בואו לכאן, לנשום קצת דרך הלוחמים...
"לוחם, בניגוד לכך, הנו צייד. הוא מחשב כל דבר. זוהי שליטה. אולם אחרי שגמר את חישוביו, הוא פועל. הוא מניח לדברים להתגלגל. זוהי השתחררות-עצמית. לוחם אינו עלה נידף ברוח. איש אינו יכול לדחוף אותו; איש אינו יכול לאלצו לעשות דברים נגד עצמו או בניגוד לשכל הישר שלו. הלוחם ערוך להיוותר בחיים, והוא נותר בחיים בטובה שמבין כל הדרכים האפשריות." עמדתו מצאה חן בעיני, אם כי חשבתיה בלתי-מציאותית. היא נראתה פשטנית מדי בשביל העולם המסובך שבו חייתי. הוא צחק לשמע טיעוני, אך אני עמדתי על דעתי כי הלך-הרוח של לוחם אינו עשוי לעזור לי להתגבר על ההרגשה, שמעשיהם של בני-האדם מעליבים אותי ואף גורמים לי נזק של ממש, משל כאילו איש אכזר ורע-לב, המחזיק בשלטון, היה פוגע בי גופנית. הוא פרץ בצחוק רועם והודה, כי הדוגמה שהבאתי היא לגופו של עניין. "לוחם עלול להיפגע, אבל לא להיעלב," אמר. "לגביו אין שום דבר מעליב במעשיהם של בני-האדם, כל עוד הוא עצמו פועל ברוח נכונה. "האריה לא העליב אותך באותו לילה. רדיפתו אחרינו לא הרגיזה אותך. לא שמעתי אותך מקלל אותו, או אומר שאין לו כל רשות ללכת בעקבותינו. הוא עלול היה, ככל שהדבר ידוע לך, להיות אריה אכזר ורע-לב. אולם זה לא היה אחד משיקוליך כאשר התאמצת להתחמק ממנו. הדבר המיידי והיחיד שענין אותך היה להיוותר בחיים. וזאת עשית יפה מאוד. "אילו היית לבדך והאריה היה משיגך ופוצע אותך עד מוות, לעולם לא היית אפילו חושב להתלונן או להיעלב ממעשיו. "הלך-הרוח של לוחם אינו זר כל-כך לעולמך, או לעולמו של כל אדם אחר. אתה זקוק לו כדי לפרוץ דרך כל השטויות והדברים הבטלים." הסברתי כיצד נראה הדבר על-פי ההגיון שלי. האריה ובני-האדם אינם ניתנים לגזירה שווה, מפני שאת נוהגיו האינטימיים של האדם אני מכיר, ואילו אודות האריה איני יודע ולא כלום. מה שמעליב אותי בהתנהגותם של בני-האדם היא העובדה שהם פועלים בזדון ומדעת. "אני יודע, אני יודע," אמר דון חואן באורך-רוח. "אין זה דבר פשוט לרכוש לעצמך את הלך-הרוח של לוחם. זוהי מהפכה. לראות את האריה, את עכברושי-המים ואת בני-האדם כשוים, זהו אקט נהדר של רוח הלוחם. דרושה עוצמה כדי לעשות זאת." (מתוך "מסע לאיכלטאן, מאת קרלוס קסטנדה, בהוצאת זמורה ביתן, בתרגומו של עמיהוד ארבל) מה אתם מרגישים כאשר אתם קוראים את הקטע? התנהגות? כמיהה? תחושה ש"זה בלתי אפשרי"? שיפוט עצמי? שיפוט של הטקסט? נראה לי שהתחושה בעת הקריאה - קובעת. אגב, שמתם לב לדו-משמעות של הכותרת? לוחם שם לב לכל דבר... שלכם באהבה, בן
"לוחם, בניגוד לכך, הנו צייד. הוא מחשב כל דבר. זוהי שליטה. אולם אחרי שגמר את חישוביו, הוא פועל. הוא מניח לדברים להתגלגל. זוהי השתחררות-עצמית. לוחם אינו עלה נידף ברוח. איש אינו יכול לדחוף אותו; איש אינו יכול לאלצו לעשות דברים נגד עצמו או בניגוד לשכל הישר שלו. הלוחם ערוך להיוותר בחיים, והוא נותר בחיים בטובה שמבין כל הדרכים האפשריות." עמדתו מצאה חן בעיני, אם כי חשבתיה בלתי-מציאותית. היא נראתה פשטנית מדי בשביל העולם המסובך שבו חייתי. הוא צחק לשמע טיעוני, אך אני עמדתי על דעתי כי הלך-הרוח של לוחם אינו עשוי לעזור לי להתגבר על ההרגשה, שמעשיהם של בני-האדם מעליבים אותי ואף גורמים לי נזק של ממש, משל כאילו איש אכזר ורע-לב, המחזיק בשלטון, היה פוגע בי גופנית. הוא פרץ בצחוק רועם והודה, כי הדוגמה שהבאתי היא לגופו של עניין. "לוחם עלול להיפגע, אבל לא להיעלב," אמר. "לגביו אין שום דבר מעליב במעשיהם של בני-האדם, כל עוד הוא עצמו פועל ברוח נכונה. "האריה לא העליב אותך באותו לילה. רדיפתו אחרינו לא הרגיזה אותך. לא שמעתי אותך מקלל אותו, או אומר שאין לו כל רשות ללכת בעקבותינו. הוא עלול היה, ככל שהדבר ידוע לך, להיות אריה אכזר ורע-לב. אולם זה לא היה אחד משיקוליך כאשר התאמצת להתחמק ממנו. הדבר המיידי והיחיד שענין אותך היה להיוותר בחיים. וזאת עשית יפה מאוד. "אילו היית לבדך והאריה היה משיגך ופוצע אותך עד מוות, לעולם לא היית אפילו חושב להתלונן או להיעלב ממעשיו. "הלך-הרוח של לוחם אינו זר כל-כך לעולמך, או לעולמו של כל אדם אחר. אתה זקוק לו כדי לפרוץ דרך כל השטויות והדברים הבטלים." הסברתי כיצד נראה הדבר על-פי ההגיון שלי. האריה ובני-האדם אינם ניתנים לגזירה שווה, מפני שאת נוהגיו האינטימיים של האדם אני מכיר, ואילו אודות האריה איני יודע ולא כלום. מה שמעליב אותי בהתנהגותם של בני-האדם היא העובדה שהם פועלים בזדון ומדעת. "אני יודע, אני יודע," אמר דון חואן באורך-רוח. "אין זה דבר פשוט לרכוש לעצמך את הלך-הרוח של לוחם. זוהי מהפכה. לראות את האריה, את עכברושי-המים ואת בני-האדם כשוים, זהו אקט נהדר של רוח הלוחם. דרושה עוצמה כדי לעשות זאת." (מתוך "מסע לאיכלטאן, מאת קרלוס קסטנדה, בהוצאת זמורה ביתן, בתרגומו של עמיהוד ארבל) מה אתם מרגישים כאשר אתם קוראים את הקטע? התנהגות? כמיהה? תחושה ש"זה בלתי אפשרי"? שיפוט עצמי? שיפוט של הטקסט? נראה לי שהתחושה בעת הקריאה - קובעת. אגב, שמתם לב לדו-משמעות של הכותרת? לוחם שם לב לכל דבר... שלכם באהבה, בן