דוקטור זברה
New member
בהשראת ``המשחק`` של שאנטי
5 שניות ------- אנחנו משחקים באש. אני מסתכל על העיניים הכחולות והנוצצות שלה, ורוצה לגעת בה, ללטף אותה, לנשק אותה. אני יודע שגם היא רוצה. אבל מה זה הדבר הזה שעוצר אותי? הוא מסתכל לי בעיניים. משהו בי אומר לי להסיט את המבט, זה האינסטינקט הראשון, אבל העיניים שלו… הייתי רוצה שהוא ינשק אותי. לא איכפת לי מכל השאר, רוצה להיסחף… היא לא תעשה את הצעד הראשון. אני בטוח שאם אני אעשה אותו היא לא תתנגד. אבל בשבילה זה בטח כל כך קשה… אני כאן זאת שמקריבה. אין לו חוקים שעוצרים אותו. אז הוא ילך איתי רק למסעדות כשרות - לא סוף העולם. אני זאת שמקריבה, אבל אני מוכנה. שרק יעשה את הצעד הראשון, שיראה לי שזה שווה את זה. אבל זה אני כאן זה שצריך להקריב. לוותר על יחסי המין, לוותר על לבלות איתה בשבת. זה לא שיש כאן בכלל התלבטות, אני החלטתי כבר. אני בעצם לא יודע למה אני לא מנשק אותה עכשיו. זה חזק ממני. הוא עדיין מתלבט. אבל מבחינתי, בכלל לא היתה כאן התלבטות. אני פשוט אוהבת אותו, לא יעזור שום דבר. אנחנו כבר מסתכלים אחד לשני בעיניים יותר מדי זמן, ולא אומרים כלום, ולא זזים… זה לא נורמלי. פתאום שמתי לב שאנחנו עומדים ובוהים אחד לשני בעיניים. אני בכלל לא יודע אם אני חושב את המחשבות של עצמי, או את המחשבות שלה. איזה כחול יש לה שם… אני רואה את החום בעיניים שלו, זה לא רק חום, גם קצת ירוק, כמה קוים זהובים שנמתחים לכיוון האישון, טקסטורה ממכרת… כמה זמן עוד נעמוד ככה?! זה מתחיל להיות מצחיק. אני פשוט אנשק אותה. השפתיים שלה… אם אני לא אנשק אותה עכשיו אני אתחרט שנים. מוזר. דווקא בגלל שחשבנו שלא יכול להיות ביננו אף פעם כלום… דווקא בגלל זה מצאנו את עצמנו ככה. בגלל זה סיפרנו אחד לשני הכל, בלי להיזהר, בלי לעשות חשבון… אנחנו כל כך דומים, בהכל… אנחנו כל כך שונים… היא עם האלוהים שלה, ואני עם הפילוסופיות שלי… אנחנו תמיד חושבים על אותם דברים, אבל מזוויות שונות. כי באנו מעולמות שונים. הוא לא יודע מה זה הביטחון הזה ש… שיש משהו מעבר… מעניין על מה היא חושבת עכשיו. אנחנו כבר כל כך הרבה זמן עומדים ככה, ומסתכלים אחד לשני בעיניים. עכשיו זה כבר מאוחר מדי להשפיל מבט. יש רק מוצא אחד. די, שינשק אותי כבר. מה קורה כאן? אני פשוט אנשק אותה. אבל המחשבה הזאת עברה לי בראש כבר 10 פעמים, ולא עשיתי כלום. יש נתק מוחלט בין המוח לגוף. הוא לא מקשיב לי. נהיה לי קר. היא רועדת מקור. אני מאוהב בה כל כך… זה משגע אותי לראות אותה ככה – הנה, הוא מתחיל להתקרב אלי… בטח הרגיש שקר לי. פתאום אני נצמד אליה. אני בכלל לא זוכר שנתתי לגוף שלי פקודה לזוז ככה. הוא מחבק אותי… מתיקות חריפה מתפשטת בכל הגוף שלי. היא בידיים שלי. אני מרגיש אותה בכל מקום. הריח של השיער, השדיים שלה שנמעכות עלי, אפילו הרגליים שלה מתהדקות מסביבי. אני לגמרי מרוחה עליו. איזו התנהגות… אבל אם אלוהים שומע את המחשבות שלי הוא יסלח לי. לא עשיתי רע לאף אחד. השפתיים שלו מתקרבות לשלי. עוד מאית שניה אני ארגיש את הטעם של השפתיים שלה. זו תהיה הטעות הכי יפה שאני אעשה בחיים שלי.
