"בואי נעשה ליהב אח...."

[מרב של ערן]

"בואי נעשה ליהב אח...."

"בואי נעשה ליהב אח...."
הפיל אותי האיש השבוע עם המשפט הקצר הזה. זה לא שאנחנו לא חושבים על זה כל הזמן. זה לא שהרופא, האחות והאמבריולוגית לא שאלו את השאלה מיד כשיצאנו מביה"ח עם תינוק בן 6 ימים בידיים. אבל זה אחרת כשהשאלה נמצאת ברקע, ומדי פעם, עם החברים ב"הורים אחרי" מדסקסים את הרעיון, ואחרת לגמרי כשפתאום נופל עלי משפט מדויק שכזה. נכון. יש סיכוי להריון ספונטאני (אנחנו ממחלקת הבלתי מוסברים). אבל בינינו, מזמן איבדתי את התמימות, ואני כבר לא כל-כך מאמינה בניסים. איכשהו, למרות כל הסיפורים המעודדים, יש בי את אותה תחושה שהיתה לפני 3 שנים שקל זה לא הולך להיות. אז הייתי עצלנית ולא קבעתי תור לרופא כדי לקחת מרשם חדש לגלולות. בינינו, מי צריך אמצעי מניעה כשיש תינוק בן 6 חודשים בבית?

וחשבתי לעצמי. מה שיהיה, יהיה. ופתאום באו הספקות ורגשות האשם. הרי מראש אמרתי שאני לוקחת פסק זמן של לפחות שנה, כדי להעניק ליהב את כל מה ששלוש שנים חיכינו להעניק לו; שהוא זכאי למנת תשומת הלב הבלבדית שלו, כמו כל ילד אחר, שהוריו לא חושבים על 'מה יהיה אם נחכה....' ואם תהיה לנו הפתעה, אנחנו בכלל מסוגלים להתמודד עם הריון וילד נוסף עכשיו? יצא לי מבולבל. זה כנראה מפני שכך אני מרגישה כעת. בליל של מחשבות, רגשות ורציונאל, שלא מצליח לי לעשות בו סדר. אני אנסה לצרף תמונה של האפרוח שלי. שתראו מה יוצא אחרי 3 שנים, 12 טיפולים, 3 הפריות מבחנה וסוכרת הריונית אחת.

 

[קייצית]

מרב יקרה

"בואי נעשה ליהב אח...."
הפיל אותי האיש השבוע עם המשפט הקצר הזה. זה לא שאנחנו לא חושבים על זה כל הזמן. זה לא שהרופא, האחות והאמבריולוגית לא שאלו את השאלה מיד כשיצאנו מביה"ח עם תינוק בן 6 ימים בידיים. אבל זה אחרת כשהשאלה נמצאת ברקע, ומדי פעם, עם החברים ב"הורים אחרי" מדסקסים את הרעיון, ואחרת לגמרי כשפתאום נופל עלי משפט מדויק שכזה. נכון. יש סיכוי להריון ספונטאני (אנחנו ממחלקת הבלתי מוסברים). אבל בינינו, מזמן איבדתי את התמימות, ואני כבר לא כל-כך מאמינה בניסים. איכשהו, למרות כל הסיפורים המעודדים, יש בי את אותה תחושה שהיתה לפני 3 שנים שקל זה לא הולך להיות. אז הייתי עצלנית ולא קבעתי תור לרופא כדי לקחת מרשם חדש לגלולות. בינינו, מי צריך אמצעי מניעה כשיש תינוק בן 6 חודשים בבית?

וחשבתי לעצמי. מה שיהיה, יהיה. ופתאום באו הספקות ורגשות האשם. הרי מראש אמרתי שאני לוקחת פסק זמן של לפחות שנה, כדי להעניק ליהב את כל מה ששלוש שנים חיכינו להעניק לו; שהוא זכאי למנת תשומת הלב הבלבדית שלו, כמו כל ילד אחר, שהוריו לא חושבים על 'מה יהיה אם נחכה....' ואם תהיה לנו הפתעה, אנחנו בכלל מסוגלים להתמודד עם הריון וילד נוסף עכשיו? יצא לי מבולבל. זה כנראה מפני שכך אני מרגישה כעת. בליל של מחשבות, רגשות ורציונאל, שלא מצליח לי לעשות בו סדר. אני אנסה לצרף תמונה של האפרוח שלי. שתראו מה יוצא אחרי 3 שנים, 12 טיפולים, 3 הפריות מבחנה וסוכרת הריונית אחת.

