 ותאומים בני 3 וחצי. יש לי אינספור דוגמאות לקונפליקטים, ביני לבינם ובינהם. הנה 2 דוגמאות מהיום, בהן ניסיתי ללא הצלחה להשתמש בתקשורת מקרבת (קצת ארוך): התאומים הולכים לאותו גן, היום הייתי צריכה לקחת אחד מהם לבדיקה, כך שהתאום השני צריך היה להגיע לגן "לבד", כלומר ללא אחיו התאום. הוא סרב ללכת לגן, בטענה שהוא לא רוצה ללכת לבד. הוא היה עצוב מאוד ובכה. ניסיתי מהלכים אמפתיים ושאלתי אותו: אתה עצוב, כי אתה לא רוצה להיות לבד? . הוא הסכים איתי. ומכאן לא ידעתי איך להמשיך. איך ממשיכים מפה??? באמת היתה לי המון אמפתיה אליו, אבל גם לא היתה ברירה, הוא צריך ללכת לגן. איך מתקדמים משלב באמפתיה הלאה? בסוף, הוא השתכנע ללכת, בחר חפץ שהוא אוהב וביקש שאחיו התאום ילווה אותו לגן. בגן הפרידה היתה קשה, והוא השתכנע ע"י הגננת, שהוא יסדר את צלחות יום ההולדת שהיה אותו יום. זהו בוודאי לא מהלך של תקשורת מקרבת, נכון? ע"י הדוגמה הזו אני מנסה להמחיש את חוסר האונים שלי. לא ידעתי איך לפתח את הדיאלוג האמפתי שלי איתו. וביאושי המשכתי ל"שיטות" הרגילות: שיכנועים, פיתויים וכד'. דוגמה שניה, היא סיטואציה שמתרחשת הרבה פעמים. משחק כלשהו ששניים רוצים באותו זמן. הם מתחילים להתווכח ביניהם, עד שאחד מגיע אלי בוכה, ומתוסכל. מתלונן שגם הוא רוצה את המשחק אבל השני לא נותן לו. אני מציעה להם לשחק יחד, שניהם בד"כ מסרבים. טוב, כיצד תקשורת מקרבת יכולה לסייע לי כאן?? אודה מאוד על כל תגובה, לילי

 

[marmi]

בויכוחים בין הילדים

לימדתי אותם מגיל צעיר מאוד שעדיף שהם ידברו ויגיעו להסכם בכוחות עצמם. כי כשהייתי מתערבת - בסוף כל הצדדים יצאו כועסים וממורמרים\ ומהר מאוד הם למדו והצליחו להגיע בכוחות עצמם להסכמים עם רעיונות מקוריים ומפתיעים אם יש צורך - אפשר לשמש בתור מנחה שעוזר להם להגיע להסכם אבל בטח לא בתור שופט או מחליט. בהצלחה...

 

[יעל ארבל]

ברוכה הבאה

 

[ענבל אשד]

מצטערת על העיכוב

הי לילי אני מאוד רוצה להשתתף ולנסות לתרום וכבר שבוע בעצם מתחילה ומפסיקה לכתוב לך תשובה. היה לי שבוע עמוס ואני לא מוצאת את הזמן לשבת ולכתוב. מקווה לעשות זאת בימים הקרובים מתוך הנחה שזה עדיין יהיה רלוונטי. ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא...