בהמשך לשיחה מאתמול
ארנינה, קראתי את התגובה שלך לציפור דרור. אני אתייחס אליה כאילו שהגבת לי כי בעצם היא מדברת גם אליי. באמת כאילו שכתבת אותה לי. במשך תקופה לא קצרה הייתי עסוקה בעיקר בלכעוס ולהאשים. הכוונה היא לכל מה שקשור לאמא שלי ולהתעללות הרגשית שלה בי. כשנתקלתי בכל מיני קשיים, למשל קשיים ליצור קשרים עם אנשים, פחד מאנשים וכד', הייתי מגיבה בכעס (כעס פנימי, שלא הבעתי אותו כלפי חוץ) על אמא שלי ועל זה שהיא הביאה אותי למצב הזה. היום אני מנסה לקחת אחריות ולהרפות מהכעס ומההאשמות. זאת גם הסיבה ששאלתי את מה ששאלתי. הטקטיקה שאני נוקטת בה היום היא להתרחק ממנה כמה שאפשר. תודה לאל, יש לי היום מקום טוב יותר להיות בו. גם בליל הסדר שהיה, אמרתי תודה לאלוהים שיש לי את המרכז ליוגה (שבו אני לומדת ומתרגלת) לעשות בו את החג. מקום שהוא כל כך שונה מהבית שבו גדלתי. מקום שבו באמת יש אכפתיות, חמלה ואהבה ואין בו מקום לאלימות מכל סוג שהוא. אז בכל חג אני נמנעת מללכת אל ההורים והולכת למרכז ליוגה ותמיד אבא שלי מנסה לשכנע אותי להגיע למשפחה בכל זאת. ואני אף פעם לא מסכימה. (האמת שהפעם הוא גם לא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליהם לליל סדר בקיבוץ שבו הם התארחו). אז תהיתי האם באמת יש ביכולתי לשנות את המצב בכל זאת. האם אני עושה נכון בזה שאני מתרחקת או שאולי בעצם אני צריכה להתייחס לכל מה שעברתי כאל שיעור שאני צריכה ללמוד איך לעבור אותו. להרגיש חמלה כלפי מי שמתעלל זאת נראית לי גדולה שהיא רק לאנשי רוח גדולים באמת כדוגמת גנדי/בודהה או מורים רוחניים גדולים אחרים. אבל... אפילו הם התחילו ממשהו, לא? החג האחרון שעשיתי עם המשפחה היה בפסח לפני שנתיים. אציין שאני צמחונית כבר 3 שנים ואני הצמחונית היחידה במשפחה. כשבאתי לאותו ליל סדר (אחרי שההורים שלי שכנעו אותי) התברר לי שאין לי שם מה לאכול חוץ מחומוס וסלט. בכל שאר הדברים הוכנס בשר. זה מילא, בהתחלה עוד אמרתי בחיוך שאני יכולה להסתפק בחומוס וסלט. באמת ההתנהגות שלי הייתה מאוד אדיבה ומתחשבת, אפילו הרגשתי באותו זמן חמלה, ואי נעימות כזאת ממנה, שהכינה הרבה תבשילים ואני לא אוכלת מהם כי אני לא מסוגלת. אבל היא כל הערב רק השפילה אותי על הנושא הזה, על זה שאני לא אוכלת בשר. אחר כך אבא שלי הסיע אותי למרכז ליוגה ושם המשכתי את הסדר ובאותו לילה נשבעתי שמעתה חגים אני עושה רק במרכז ליוגה. אותו ערב לימד אותי שגם כשאני מתנהגת באדיבות ובסלחנות ואפילו בחמלה, זה לא משנה את ההתנהגות שלה. ואולי זה באמת לוקח זמן, אבל אני לא בטוחה שיש לי את הכוחות להיאבק כל פעם מחדש. אז אולי ההתרחקות היא באמת מה שאני צריכה לעשות. אבל מעבר לזה, גם להשתדל לא להיות כמוה. לפתח חמלה ואהבה כלפי אנשים ובעצמי להימנע מאלימות מכל סוג שהוא. ומצד שני גם להיות אסרטיבית ולא לוותר על עצמי בשביל זה. אני עדיין מנסה ללמוד איך עושים את זה.
