יותר נכון מזה לא יכול להיות. אבל זה לא מספיק.
שני הורי שיהיו לי בריאים עד 120 (שניהם עברו מזמן את שנתם השמונים) הם אנשים חמים, מסורים ואוהבים בצורה שלא ניתן לתאר במילים. המשפחה שהקימו היתה כל עולמם (שניהם פליטי שואה). אבל לחנך במושגים שאני מכיר - שניהם לא יודעים עד עצם היום הזה. אולי בגלל ההסטוריה שלהם שאין לה אח ורע בעמים אחרים. אולי בגלל שהשתנו הזמנים. מה שההורים יכולים לתרום מתחיל בדברים הכי בסיסיים. קודם כל הקשבה החל מהרגע בו נולדו הילדים. זה לא קל להבין ילד שלא יודע לדבר כשאנחנו חושבים במושגים של מבוגרים. שנית - לנסות לראות את העולם דרך עיני הילדים. זה מאד קשה. רק לשם המחשה - נסו להסתכל על כל העולם מגובה הרצפה כמו תינוק זוחל. בהמשך צריך לקחת בחשבון (החל מהרגע בו נולדו) שלכל אחד יש אישיות משלו אלא שהיא עדיין לא מקבלת ביטוי ואנחנו אמורים לייצג אותה בלי שאנו יודעים עליה דבר וחצי דבר (מסובך מאד). הם לא אמורים להיות שכפול שלנו. יש להם רצונות משלהם, אהבות ושנאות משלהם, טעם משלהם ותוכניות משלהם. הדבר קשה שבעתיים כשהאהבות והשנאות והרצונות והתכניות והטעם משתנים בערך שלוש פעמים ביום ואנו צריכים לכבד ולפנות מקום לכולם (בלי לשבור את הגבולות שהצבנו, גבולות שמראש אמורים לתת מרחב גם לאישיות שלהם). אחר כך נסו להבין את הכללים באמצעות מושגים של ילדים. ככל שהם גדלים צריך גם לפנות מקום לרצונות שלהם בלי לשבור את הגבולות שלנו. קביעת המינונים היא משימה מסובכת ביותר. למשל - לקחת חלק בפעילות שלהם על פי החוקים שלהם (שיכולים להשתנות חמש פעמים בדקה) - למשל במשחקים. לצמצם את האיסורים ככל שמאפשרים הגבולות שקבענו. לא לקבוע כללים רק משום שכך אנו רגילים. כדוגמא קלאסית אביא מדברי מיכל דליות בהרבה תוכניות שלה. הרבה הורים אוסרים שיחה בשעות הארוחה. למה? במקרה הטוב - ככה. במקרה הפחות טוב, לכל אחד יש תאוריות מכאן ועד להודעה חדשה. מיכל טוענת (לדעתי בצדק) שזה הזמן הכי טוב לשיחה משפחתית גם אם הנושאים לא נעימים למישהו. השיחה לא חייבת להיות על נושאים נעימים אבל חייבת להיות עניינית ותרבותית. דבר נוסף - גילוי לב. אחד הכללים שלי היה שאני לא מסתיר דבר מבנותי (אלא אם מדובר בדברים אישיים שאני שומר לעצמי גם מפני אחרים). לכן התפתחה בינינו תקשורת גם בדברים אישיים שאני לא רואה בדרך כלל בין הורים וילדים. עוד דבר - לשדר להם מיומם הראשון - בדיבור ובמעשה - שאנחנו סומכים עליהם וגם הם יכולים לסמוך עלינו. בין היתר זה אומר שמותר להם לעשות דברים בדרכים משלהם בלי התערבות שלנו. עיקר העיקרים - לא לעשות להם בושות וזה אומר שצריך לשתף פעולה לפי הכללים שלהם כאשר אנו נמצאים בחברה בה הם חברים כמו בית ספר וגן (למשל בטיולים). גם בבית לא לעשות להם בושות ולא לבייש אותם גם כשהכל נשאר בינינו. כבוד איננו סותר גבולות. גם לדעת לשחרר לפעמים (לא להיות קרציות) וזה קשה. מה זה קשה. לי לפחות. והכל הכל בשקט ובמתינות. כל אלה בסבלנות, עיקביות, בהירות ונחרצות הם לדעתי הדרך היחידה ליצירת קשר טוב. ראיתי פעם פלקאט יפה: להתרגז פירושו להעניש את עצמך על טמטום של אחרים. לשנן וליישם. ואיך יודעים שהזהות המשפחתית היא מקור גאוה לילד? רק לראות ולהקשיב איך הוא מדבר עלינו בחברה שלו. למשל, אם באים בחברה שלו והוא מציג אותנו בלי להתבייש ואומר זה אבא/אמא שלי - הצלחנו. כשמכר/חבר שלו מספר מה ששמע עלינו - עשינו את זה. עוד דבר חשוב: לא לנסות ולהיות חברים של הילדים שלנו (טעות של הרבה הורים). הם לא רוצים אותנו כחברים. חברים יש להם מספיק. הם רוצים אותנו כהורים. אין להם הורים אחרים.
