בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי- אתמול זה קרה שוב
הפעם הרבה יותר חריף. למה? אין לי מושג.
החלטתי לעשות שיחה אונליין עם מישהו שאני מכיר ומתמצא בחקירות וניסינו לבדוק מה יכולה להיות הסיבה לזה (תוך כדי שאני מבטא את הדברים ומרגיש את המתח הזה)- ולא מצאנו.
הסיטואציה כשלעצמה הייתה פשוטה, ככ לא רלוונטית למצבי השפוי, כמו עכשיו. אבל זה לא עוזר לדעת את זה רציונלית. מבחינה גופנית יש איום או לא יודע מה- אבל יש משהו שמגיב לזה אחרת.
מרוב מתח נכנסתי למיטה כי כבר לא היה לי חשק לכלום וניסיתי לשחזר ולבדוק ולהבין מה גורם לתגובה כזו להיות- לנסות למצוא פיתרון, איזשהו דו שיח עם הרגש הזה, וכלום.
יש שם כל מיני מחשבות שרצות אבל לא מעבר.
הייתי יכול להחליט עם עצמי להמנע ממצבי מתח, לא להכנס למקומות האלה, לא להעמיד אף אחד במקום כשצריך וכו'.. אבל אני גם מבין שזה לא עובד ככה.
הדברים האלה ימצאו אותי כמו שהם מוצאים אותי גם ככה, בלי לצאת מהבית, בשיחת טלפון או משהו.
ובלי קשר, אני בכל מקרה אצטרך מתישהו להעיר למישהו שעושה משהו לא בסדר, או תופס לי את המקום, או עוקף אותי בתור, או לא יודע מה- אבל אי אפשר לברוח מכולם כדי לא לחוות את זה.
חוץ מזה שאני גם לא רואה בזה משהו נכון- אלא את החופש להיות דינמי וכן להעיר מתי שצריך- אבל המחיר הוא תמיד להרגיש את הרגש הזה שעולה וחונק אותי.
היום הייתה צריכה להיות לי פגישה עם עובדת סוציאלית שקבעתי פגישה לייעוץ להפנות אותי אולי לאיזו סדרת פגישות דרך קופת חולים בעניין הזה. אבל בינתיים שאין לי רכב, לא בא לי להתחיל משהו שלא יהיה לי נוח להגיע אליו כל פעם. אז בינתיים אני ממתין כמה חודשים.
הבעיה שאני גם לא מאמין שמישהו יוכל לעזור לי.
אם אני לא מצליח, ואני סופר קשוב למה שקורה איתי, אז מי כן.
זה נחמד לפרוק את הדברים האלה ולדבר עם מישהו ולחשוף את זה- אבל מה זה עוזר אם בסוף אני נתקל בעוד סיטואציה ושוב חוזר לאותו מצב.
קיצר, לא יודע מה לעשות.
הפעם הרבה יותר חריף. למה? אין לי מושג.
החלטתי לעשות שיחה אונליין עם מישהו שאני מכיר ומתמצא בחקירות וניסינו לבדוק מה יכולה להיות הסיבה לזה (תוך כדי שאני מבטא את הדברים ומרגיש את המתח הזה)- ולא מצאנו.
הסיטואציה כשלעצמה הייתה פשוטה, ככ לא רלוונטית למצבי השפוי, כמו עכשיו. אבל זה לא עוזר לדעת את זה רציונלית. מבחינה גופנית יש איום או לא יודע מה- אבל יש משהו שמגיב לזה אחרת.
מרוב מתח נכנסתי למיטה כי כבר לא היה לי חשק לכלום וניסיתי לשחזר ולבדוק ולהבין מה גורם לתגובה כזו להיות- לנסות למצוא פיתרון, איזשהו דו שיח עם הרגש הזה, וכלום.
יש שם כל מיני מחשבות שרצות אבל לא מעבר.
הייתי יכול להחליט עם עצמי להמנע ממצבי מתח, לא להכנס למקומות האלה, לא להעמיד אף אחד במקום כשצריך וכו'.. אבל אני גם מבין שזה לא עובד ככה.
הדברים האלה ימצאו אותי כמו שהם מוצאים אותי גם ככה, בלי לצאת מהבית, בשיחת טלפון או משהו.
ובלי קשר, אני בכל מקרה אצטרך מתישהו להעיר למישהו שעושה משהו לא בסדר, או תופס לי את המקום, או עוקף אותי בתור, או לא יודע מה- אבל אי אפשר לברוח מכולם כדי לא לחוות את זה.
חוץ מזה שאני גם לא רואה בזה משהו נכון- אלא את החופש להיות דינמי וכן להעיר מתי שצריך- אבל המחיר הוא תמיד להרגיש את הרגש הזה שעולה וחונק אותי.
היום הייתה צריכה להיות לי פגישה עם עובדת סוציאלית שקבעתי פגישה לייעוץ להפנות אותי אולי לאיזו סדרת פגישות דרך קופת חולים בעניין הזה. אבל בינתיים שאין לי רכב, לא בא לי להתחיל משהו שלא יהיה לי נוח להגיע אליו כל פעם. אז בינתיים אני ממתין כמה חודשים.
הבעיה שאני גם לא מאמין שמישהו יוכל לעזור לי.
אם אני לא מצליח, ואני סופר קשוב למה שקורה איתי, אז מי כן.
זה נחמד לפרוק את הדברים האלה ולדבר עם מישהו ולחשוף את זה- אבל מה זה עוזר אם בסוף אני נתקל בעוד סיטואציה ושוב חוזר לאותו מצב.
קיצר, לא יודע מה לעשות.