מרב יקרה
איזה יופי של תמונה איזה בונבון מדהים !! זה לגמרי לגיטימי להתחיל לחשוב על עוד אחד מתי שמתחילים להרגיש שרוצים. אנחנו התחלנו בברורים שהבן שלי היה בן 8 חודשים (אולי פחות אני לא זוכרת) ואפילו לא הייתה לנו סיבה לחשוב שיש בעייה. עם הבן שלי נכנסתי להריון ממעקב זקיקים קרצרצר וזריקת כוריגון אחת (!) נראה לי כמו מדע בדיוני עכשיו. לקחנו את זה לאט לאט, בלי לחץ וכבר 5 שנים מנסים טבעי, היה איקקלומין, היה ניסיון כושל להזרעה (שם נתבררה מלוא חומרת בעיית הזרע) 3 IVF הפלה אחת בשבוע 11... ועכשיו אני במצב שאולי אחזור לטיפולים אולי לא, ואני בתהליך בשרות למען הילד לאימוץ ילד עם צרכים מיוחדים. וכל הזמן הזה הבן שלי זוכה לתשומת לב בלעדית, והאושר ממנו לא נפגם לרגע בגלל הניסיונות להרות, הטיפולים, ותהליך האימוץ. יש הרבה יתרונות גם להפרשים קטנים בגילאים אז הם זוכים לתשומת לב בלעדית אחד מהשני. בכל מקרה את לא חייבת לעשות כרגע סדר ובליל המחשבות והרגשות הוא נורמלי ונכון. שלך בהוקרה קייצית

 

[ענת של מאי 1]

מרב לדעתי הכמיהה לילד היא יותר

מרב יקרה
איזה יופי של תמונה איזה בונבון מדהים !! זה לגמרי לגיטימי להתחיל לחשוב על עוד אחד מתי שמתחילים להרגיש שרוצים. אנחנו התחלנו בברורים שהבן שלי היה בן 8 חודשים (אולי פחות אני לא זוכרת) ואפילו לא הייתה לנו סיבה לחשוב שיש בעייה. עם הבן שלי נכנסתי להריון ממעקב זקיקים קרצרצר וזריקת כוריגון אחת (!) נראה לי כמו מדע בדיוני עכשיו. לקחנו את זה לאט לאט, בלי לחץ וכבר 5 שנים מנסים טבעי, היה איקקלומין, היה ניסיון כושל להזרעה (שם נתבררה מלוא חומרת בעיית הזרע) 3 IVF הפלה אחת בשבוע 11... ועכשיו אני במצב שאולי אחזור לטיפולים אולי לא, ואני בתהליך בשרות למען הילד לאימוץ ילד עם צרכים מיוחדים. וכל הזמן הזה הבן שלי זוכה לתשומת לב בלעדית, והאושר ממנו לא נפגם לרגע בגלל הניסיונות להרות, הטיפולים, ותהליך האימוץ. יש הרבה יתרונות גם להפרשים קטנים בגילאים אז הם זוכים לתשומת לב בלעדית אחד מהשני. בכל מקרה את לא חייבת לעשות כרגע סדר ובליל המחשבות והרגשות הוא נורמלי ונכון. שלך בהוקרה קייצית

מרב לדעתי הכמיהה לילד היא יותר
חזקה שיש כבר 1 בבית מאחלת לך שתביאי אח/ות ליהב בדרך הטבעית שיכולה להיות.

 

[רוצה עוד 1]

WOW איזו ../images/Emo59.gif הנחית עליך האיש!

"בואי נעשה ליהב אח...."
הפיל אותי האיש השבוע עם המשפט הקצר הזה. זה לא שאנחנו לא חושבים על זה כל הזמן. זה לא שהרופא, האחות והאמבריולוגית לא שאלו את השאלה מיד כשיצאנו מביה"ח עם תינוק בן 6 ימים בידיים. אבל זה אחרת כשהשאלה נמצאת ברקע, ומדי פעם, עם החברים ב"הורים אחרי" מדסקסים את הרעיון, ואחרת לגמרי כשפתאום נופל עלי משפט מדויק שכזה. נכון. יש סיכוי להריון ספונטאני (אנחנו ממחלקת הבלתי מוסברים). אבל בינינו, מזמן איבדתי את התמימות, ואני כבר לא כל-כך מאמינה בניסים. איכשהו, למרות כל הסיפורים המעודדים, יש בי את אותה תחושה שהיתה לפני 3 שנים שקל זה לא הולך להיות. אז הייתי עצלנית ולא קבעתי תור לרופא כדי לקחת מרשם חדש לגלולות. בינינו, מי צריך אמצעי מניעה כשיש תינוק בן 6 חודשים בבית?