ארנינה, קראתי את התגובה שלך לציפור דרור. אני אתייחס אליה כאילו שהגבת לי כי בעצם היא מדברת גם אליי. באמת כאילו שכתבת אותה לי. במשך תקופה לא קצרה הייתי עסוקה בעיקר בלכעוס ולהאשים. הכוונה היא לכל מה שקשור לאמא שלי ולהתעללות הרגשית שלה בי. כשנתקלתי בכל מיני קשיים, למשל קשיים ליצור קשרים עם אנשים, פחד מאנשים וכד', הייתי מגיבה בכעס (כעס פנימי, שלא הבעתי אותו כלפי חוץ) על אמא שלי ועל זה שהיא הביאה אותי למצב הזה. היום אני מנסה לקחת אחריות ולהרפות מהכעס ומההאשמות. זאת גם הסיבה ששאלתי את מה ששאלתי. הטקטיקה שאני נוקטת בה היום היא להתרחק ממנה כמה שאפשר. תודה לאל, יש לי היום מקום טוב יותר להיות בו. גם בליל הסדר שהיה, אמרתי תודה לאלוהים שיש לי את המרכז ליוגה (שבו אני לומדת ומתרגלת) לעשות בו את החג. מקום שהוא כל כך שונה מהבית שבו גדלתי. מקום שבו באמת יש אכפתיות, חמלה ואהבה ואין בו מקום לאלימות מכל סוג שהוא. אז בכל חג אני נמנעת מללכת אל ההורים והולכת למרכז ליוגה ותמיד אבא שלי מנסה לשכנע אותי להגיע למשפחה בכל זאת. ואני אף פעם לא מסכימה. (האמת שהפעם הוא גם לא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליהם לליל סדר בקיבוץ שבו הם התארחו). אז תהיתי האם באמת יש ביכולתי לשנות את המצב בכל זאת. האם אני עושה נכון בזה שאני מתרחקת או שאולי בעצם אני צריכה להתייחס לכל מה שעברתי כאל שיעור שאני צריכה ללמוד איך לעבור אותו. להרגיש חמלה כלפי מי שמתעלל זאת נראית לי גדולה שהיא רק לאנשי רוח גדולים באמת כדוגמת גנדי/בודהה או מורים רוחניים גדולים אחרים. אבל... אפילו הם התחילו ממשהו, לא? החג האחרון שעשיתי עם המשפחה היה בפסח לפני שנתיים. אציין שאני צמחונית כבר 3 שנים ואני הצמחונית היחידה במשפחה. כשבאתי לאותו ליל סדר (אחרי שההורים שלי שכנעו אותי) התברר לי שאין לי שם מה לאכול חוץ מחומוס וסלט. בכל שאר הדברים הוכנס בשר. זה מילא, בהתחלה עוד אמרתי בחיוך שאני יכולה להסתפק בחומוס וסלט. באמת ההתנהגות שלי הייתה מאוד אדיבה ומתחשבת, אפילו הרגשתי באותו זמן חמלה, ואי נעימות כזאת ממנה, שהכינה הרבה תבשילים ואני לא אוכלת מהם כי אני לא מסוגלת. אבל היא כל הערב רק השפילה אותי על הנושא הזה, על זה שאני לא אוכלת בשר. אחר כך אבא שלי הסיע אותי למרכז ליוגה ושם המשכתי את הסדר ובאותו לילה נשבעתי שמעתה חגים אני עושה רק במרכז ליוגה. אותו ערב לימד אותי שגם כשאני מתנהגת באדיבות ובסלחנות ואפילו בחמלה, זה לא משנה את ההתנהגות שלה. ואולי זה באמת לוקח זמן, אבל אני לא בטוחה שיש לי את הכוחות להיאבק כל פעם מחדש. אז אולי ההתרחקות היא באמת מה שאני צריכה לעשות. אבל מעבר לזה, גם להשתדל לא להיות כמוה. לפתח חמלה ואהבה כלפי אנשים ובעצמי להימנע מאלימות מכל סוג שהוא. ומצד שני גם להיות אסרטיבית ולא לוותר על עצמי בשביל זה. אני עדיין מנסה ללמוד איך עושים את זה.
