antikibush
New member
בהמשך לשרשור הספרים../images/Emo63.gif
בימים אלה אני קורא ספר ארוך ומפרך במיוחד, אוטוביוגרפיה של ג'ון לואיס, שהיה ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה"ב בשנות השישים. לואיס, אפרו-אמריקני יליד אלאבמה, ביצע את מעשה הסרבנות הראשון שלו בשנת 1958, כאשר יחד עם עוד שבעה חברים וחברות- מחציתם לבנים ומחציתם שחורים- התיישב במסעדה באלבאמה שסירבה לשרת שחורים, אחת מאלפי מסעדות ומוסדות דומים. מאוחר יותר עזר לארגן מעשה סרבנות המוני ברוח דומה, כאשר עמד בראש התארגנות ארצית של אלפי סטודנטים ש''קמו והתיישבו'' כדבריו (עד כמה שהניסוח הזה נשמע אבסורדי) במסעדות, מרכזי בילוי, ספסלים, ספריות ציבוריות וכו' שהגישה לשחורים הייתה אסורה בהם. מה שמדהים הוא, הדמיון הבלתי-נסבל של הטיעונים כנגד הסרבנות ההמונית בארה"ב והסרבנות לשרת את הכיבוש. לואיס מדבר על אנשים שטענו ש''אין הבדל בין הכושים שמתיישבים בחנויות לבין המחבלים הלבנים ששמים פצצות בכנסיות שחורות ומכים למוות פעילים של התנועה לזכויות האזרח''. אנשים טענו ש''כאשר אתה נוטל את החוק לידיים, אתה גורם להמונים לזלזל בך ובמסר שלך'', ואפילו ש''סרבנות של התנועה לזכויות האזרח תתן לגיטימציה לסרבנות מצד מוסדות לבנים לבצע את החוקים שיורו על שוויון בין שחורים ללבנים''. הקריאה בספר של לואיס חיזקה מאוד את הטיעון הנגדי לכל הטיעונים האלה- שכאשר מדובר בסרבנות המונית (לואיס גם היה תומך גדול בסרבנות בזמן מלחמת ויאטנם, וחברו הטוב ביותר, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, היה סרבן גם במלחמת קוריאה), חשובה הסיבה שמובילה לסרבנות יותר מאשר המעשה עצמו. כן, יש הבדל בין לואיס ואלפי חבריו- שחורים ולבנים כאחד- שסרבו לקיים את חוקי האפרטהייד וסרבו לשרת בויאטנם, לבין ''סרבני'' ה-KKK שסרבו להפסיק לרצוח אזרחים שחורים בדרום וסרבו להפסיק לאיים על פעילים פוליטיים לבנים ב רצח. כן, יש הבדל בין ה''סרבנות הליברלית'' של אלפים שהתיישבו בניגוד לחוק בספריות ופארקים, לבין ה''סרבנות השמרנית'' של בעלי עסקים שסרבו לקיים את החוקים החדשים, לפיהם הם חייבים לשרת גם שחורים, לא רק לבנים. וכן, יש הבדל תהומי בין מי שמסרב לשרת את הכיבוש, מטעמים של אמונה בשוויון וחירות לכל אדם, לבין מי שיורה על חיילים, תומך בפגיעה פיסית במאות-אלפי בני-אדם רק בגלל שהם ערבים, מאמין בעליונות גזעית והצמיח מתוכו רוצחים כמו ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. מה דעתכם/ן?
בימים אלה אני קורא ספר ארוך ומפרך במיוחד, אוטוביוגרפיה של ג'ון לואיס, שהיה ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה"ב בשנות השישים. לואיס, אפרו-אמריקני יליד אלאבמה, ביצע את מעשה הסרבנות הראשון שלו בשנת 1958, כאשר יחד עם עוד שבעה חברים וחברות- מחציתם לבנים ומחציתם שחורים- התיישב במסעדה באלבאמה שסירבה לשרת שחורים, אחת מאלפי מסעדות ומוסדות דומים. מאוחר יותר עזר לארגן מעשה סרבנות המוני ברוח דומה, כאשר עמד בראש התארגנות ארצית של אלפי סטודנטים ש''קמו והתיישבו'' כדבריו (עד כמה שהניסוח הזה נשמע אבסורדי) במסעדות, מרכזי בילוי, ספסלים, ספריות ציבוריות וכו' שהגישה לשחורים הייתה אסורה בהם. מה שמדהים הוא, הדמיון הבלתי-נסבל של הטיעונים כנגד הסרבנות ההמונית בארה"ב והסרבנות לשרת את הכיבוש. לואיס מדבר על אנשים שטענו ש''אין הבדל בין הכושים שמתיישבים בחנויות לבין המחבלים הלבנים ששמים פצצות בכנסיות שחורות ומכים למוות פעילים של התנועה לזכויות האזרח''. אנשים טענו ש''כאשר אתה נוטל את החוק לידיים, אתה גורם להמונים לזלזל בך ובמסר שלך'', ואפילו ש''סרבנות של התנועה לזכויות האזרח תתן לגיטימציה לסרבנות מצד מוסדות לבנים לבצע את החוקים שיורו על שוויון בין שחורים ללבנים''. הקריאה בספר של לואיס חיזקה מאוד את הטיעון הנגדי לכל הטיעונים האלה- שכאשר מדובר בסרבנות המונית (לואיס גם היה תומך גדול בסרבנות בזמן מלחמת ויאטנם, וחברו הטוב ביותר, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, היה סרבן גם במלחמת קוריאה), חשובה הסיבה שמובילה לסרבנות יותר מאשר המעשה עצמו. כן, יש הבדל בין לואיס ואלפי חבריו- שחורים ולבנים כאחד- שסרבו לקיים את חוקי האפרטהייד וסרבו לשרת בויאטנם, לבין ''סרבני'' ה-KKK שסרבו להפסיק לרצוח אזרחים שחורים בדרום וסרבו להפסיק לאיים על פעילים פוליטיים לבנים ב רצח. כן, יש הבדל בין ה''סרבנות הליברלית'' של אלפים שהתיישבו בניגוד לחוק בספריות ופארקים, לבין ה''סרבנות השמרנית'' של בעלי עסקים שסרבו לקיים את החוקים החדשים, לפיהם הם חייבים לשרת גם שחורים, לא רק לבנים. וכן, יש הבדל תהומי בין מי שמסרב לשרת את הכיבוש, מטעמים של אמונה בשוויון וחירות לכל אדם, לבין מי שיורה על חיילים, תומך בפגיעה פיסית במאות-אלפי בני-אדם רק בגלל שהם ערבים, מאמין בעליונות גזעית והצמיח מתוכו רוצחים כמו ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. מה דעתכם/ן?