וחשבתי לעצמי. מה שיהיה, יהיה. ופתאום באו הספקות ורגשות האשם. הרי מראש אמרתי שאני לוקחת פסק זמן של לפחות שנה, כדי להעניק ליהב את כל מה ששלוש שנים חיכינו להעניק לו; שהוא זכאי למנת תשומת הלב הבלבדית שלו, כמו כל ילד אחר, שהוריו לא חושבים על 'מה יהיה אם נחכה....' ואם תהיה לנו הפתעה, אנחנו בכלל מסוגלים להתמודד עם הריון וילד נוסף עכשיו? יצא לי מבולבל. זה כנראה מפני שכך אני מרגישה כעת. בליל של מחשבות, רגשות ורציונאל, שלא מצליח לי לעשות בו סדר. אני אנסה לצרף תמונה של האפרוח שלי. שתראו מה יוצא אחרי 3 שנים, 12 טיפולים, 3 הפריות מבחנה וסוכרת הריונית אחת.

WOW איזו

הנחית עליך האיש!
בוודאי שזה מבלבל, בעיקר כשזה נמצא שם כל הזמן בפינה צדדית של הראש, צף ועולה בכל פעם שרואים הריונית או תינוק חדש. וברור כשמש שהכי נפלא יהיה אם זה יבוא מעצמו, ספונטאני, בלי שום עזרה והתערבות, אבל כידוע, שום דבר לא מובטח, ולנו, ידועי הקשיים (מוסברים או לא), קשה לקוות ולצפות לנס הזה (למרות שלאחרונה זה מאוד אופנתי בקרב הקהילה שלנו...) מרב יקרה, אף אחד לא ממש יכול לייעץ לכם. מצד אחד, הכמיהה לעוד אוצר מדהים כמו יהב ברורה ומובנת. מצד שני, הוא עדיין פיצי, ובתור בכור שמורה לו הזכות להיות לבד עם אמאבא בלי מתחרים. מצד שלישי: מה יהיה אם גם הפעם זה יקח הרבה זמן.... תצטרכו לעשות את ה"חושבים" שלכם, או שלא... להמשיך כמו עכשיו, בלי אמצעי מניעה ולקוות ש... מה? אם יקרה נס זה לא יהיה נפלא? החלטות קשות. מה שתחליטו, שיהיה רק טוב!

 

[העין ה 3]

הי מרבי,

"בואי נעשה ליהב אח...."
הפיל אותי האיש השבוע עם המשפט הקצר הזה. זה לא שאנחנו לא חושבים על זה כל הזמן. זה לא שהרופא, האחות והאמבריולוגית לא שאלו את השאלה מיד כשיצאנו מביה"ח עם תינוק בן 6 ימים בידיים. אבל זה אחרת כשהשאלה נמצאת ברקע, ומדי פעם, עם החברים ב"הורים אחרי" מדסקסים את הרעיון, ואחרת לגמרי כשפתאום נופל עלי משפט מדויק שכזה. נכון. יש סיכוי להריון ספונטאני (אנחנו ממחלקת הבלתי מוסברים). אבל בינינו, מזמן איבדתי את התמימות, ואני כבר לא כל-כך מאמינה בניסים. איכשהו, למרות כל הסיפורים המעודדים, יש בי את אותה תחושה שהיתה לפני 3 שנים שקל זה לא הולך להיות. אז הייתי עצלנית ולא קבעתי תור לרופא כדי לקחת מרשם חדש לגלולות. בינינו, מי צריך אמצעי מניעה כשיש תינוק בן 6 חודשים בבית?

וחשבתי לעצמי. מה שיהיה, יהיה. ופתאום באו הספקות ורגשות האשם. הרי מראש אמרתי שאני לוקחת פסק זמן של לפחות שנה, כדי להעניק ליהב את כל מה ששלוש שנים חיכינו להעניק לו; שהוא זכאי למנת תשומת הלב הבלבדית שלו, כמו כל ילד אחר, שהוריו לא חושבים על 'מה יהיה אם נחכה....' ואם תהיה לנו הפתעה, אנחנו בכלל מסוגלים להתמודד עם הריון וילד נוסף עכשיו? יצא לי מבולבל. זה כנראה מפני שכך אני מרגישה כעת. בליל של מחשבות, רגשות ורציונאל, שלא מצליח לי לעשות בו סדר. אני אנסה לצרף תמונה של האפרוח שלי. שתראו מה יוצא אחרי 3 שנים, 12 טיפולים, 3 הפריות מבחנה וסוכרת הריונית אחת.

הי מרבי,
הלוואי שיבוא לכם טבעי. אנחנו התחלנו לנסות (IVF) כשעידן היה בן 4 חודשים ומאז כבר עברה שנה וחצי... אמנם נדמה לך שמגיע לו להיות לבד כמה שנים, אבל גם אם תכנסי להריון בקרוב, ויהיה לכם הפרש קטן יחסית, הוא לא יפסיד מזה. להיפך - בגיל שנה וחצי שנתיים יותר קל להם לקבל אח/ות מאשר בגיל 3-4, מה גם שכשיגדלו יהיה להם הרבה יותר כיף אם יהיה ביניהם הפרש קטן. בהצלחה, ורדה