5 שניות ------- אנחנו משחקים באש. אני מסתכל על העיניים הכחולות והנוצצות שלה, ורוצה לגעת בה, ללטף אותה, לנשק אותה. אני יודע שגם היא רוצה. אבל מה זה הדבר הזה שעוצר אותי? הוא מסתכל לי בעיניים. משהו בי אומר לי להסיט את המבט, זה האינסטינקט הראשון, אבל העיניים שלו… הייתי רוצה שהוא ינשק אותי. לא איכפת לי מכל השאר, רוצה להיסחף… היא לא תעשה את הצעד הראשון. אני בטוח שאם אני אעשה אותו היא לא תתנגד. אבל בשבילה זה בטח כל כך קשה… אני כאן זאת שמקריבה. אין לו חוקים שעוצרים אותו. אז הוא ילך איתי רק למסעדות כשרות - לא סוף העולם. אני זאת שמקריבה, אבל אני מוכנה. שרק יעשה את הצעד הראשון, שיראה לי שזה שווה את זה. אבל זה אני כאן זה שצריך להקריב. לוותר על יחסי המין, לוותר על לבלות איתה בשבת. זה לא שיש כאן בכלל התלבטות, אני החלטתי כבר. אני בעצם לא יודע למה אני לא מנשק אותה עכשיו. זה חזק ממני. הוא עדיין מתלבט. אבל מבחינתי, בכלל לא היתה כאן התלבטות. אני פשוט אוהבת אותו, לא יעזור שום דבר. אנחנו כבר מסתכלים אחד לשני בעיניים יותר מדי זמן, ולא אומרים כלום, ולא זזים… זה לא נורמלי. פתאום שמתי לב שאנחנו עומדים ובוהים אחד לשני בעיניים. אני בכלל לא יודע אם אני חושב את המחשבות של עצמי, או את המחשבות שלה. איזה כחול יש לה שם… אני רואה את החום בעיניים שלו, זה לא רק חום, גם קצת ירוק, כמה קוים זהובים שנמתחים לכיוון האישון, טקסטורה ממכרת… כמה זמן עוד נעמוד ככה?! זה מתחיל להיות מצחיק. אני פשוט אנשק אותה. השפתיים שלה… אם אני לא אנשק אותה עכשיו אני אתחרט שנים. מוזר. דווקא בגלל שחשבנו שלא יכול להיות ביננו אף פעם כלום… דווקא בגלל זה מצאנו את עצמנו ככה. בגלל זה סיפרנו אחד לשני הכל, בלי להיזהר, בלי לעשות חשבון… אנחנו כל כך דומים, בהכל… אנחנו כל כך שונים… היא עם האלוהים שלה, ואני עם הפילוסופיות שלי… אנחנו תמיד חושבים על אותם דברים, אבל מזוויות שונות. כי באנו מעולמות שונים. הוא לא יודע מה זה הביטחון הזה ש… שיש משהו מעבר… מעניין על מה היא חושבת עכשיו. אנחנו כבר כל כך הרבה זמן עומדים ככה, ומסתכלים אחד לשני בעיניים. עכשיו זה כבר מאוחר מדי להשפיל מבט. יש רק מוצא אחד. די, שינשק אותי כבר. מה קורה כאן? אני פשוט אנשק אותה. אבל המחשבה הזאת עברה לי בראש כבר 10 פעמים, ולא עשיתי כלום. יש נתק מוחלט בין המוח לגוף. הוא לא מקשיב לי. נהיה לי קר. היא רועדת מקור. אני מאוהב בה כל כך… זה משגע אותי לראות אותה ככה – הנה, הוא מתחיל להתקרב אלי… בטח הרגיש שקר לי. פתאום אני נצמד אליה. אני בכלל לא זוכר שנתתי לגוף שלי פקודה לזוז ככה. הוא מחבק אותי… מתיקות חריפה מתפשטת בכל הגוף שלי. היא בידיים שלי. אני מרגיש אותה בכל מקום. הריח של השיער, השדיים שלה שנמעכות עלי, אפילו הרגליים שלה מתהדקות מסביבי. אני לגמרי מרוחה עליו. איזו התנהגות… אבל אם אלוהים שומע את המחשבות שלי הוא יסלח לי. לא עשיתי רע לאף אחד. השפתיים שלו מתקרבות לשלי. עוד מאית שניה אני ארגיש את הטעם של השפתיים שלה. זו תהיה הטעות הכי יפה שאני אעשה בחיים שלי.
``אנחנו כל כל שונים... היא עם האלוהים שלה, ואני עם הפילוסופיות שלי...`` אולי התכוונת לדבר אחר מאיך שאני לקחתי, הבנתי, קיבלתי (אולי...מי יודע..?) אבל זה בכלל לא חשוב או משנה בעצם... כי מכאן אני איתך לגמרי, ובלי הספק הקטן מהתחלת הקריאה... מאז המשפט הזה- הופנטתי, ופתאום הבנתי הרבה יותר טוב... אז.. תרשה לי לא לקרוא לך דוקטור זברה, כי זה קצת מוריד מערך הדברים בעיניי (מצטערת...