לדעתי..
בסה"כ כל האלבומים שלהם לדעתי קשורים ..כאילו השירים שלהם רציפים. את פאבלו האני אני לא מכירה, וthe bends אני מניחה, פחות מורגש ברציפות של השירים.. כלומר זה יותר שיר-שיר בפני עצמו... OK computer לעומת זאת, יש בו המון רציפות. בזמן ששמעתי אותו פעם אחרונה, ברצף (כמעט עד הסוף מה לעשות היה טיול שנתי והגענו להר סדום...), אז ממש הרגשתי את הקשר שבין כל השירים. ובמשמעות במיוחד אני מתכוונת... גם יש את החיבור למשל בין airbag לparanoid android... אבל מצד שני,כל שיר הוא גם בפני עצמו. אפשר להקשיב אליהם בלי בעיה ולהינות מהיופי שלהם. אח"כ יש את kid a, שבו, כמו שכתבתי בשרשור הקודם, יש הכי הרבה רציפות לדעתי. הרבה שירים ממש מתחברים אחד לשני, יש כאלה שהרוב זה רק מנגינה, וכל האווירה של האלבוםדומה מאוד (אבל במובן החיובי כמובן...) כשמסיימים להקשיב לאלבום, יש הרגשה שהקשבת לאלבום ולא לשירים בתוך אלבום. אותו דבר לגבי אמניזיאק גם... שיש הרגשה כזאת לגבי השירים. ואווירה שלמה של אלבום. בכל מקרה, את kid a שמעתי הכי פחות יחסית לשאר האלבומים (קניתי אותו יחסית לא מזמן), ועל אמניזיאק לא הספקתי לחרוש יותר מדי.... אבל עדיין זה מה שהרגיש לי כשהקשבתי לאלבומים.... בקשר לhttt, יש כאלה ששמתי לב שאומרים שזה אלבום פחות מוצלח, בגלל שאין בו ממש קשר בין השירים,ואין תחושה של אלבום שלם. את האמת שאני חולקת על זה.. לדעתי האלבום הזה מאוד קשור בתוך עצמו, כאילו השירים שבו. אומנם אין בו את הרציפות שבקיד א' ואמניזיאק, אבל לכל השירים, יש אווירה מסויימת שאני מאוד אוהבת. אווירה אפלה כזאת. כמו איזה ריף כזה שחוזר על עצמו, אבל הוא לא... יותר איזה משהו בשירים. קשה לי מאוד להסביר למה אני מתכוונת, כי אני לא חושבת שיש לזה ממש שם, אבל אחרי שחרשתי על האלבום הזה ממש ממש הרבה, אני ממש אוהבת אותו.. וכלומר, את הרציפות המסויימת שיש בו.... (שזה מגיע לשלב שכששיר נגמר, גם אם אתה שומע אותו בלי קשר, אתה מיד מתחיל לשיר לעצמך את השיר הבא באלבום שמתחיל..... -למרות שזה קורה הרבה באלבומים שאני חורשת עליהם...)
