בואו נקח את נושא העדות למקום מועיל

[נחמנית]

בואו נקח את נושא העדות למקום מועיל

מה מאכל העדות האהוב עליכם מהבית? מה מאכל העדות האהוב עליכם לא מהבית?

הילדים שלכם מכירים את הנושא העדתי בישראל - שיוך לפולני/מרוקאי וכו? זה חלק מהמורשת או שהכל התמזג לזהות ישראלית? מה מאכל העדות שהם מתחברים אליו - מוצא או ישראלי?

יש מנהגי עדות ששרדו את המעבר מישראל (כמו בצל ירוק לדיינו בליל הסדר, חמסות, קידוש בניגון מסוים)?

 

[נחמנית]

ועונה לעצמי

הכי טוב אשליה של דו שיח

בעלי חובב גפילטע פיש וקניידלך - שני דברים שלא טעמתי מימי ואין לי כוונה לטעום. אבל את הקרפלך של סבתי הפולניה או את הבלינצ'ס של סבתי ההונגריה אני לא אשכח. זה טעם שעומד על קצה הלשון וממלא את הלב בגעגועים. היתה תקופה שניסיתי להתחקות אחרי מתכון בלינצ'ס שיחזר את הטעם האבוד, אבל שום דבר לא מתקרב לדרגת האומנות של סבתא שלי. לא מזמן גיליתי שאחרי השחרור היא עבדה תקופה כמבשלת במסעדה בעיר המוצא שלה. מדהים שעדיין יש לי מה לגלות ובעיקר ממי לשמוע.

דווקא מאכל העדות שאני עדיין אוכלת ומחזיר אותי תמיד "הביתה" זה גורמה סבזי שהייתי אוכלת הרבה אצל חבר הילדות האיראני. כל מסעדה איראנית או ארוחה אצל אנשים ממוצא פרסי הם עילה לדגימת גורמה סבזי ותחושת בית חמימה מיידית.

האמת שכשאני שומעת בראש קידוש או ברכות או שירים מסויימים (אשת חיל וכו), הם בניגון שנהוג ביהדות הונגריה שמשם מגיעה המסורת שלנו. עכשיו אנחנו שרים קידוש/מוציא כמו בגן הרפורמי של הילד. אני שמחה שהילדים מצאו נקודת חיבור משלהם לפתח את הזהות היהודית שלהם (או מה שזה לא יהיה בעתיד). קצת חבל לי שאני קוטעת את המורשת. משהו במעבר מישראל יוצא אצלי תחושה של עץ עקור וגורם לי לתהות על התחושה של הדור של הסבים והסבתות שלי שהיו עקורים מכל וכל ועדיין שימרו משהו, כנראה, בילדים ובנו. מה הם ראו מעצמם ומשפחותיהם בנו. אני לא יודעת.

 

[ניריתסקוטלנד1]

אלופה!!!!

הבית שלי קצת בעיתי, כי אני קיבוצניקי שגדלה בלינה משותפת. אמא שלי לא בישלה כמעט. אכלנו מה שבישלו בחדר האוכל. מה שמאוד אהבתי אצל סבתא שלי היה לביבות תפוחי אדמה. היא היתה מכינה לי כשידעה שאני באה. ישבתי איתה על המרפסת בבית שלה ובלעתי לביבות עם סוכר

אני צימחונית, אבל אף פעם לא מוותרת על התפוחי אדמה מהצ'ולנט. הדבר היחידי שאני אוכלת שבושל עם בשר

וקניידלך, זה פינוק אמיתי בשבילי. בעלי לא אוהב את זה ובוני לא מוכנה לטעום בכלל. אני מכינה לעצמי ולפעמים חברה שגם אוהבת את זה. אני מביאה איתי מישראל קמח מצות בשביל הקניידלך

בוני לא אוכלת שום מאכלי עדות. אולי פולקע אם אפשר לקרוא לזה מאכל עדה. היא גם לא מבינה את נושא העדות בארץ. לפני המון שנים, ראיתי איזה פוסט שילדה בלונדינית אומרת את מילה משחה במבטא תימני. התפוצצתי מצחוק, כי בזמנו עבדתי עם ילדים עם בחורה תימנית והיו מילים שהם אמרו כמוה. לכי תסבירי לילדה שלא מבינה בעדות למה את צוחקת

 

[een ogenblik]

אוכל!

אני מעולם לא הפלתי בין מאכלי עדות. גפילטע פיש וקוסקוס שנואים עלי בה במידה.

שני הורי ילידי ישראל, להורים שעלו בין מלחמות עולם. בין עם מאידיאולוגיה, בין אם מכורח בריחה מגזענות, בין אם מהצטרפות למשפחה שעשתה רילוקיישן (כן, היו גם כאלו בשנות ה-20/30 של המאה העשרים). אז כן, השורשים הם אשכנזיים, אך לאו דווקא של מקור מובחן. דודיי התחתנו אל מחוץ לאשכנזיות המוצהרת. חברי ילדותי הגיעו ממקורות שונים. יוצא, שמעולם לא היה מאכל אחד אותו יכולתי להבחין בין אחרים (אלא אם מדברים על חומוס בעכו).

כפועל יוצא מכך, אני מוזרה מבחינת מזון החביב עלי. בעבר הרחוק, כשלמדתי עדין פלמית בקורסים של זרים, ונערכו פגישות בהן כל אחד מביא אוכל מעשה ידיו (אני הבאתי מעשי ידי האיש, כמובן), אנשים הפכו זאת לבדיחה כיצד כמעט כל סוג מזון העלה בי זכרונות מהבית. טוב, לא לגמרי מהבית תמיד, גם משנת המגורים שלנו בהונג-קונג.

אה, ודווקא קניידאלאך אני אוהבת. אמנם כלל האצבע אומר שאוכל בצבע אפור אינו מוצלח, אך א. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל ו-ב. הקניידאלאך שסבתי עשתה ואישי למד ממנה להכין הם בצבע זהוב יותר מאפרפר.